הספר הוא יומן שנכתב תחת הכיבוש הסובייטי של ברלין במשך חודשים אחדים בתום מלחמת העולם השנייה. כתבה אותו אלמונית, גרמנייה שחיה בברלין באותם חודשים. אומנם הוא מראה את סבלן של הנשים בברלין תחת הצבא הרוסי הכובש במלחה"ע השנייה, אבל זה אינו עוד אחד מהספרים שנועדו לגרום לנו לראות גם באוכלוסייה הגרמנית קורבן. האישה הצעירה פשוט פורשת בזמן אמת את קורותיה, התמודדותה, התמודדותם הפיזית והנפשית של אנשים סביבה – מי חזקים יותר ומי פחות – ורצונם לשרוד.
כן עולה מן היומן עד כמה מלחמה וכיבוש הם נוראיים בכל הנסיבות והזמנים. נראה שבכל מקום שיש בו צבא כובש – התייחסות אדנותית, לעיתים קרובות גסה ואלימה אל האוכלוסייה האזרחית היא מעשה שבשגרה. זהו תיעוד אותנטי של השגרה של כותבת היומן והנשים סביבה; כך למשל, כשהיא מתעניינת "כמה?" אצל נשים צעירות אחרות שהיא פוגשת – אין מקום לטעויות באשר לכוונת שאלתה.
נורא רציתי לדעת על יחסה שלה ושל האוכלוסייה הגרמנית האזרחית באותה עת לזוועות שעשה המשטר הנאצי בכלל וביהודים בפרט – האם גם כותבת היומן הייתה חלק מהמפלצתיות? האם תמכה בה? האם ניסתה להתקומם, לעזור ליהודים? כל זמן הקריאה מצאתי ביומן תשובות חלקיות, קלושות, אבל לא עד הסוף הצלחתי לתפוס ולהבין את משמעותן, ואז באה אילנה המרמן עם ה"סוף דבר" המעולה שלה ותפסה את השור בקרניו.
הינה דוגמה לאחד העניינים הכי קשים שהיא מכוונת אליו זרקור [אזהרה! בהמשך המשפט תיאור קשה לקריאה]: כשחייל סובייטי מספר לכותבת היומן הגרמנייה ולשכנותיה על הזוועות שבמו עיניו ראה שחיילים גרמנים עשו בילד בכפרו ברוסיה, "[...] תפסו ילדים ברגליים כדי לנפץ את גולגולותיהם אל הקיר", השכנה – גרמנייה שחיה בברלין הנאצית ושבעלה חייל בצבא הנאצי – מזדעזעת גם היא ואומרת את המשפט הלא ייאמן בעינינו: "'החיילים שלנו? בעלי? בשום אופן לא!' "...
ואילנה המרמן כותבת: "[...] בכל הארצות מעטים מאוד הם האנשים, בייחוד אזרחים של מדינות מפותחות, 'תרבותיות', המוכנים להאמין בזמן מלחמה ש'החיילים שלנו, הבעלים, הילדים...' עשו דברים שאין להשלים עמם [...]".
אני מצאתי שיש כאן חומר למחשבה, בוודאי על שם ואז, אבל גם על כאן ועכשיו.






![מחול אחרון ופרידה [זמורה ביתן 2003]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers97/970985.jpg)







