“"רכבת היתומים" הוא רומן היסטורי ענייני, שכוחו בשקט שלו, באורח הדיווחי שהוא נוקט. הטרגדיה של דור מהגרי האליס איילנד מוכרת לנו כיהודים, ואמנם נוכחת ברמיזה בשם יהודי שמגיח בחטף בספר ומיד נעלם, אבל זה רומן אוניברסלי על הגירה. בתחילת המאה ה-20 היה נפוץ מוות המוני של מהגרים לאמריקה במפעלי-היזע (sweat shops) של ניו יורק ושיקגו, בתעשיות שונות ובהפגנות המוניות. מקרי מוות אלה - והתגובה האדישה, שלא לומר העוינת, של הממשל כלפיהן - תוארו באופן מטריד בספרו של הווארד זין "היסטוריה עממית של אמריקה". אבל ב"רכבת היתומים" מקבלים המספרים האלה, של מאות הרוגים בשריפות, בתאונות, בחנק - המספרים האלה מקבלים פנים, שמות, נרטיב. לא במקרה ספרות יפה נמכרת במספרים גבוהים לפחות פי עשרה מספרות עיון: בזכות הנסיון לחלץ את הזהויות מהאנונימיות שכופים עליהן המספרים, המייצגים באופן נומינלי וחסר לחלוחית את כל המיליונים האנונימיים והשתוקים.
לא כל רומן היסטורי מצליח במשימת הייצוג הזו. רבים נופלים למלכודת הקלישאות. לא הספר הזה. "רכבת היתומים", הוא דוגמה לכך שאפשר להעביר את תמונת העולם והחיים של הימים הקשים ההם בצורה אפקטיבית דווקא מתוך כך שהסופרת מוותרת על כל נסיון להיות סנטימנטלית. הרגש עולה מתוך העובדות, וזה הישג ספרותי לא מבוטל.
המחברת עומדת יפה בפיתוי. היא לא מתפייטת, למרות הרקע הקשה שמהווה הזמנה לקינה. היא לא משתפכת ונותנת לפרטים היבשים לספר את הסיפור. בדרך כלל אני מדלג על תיאורי נוף או פריטי לבוש או חפצי בית. זה בדרך כלל משעמם, מעין נסיון מלאכותי ומגושם, לא מוצלח ומיותר, לעצב אווירה או למלא נפח ספרותי. אבל ב"רכבת היתומים" תיאורים אלה יוצקים חיים באפרוריות הקיום של הדמויות ומאפשרות ראיה מקיפה יותר, הן של התקופה, הטכנולוגיה שלה, הסביבה שמהווה רקע לה, והן של האפרוריות והעגמומיות וחוסר התקווה שאופפים את חייהם של הגיבורים.”

“רכבות הילדים היתה תופעה שהחלה בסוף המאה ה-19 ועד לסיום שנות השלושים של המאה ה-20. בצפון מערב ארה"ב, בעיקר בערים הגדולות ובעיקר בניו-יורק, נאספו יתומים מהרחובות ומבתי היתומים ונשלחו מערבה לשמש כוח עבודה זול וצעיר. הכל נעטף כמובן בעטיפה אידיאולוגית, אבל היה אכזרי באותה מידה כמו השחורים שנחטפו באפריקה ונשלחו לעבדות בדיוק באותה מדינה.
המלווים ברכבות היתומים הרגיעו את הילדים ואמרו להם שהם נשלחים לבתים בהם יזכו למיטה, לארוחה חמה ולחינוך. האמת היתה רחוקה כמובן כרחוק מזרח ממערב.
לפחות לפי סיפורה של ניב/דורותי/ויויאן – השם משתנה לפי המיקום ורצון ה"מאמצים" - היא היתה בת תשע כשהגיעה לבית בו שימשה כתופרת. משפרץ המשבר הכלכלי של 1929 ואנשים כבר לא קנו בגדים כמקודם, נשלחה דורותי למשפחה לא מתפקדת, משם ברחה עד שהגיעה באפיסת כוחות ועם דלקת ריאות למקום מבטחים, שם אומצה ע"י זוג הורים להם כלבו גדול והסוף הוליוודי, על סף דיסני לכל המשפחה.
מה יש לפנינו? ספר נוסחתי. לוקחים פרק בהיסטוריה, נניח שואה, נניח רכבת יתומים, ועושים מזה סיפור, תרתי משמע. נעזוב רגע את הכסף שעושים מזה. מה שחמור יותר זו הפגיעה באינטליגנציה של הקורא. הספר שלפנינו מציג סיפור קלוש, הסיום מתקתק עד בחילה, הכתיבה שבלונית, הריגושים כבושים וההשלכה מהפרט לכלל, לתופעה המכוערת המהווה בסיס לסיפור, לא מוצלחת. גם סיפור מסגרת אחר בספר, סיפור המתרחש ב-2011 ומהווה מקבילה קלושה כלשהי לסיפור הבסיסי, לא ממש מוצלח.
אפשר בהחלט לוותר.”

“נהניתי, התרגשתי, ולמדתי שיעור מעניין בהיסטוריה ''על הדרך''.”

“שתי יתומות, שני סיפורים, סיפורה של ניב/ויויאן האירית מתגלגל בשנות ה-20-40 למאה ה-20, וסיפורה של מולי, חצי אינדיאנית בתחילת שנות ה-2000. הסיפורים יפים, מרגשים ומיוחדים, במיוחד כמובן הסיפור של ויויאן שהוא הסיפור הראשי. אהבתי גם את שילוב הגורלות ואת הסוף, אך התבוננתי על הדמויות בריחוק מסויים. אולי כי ברוך השם הילדות והנעורים שלי היו מאוד שונים ואולי כי הסופרת לא ממש הצליחה לגעת בי עד הסוף, אם כי לפעמים עצרתי והרהרתי בעבר שלי, בחפצים שהיו יקרים לליבי ועדיין איתי או כבר אינם, באנשים שכבר אינם אבל עדיין איתי כל יום, וכמו ספרים דומים אחרים הוא גרם לי לחשוב על מה שיש וכמה זה לא מובן מאליו. בגדול - ספר מומלץ.”