קשה לכתוב על הספר הזה, ולא בגלל שאין מה לכתוב.
קשה לכתוב כי אלדד עצמו ניסח כל כך טוב על מה הוא מדבר, מה הוא רוצה לומר, שכל ניסיון לנסח מחדש על מה מדבר הספר יהיה מוצלח פחות מאשר פשוט לקחת את הספר ולקרוא.
הוא הזכיר לי לא מעט את הספר האדום של אסף ענברי: בעיסוק באותה התקופה, בכתיבה המדוייקת, בסרקזם ובאירוניה הדקים, ביכולת לצייר ברקע את התמונה הגדולה, בהתמקדות באנשי הקצוות, בתיאור ההתנגשות בין האידיאולוגיות השונות ולא פחות מזה - בין האינטרסים השונים.
זהו ספר על הלח"י מנקודת מבט חפה מנוסטלגיה, הערצה או שנאה, אך לא חפה מביקורת. זה נשמע טריוויאלי לכאורה, אבל איכשהו, זה לא.
משהו בקיצוניות של המחתרת הזאת מושך אליו רגשות עזים וכתיבה שצבועה בהם, אבל אלדד - למרות הקשר המאוד אישי שלו - הצליח להימנע מזה.
הספר מתמקד בסופה של הלח"י, בימים בהם הבריטים עוזבים את הארץ ואיתם מתפוגג הדבק שחיבר את הקצוות השונים שהתקבצו בלח"י, אלה שחלמו על מלכות ישראל ואלה שחלמו על להיות חלק מהגוש הקומוניסטי ולהילחם באימפריאליזם.
הרגע בו גרא (ילין מור) פותח חלון ומודיע שהאש כבתה - האש ששרפה את אלטלנה - אבל הקורא מבין היטב שגם האש שבערה בלבבות אנשי המחתרת כבתה כבר, או לפחות הוסטה לנתיבים אחרים, הוא רגע סמלי, מדוייק וחסכוני. והספר מלא ברגעים כאלו.
הספר עוקב אחרי העצים ואחרי השבבים. השבבים הם אלו שעפים כשחוטבים עצים, ע"פ האימרה הקומוניסטית הידועה, והתקופה היתה מלאה בכאלו.
אלדד נתן לכמה מהם מקום מכובד בספר שלו.
הוא לרגע לא מצדיק את השבבים, אבל יש בו מידה מסויימת של חמלה גם לאלו שניצבו בצמתי ההחלטה ובחרו בחירות שגויות.
הוא מתאר את המחתרת ההולכת ודועכת ואת הפעולה האחרונה שלה. זאת פעולת התנקשות שהיא גם פעולת התאבדות: היא נעשית בידיעה שהיא חותמת את גורלה של המחתרת.
"האבירים הפולנים של האצ"ל לא יירו בהם" אומר גרא כשהוא מתייחס לאפשרות שההגנה תמהר לחסל את חברי המחתרות האחרות - האצ"ל והלח"י, עם עזיבת הבריטים. "ילכו כצאן לטבח. יבקשו רשות להתלבש, להסתרק ולשיר את התקווה לפני שיורים בהם".
הלח"י בהחלט מתכוונים להיות ממלכתיים פחות ולירות בחזרה, אבל בסופו של דבר, גם הם הבינו שהגיע הזמן ושאין עוד מקום למחתרת במדינה שזה עתה קמה.
בסיום הספר מתאר אלדד את שירת המנון הלח"י בהלוויותיהם של שלושת מנהיגי הלח"י בתקופה המדוברת: שמיר, ילין מור ואביו - ישראל שייב.
את ההקדמה הוא מסיים במילים: "איש מגיבורי הספר אינו חי עוד".
"משורה ישחרר רק המוות" אומרות מילות המנון הלח"י, ואלדד מתאר אנשים שהצפינו חלקים מעצמם, חלקים שהמשיכו לחיות במחתרת במובן מסויים, כל חייהם.
נראה שרק המוות שיחרר את אלדד לכתוב בחופשיות את מה שלא היה יכול לומר כשהם עוד היו בחיים.


















