כשהרומן בין דקלן לקרול עלה שלב, והפך לקשר קבוע אשר יצא לאור, הרבה גבות הורמו והתחילה חרושת שמועות בסביבתם הקרובה.
קרול הגרושה, הצעירה בהרבה מדקלן, היא גם המורה של בתו.
דקלן הוא גבר המגדל לבדו את שני ילדיו המתבגרים: קיליאן וסאלי מאז אשתו עזבה אותו יום אחד, ומאז לא נראתה בעיירה הקטנה. רק השאלות האילמות נותרו באוויר לגבי נסיבות עזיבתה.
דקלן וקרול מנהלים שגרה זוגית שקטה. שניהם מוכרים בקהילה: הוא מתוקף היותו בעלים של בית המרקחת השכונתי, והיא כמוֹרָה בבית הספר המקומי. ואז, עם התקדמות הגיל, מתגלים אצל דקלן סימנים של דמנציה מוקדמת.
קרול עוזבת את עבודתה ומתמסרת כל כולה לטיפול בדקלן. אבל ילדיו חושבים אחרת. הם, שבינתיים עזבו את הבית וחיים את חייהם, רואים במחלה של דקלן הזדמנות לשיפור חייהם ע"י שליחתו למוסד סיעודי ומכירת הבית.
נראה שעם התרופפות הזיכרון של דקלן, במקביל - החלו חייה של קרול להיפרם. זה היה כמו האצה שהחלה תהליך של התפרקות חייה כמו שהכירה אותם עד אז.
עד החלק הזה של מכירת הבית נורטון מתאר סיפור משפחתי, ואז מגיע החלק המותח. הבית, כמו כל בית, מחזיק בין קירותיו חיים שלמים המורכבים ממערכות יחסים, אהבה, שנאה, סודות, וכל מה ששזור בחוטים התופרים את החיים.
אהבתי את זה שנורטון הביא את התעלומה בהפתעה, ולא הנחית אותה על הקורא מיד בהתחלה. המתח שזור בתוך הסיפור המשפחתי כשהוא הולך ומתרחב עם התקדמות הסיפור.
נורטון כתב על משפחה שעברה דבר בחייה, על סודות ושקרים, הבחירות בחיים, ועל המחיר של כל אלו.
אני אוהבת לקרוא את גרהם נורטון. יש לו כמה דברים שהם כמו עוגן בכתיבה שלו, והוא שומר עליהם בכל ספריו: אירלנד, משפחתיות, וקהילה.
יש לו כישרון להגיש את הדמויות שלו עם מלוא הניואנסים, דבר שנותן הרגשת היכרות עמוקה עימן.
התעלומה עצמה כתובה טוב, אבל הרגישה לי קצת מופרכת, אם כי זה לא דבר שגרע מההנאה שלי בקריאת הספר, כי כאמור, עומדים לזכותו של נורטון הרבה דברים אחרים, שהם תמיד טובים, ועל אף ההסתייגות אני ממליצה עליו בחום.


















