אוף! אני בחצי הספר אבל הם עדיין לא נפגשו.
מה הקטע?
האם זה מדריך ל"איך תכתוב קומדיה רומנטית שהיא גרועה כספר אבל אם יצלמו אותה באיי התעלה היא תהיה מרהיבה?"
זה קצת כמו בדיחה שמישהו מספר ואף אחד לא צוחק ואז המספר אומר לכולם: "טוב, הייתם צריכים להיות שם..."
אני באמת משתדלת לקחת את זה בהומור ולא בגיחוך, אבל אני מסתכלת על מד ההתקדמות באפליקציית עברית אחרי חצי יממה מפרכת ורואה 38 אחוז?
מה???
אני אוהבת סיפורים רומנטיים ובעיקר של הדורות הקודמים (זה כנראה המכנה המשותף היחיד ביני לבין הגיבורה לשמחתי, אה, ושתינו גם חולקות פחד מבוסים רעילים ונרקיסיסטיים, אבל זה לא משהו להתגאות בו...)
אז אני אחלק את הביקורת לספר לבחינה הרומנטית ולבחינה המקצועית:
מבחינה רומנטית אני לא חושבת שהספר תרם לי משהו. כל הגברים (וגם הגברים הקיימים בדמיונה של הגיבורה לורה ומניעים את העלילה) מסוקסים בעלי זרועות שריריות, עוזרים לאנשים והם גם ממש משכילים, מוצלחים ומרגיעים, משתפים פעולה עם לפנות את יומם כדי לעזור לה להגיע למקומות השוכנים בחורים נידחים שהיא מתעקשת לסייר בהם, כדי לצלם כתבה שהיא לא טרחה לברר פרטים בסיסיים לגבי נכונות המידע שיופיע בה.
מה אני אמורה לקחת מזה אם כל הגברים שעולים לי בראש שנפגשתי איתם לדייט היו שדופים, חרדתיים, מחפשים את עצמם מבחינה מקצועית ויש להם בדיוק אזור פצפון אחד בארץ שהם מכירים ואוהבים ושם אנחנו אמורים לשהות כל הפגישה?
אולי אני נהית קצת צינית וטענת הספר היא בכלל שהפכים נמשכים - והריכוז הגבוה של בחורים אטרקטיביים לכל הדעות בעלילת הספר נובע מכך שהם נמשכים ללורה שהיא אגואיסטית ברמות וגם לא העיפרון הכי מחודד בקלמר (היא עצמה משווה את עצמה לרייצ'ל מ"חברים", הדמות שגורמת לפעמים לג'ואי להיראות חכם).
איך שלא יהיה - כל אחת מדמויות המשנה מתמודדת אחרת עם רעיונותיה הרומנטיים הסתומים של הגיבורה:
די, חברתה הנורמלית והיציבה (איך בחורה כזו נורמלית חברה של הסתומה והמטורללת?! במשך עשרים שנה...) מנסה להסביר לה בעדינות שמבחינה סטטיסטית חילופי מזוודה שקרו בטעות בשדה התעופה (כשאחת מהטועים היא אישה בת 30 והשני גבר - אך הפלא ופלא לשניהם יש אותו טעם גנרי בספרים, בבגדים ובמזוודות!) לא מעידים על סיכוי למערכת יחסים יציבה שתימשך שנים.
וניה החברה הלא נורמלית בעלת המשיכה לאורח חיים הרסני נותנת ללורה ספר העצמה אישית בעל שם מפוצץ ("שחררי את הנמרה הפנימית"/ שקר כלשהו שאמור לפתות טיפשות שמקבלות את הספר במתנה מחברות שרוצות לנצל אותן.)
ובשמם של משפטים כמו "נמרות לא בוכות אם נכשלו אלא ממשיכות לצוד!" הטיפשות בוחרות בוניה כחברה המועדפת ומתעלמות מחברות נורמליות כמו די שאשכרה מצליחה להכיל את הסתירות והסטירות המטאפוריות שהיא חוטפת מחברה כמו לורה. אני מקווה שבהמשך הדמות של די מקבלת אופי חוץ מ"אוהבת מתמטיקה".)
הבוסית הנרקיסיסטית סוקי, בכירה בעיתון האינטרנטי שבו אמורה להופיע הכתבה מנצלת את העובדה שללורה אין טיפה של יכולת חשיבה עצמאית, ועושה את עצמה מתפעלת מהרעיון של לורה לכתבה בעקבות סיפור האהבה המרגש של הוריה שהתחיל באיי התעלה. למעשה כמו כל בוסית נרקיסיסטית - סוקי משתמשת באמון של לורה שהכתבה על הוריה זה אכן מה שהיא הולכת לעשות באיי התעלה ולצורך כך היא מקבלת טיסה ואירוח אבל די מהר מתברר לקורא שזה לא מה שהיא שלחה אותה לעשות. ללורה מתחילים לעלות חשדות שאולי סוקי התבלבלה ולא זוכרת לאיזו מטרה לורה טסה אך זה "בלבול" שאמור להשיג מטרה אחרת לגמרי - לורה תביך עצמה במשימות בלתי אפשרויות שסוקי תטפטף לה על הדרך, וכשתיכשל היא תספוג התעמרות צינית במסרונים ללא מילים כמעט ובצעקות שיגרמו לכל מי שעד לסיטואציה לשנוא את לורה שהיא הנציגה של אנשים כל-כך גסים.
מבחינה מקצועית אני חושבת שהספר הזכיר לי כמה טוב שאני לא עובדת במקומות ה"יוקרתיים" האלה כבר, שהופכים את הדברים החשובים לכולנו לציניים.
מקומות שבהם ה"איתגור" של הגבולות שלנו כעובדים הוא חלק מהגדרת התפקיד. זה נעשה על ידי בוסים שכביכול "דוחפים" אותנו לראות מי אנחנו באמת, וכהגדרתם זה לא רק מקום עבודה אלא זה כמו משפחה.
אך למעשה בדיוק כמו הספר "לשחרר את הנמרה הפנימית", המקומות האלה שבהם הבכירים תמיד מדקלמים ציטוטים גנריים להחריד ועם זאת אלה בדיוק הציטוטים שהכי מתאימים לסיטואציה האישית - מתייחסים לבנאדם קצת פחות טוב מהיחס שאפשר לקבל מצ'ט ג'יפיטי.












