אישה בברלין
בזמן האחרון יצא לי לקרוא ספרים שתוכנם קשה רווי אלימות ואכזריות
כלפי אנשים ובמיוחד כלפי נשים . לפעמים אני מרגישה צורך לצאת מתוך
הבועה המוגנת והצרה שלי ולקרוא אוטוביוגרפיות וסיפורים אמתיים על הצד האפל והבוטה
יותר של החיים ועל אלו שלא חוו רק מנעמים וחיים קלים סטייל "מעושרות"
או שאר זיבלונים טלויזיוניים מזן ה"ריאליטי-עאלק".
לאחר שנים של קריאת "רומנים למשרתות" מהז'אנר הרומנטי, מתוך רצון לברוח קצת
מהמציאות שלי לעולם אחר שכולו דבש וסיומים אידיאליים, הרגשתי צורך להתמקד בספרים
המעוגנים במציאות או מהווים כעין מסמך היסטורי לאירועים שהיו אי שם בעבר הרחוק והקרוב יותר .
סיפורה של אלמונית, הנו יומן המתעד חודשיים בחייהן של נשים
ברלינאיות בשלהי מלחמת העולם השנייה. זהו פרק די מביש ואפל לצד המשחרר - הצבא הסובייטי,
שלא מרבים לדבר עליו.
על מעשי האונס שביצעו חיילים הרוסים ששחררו את ברלין מהשלטון הנאצי בנערות ונשים גרמניות,
באותם מקומות אליהם הגיע הצבא הרוסי כנקמה למה שביצעו החיילים הגרמנים והנאצים באוכלוסיה
באותן ארצות אותן כבשו.
אני יכולה להגיד בכנות שאני מרגישה חצויה : מצד אחד עצם הרעיון של נשים נאנסות
בידי חיילי אויב מקומם, מרגיז ומסעיר אותי מאוד, מצד שני אלו הן נשים גרמניות שאולי
חלקן או רובן היו בעורף ולא השתתפו באופן פעיל במלחמה או במחנות ההשמדה והריכוז,
אבל בכל זאת , חלקן היו אולי פעילות במפלגה הנאצית אם לא בפועל אז מתוך הזדהות אידיאולוגית.
רובן ככולן היו קרובות משפחה לחיילים שלחמו או ביצעו את אותם פשעים נגד האנושות
ובמיוחד נגד העם היהודי. הרי אי אפשר להתנער מאיזושהי אחריות קולקטיבית.
ובכל זאת מצד שני לאחר קריאת האירועים הללו אני מזועזעת עד עמקי נשמתי ולא יכולה להישאר שוות נפש וקרה,
גם אם הם קרו לצעירות ו/או לנשים מבוגרות מהאוכלוסייה הגרמנית שנשארו בעורף.
האישה האלמונית כותבת בגוף ראשון ומתעדת את חייה כמעט מדי יום ביומו באובייקטיביות
מרגיזה ושקולה כאילו שהאירועים האלו קרו למישהי אחרת. אין לי כלים פסיכולוגיים מספיקים כדי לשפוט
או להעריך את משמעות הניכור הזה מהאירועים שפקדו אותה, ללא רגשות.
האלמונית הייתה לבד. בן זוגה יצא לחזית קרובי משפחתה נפטרו או גרו באזורים אחרים
בגרמניה חלק מהשכנים והמכרים התפזרו בכל מיני מקומות, היא נאלצה להסתגל ולהסתדר לבדה.
היא גילתה תושייה ואומץ וסתגלנות רבה בכל התקופה הקשה שעברו בסוף המלחמה.

האלמונית ביצעה חשיבה מהירה לאחר מעשי האונס הראשונים שעברה והחליטה שבמקום להיאנס תדיר על ידי כל מיני
חפ"שים באים והולכים עדיף כבר למצוא איזה קצין בכיר לדבוק בו ולתת לו בלעדיות על גופה.
עד כמה שישמע מרתיע ומבחיל הנאנסות שיתפו בלית ברירה פעולה עם הכובשים/משחררים
בעבור מצרכי מזון למיניהם וטובות הנאה שהללו סיפקו להן עבור יחסי המין.
לא יכולתי בזמן הקריאה שלא להיזכר בסיפורה של אמי על תקופת המלחמה ברומניה, בביתם
שכבר לא היה בעצם ביתם בו נולדו וגדלו ואותו בנה במו ידיו פיזית
סבי, אלא בית שבנדודיהם בזמן המלחמה שכרו. אותו בית הפך למעין פונדק או מקום מעבר לכל מיני חיילים מכל מיני צבאות: הרומני,
הרוסי וגם הגרמני הם פשוט באו להתאכסן שם מבלי לבקש רשות אלא בפקודה.
סבתי לא יכלה אף פחדה לסרב. היא פחדה לחייהם. באותם פעמים שבאו אותם פולשים גסי רוח ותוקפנים
היו שלושת האחיות מסתתרות בעליית הגג ורועדות מפחד שלא יגלו אותן.
ותודה לאל או ליד המקרה שהן יצאו מהמצב שלמות פיזית.
בלי ספק שבמלחמות אין מנצחים, כל הצדדים יוצאים חבולים, מוכים, מפסידים.
נרמז בסוף הספר בהערות העורך שיכול להיות שהאלמונית בעלת הכתיבה הרהוטה
והמדוקדקת הייתה עיתונאית שכתבה תעמולה נאצית בעיתון זה או אחר ולפיכך היא
הסתירה את זהותה. גם עצם העובדה שהיא נאנסה ואחר כך הפכה למעין משת"פית
עם החיילים הרוסים לא יכלה בדיוק להוסיף תהילה.
בכל אופן זהו פרק נוסף להיסטוריה של שלהי המלחמה הנוראה ההיא באירופה,
ותיעוד למעשי הזוועה שהתרחשו שם על ידי חיילים באזרחים.
לא מומלץ לבעלי קיבה רגישה , או כאלו שתולדות מלחמת העולם השנייה יצאו להם
מכל נקבוביות העור, או כאלו שאסקפיזם בקריאה היא מקום המפלט הקבוע שלהם.

הספר הוא יומן שנכתב תחת הכיבוש הסובייטי של ברלין במשך חודשים אחדים בתום מלחמת העולם השנייה. כתבה אותו אלמונית, גרמנייה שחיה בברלין באותם חודשים. אומנם הוא מראה את סבלן של הנשים בברלין תחת הצבא הרוסי הכובש במלחה"ע השנייה, אבל זה אינו עוד אחד מהספרים שנועדו לגרום לנו לראות גם באוכלוסייה הגרמנית קורבן. האישה הצעירה פשוט פורשת בזמן אמת את קורותיה, התמודדותה, התמודדותם הפיזית והנפשית של אנשים סביבה – מי חזקים יותר ומי פחות – ורצונם לשרוד.
כן עולה מן היומן עד כמה מלחמה וכיבוש הם נוראיים בכל הנסיבות והזמנים. נראה שבכל מקום שיש בו צבא כובש – התייחסות אדנותית, לעיתים קרובות גסה ואלימה אל האוכלוסייה האזרחית היא מעשה שבשגרה. זהו תיעוד אותנטי של השגרה של כותבת היומן והנשים סביבה; כך למשל, כשהיא מתעניינת "כמה?" אצל נשים צעירות אחרות שהיא פוגשת – אין מקום לטעויות באשר לכוונת שאלתה.
נורא רציתי לדעת על יחסה שלה ושל האוכלוסייה הגרמנית האזרחית באותה עת לזוועות שעשה המשטר הנאצי בכלל וביהודים בפרט – האם גם כותבת היומן הייתה חלק מהמפלצתיות? האם תמכה בה? האם ניסתה להתקומם, לעזור ליהודים? כל זמן הקריאה מצאתי ביומן תשובות חלקיות, קלושות, אבל לא עד הסוף הצלחתי לתפוס ולהבין את משמעותן, ואז באה אילנה המרמן עם ה"סוף דבר" המעולה שלה ותפסה את השור בקרניו.
הינה דוגמה לאחד העניינים הכי קשים שהיא מכוונת אליו זרקור [אזהרה! בהמשך המשפט תיאור קשה לקריאה]: כשחייל סובייטי מספר לכותבת היומן הגרמנייה ולשכנותיה על הזוועות שבמו עיניו ראה שחיילים גרמנים עשו בילד בכפרו ברוסיה, "[...] תפסו ילדים ברגליים כדי לנפץ את גולגולותיהם אל הקיר", השכנה – גרמנייה שחיה בברלין הנאצית ושבעלה חייל בצבא הנאצי – מזדעזעת גם היא ואומרת את המשפט הלא ייאמן בעינינו: "'החיילים שלנו? בעלי? בשום אופן לא!' "...
ואילנה המרמן כותבת: "[...] בכל הארצות מעטים מאוד הם האנשים, בייחוד אזרחים של מדינות מפותחות, 'תרבותיות', המוכנים להאמין בזמן מלחמה ש'החיילים שלנו, הבעלים, הילדים...' עשו דברים שאין להשלים עמם [...]".
אני מצאתי שיש כאן חומר למחשבה, בוודאי על שם ואז, אבל גם על כאן ועכשיו.

בהתחלה, קשה להאמין באותנטיות של הספר: הכתיבה המדויקת והספרותית מתאימה יותר לסופרת מאשר לעובדת הוצאה לאור אשר כותבת קטעי יומן עם נפילתה של ברלין בסוף מלחמת העולם השנייה.

האלמונית מתארת בסיפורים קטנים את החיים במקלט תחת איום פצצות הסובייטים, את פלישת החיילים לבתים לחיים של תושבי הבניין בה היא גרה ואת התמודדות החברה הגרמנית עם הפסד מלחמתי נוסף והסתגלות לחיים כעם ללא מדינה.

הספר לא קל, ומכיל תיאורים רבים של הזוועות העוברים על האזרחים הנמצאים בקו הקדמי במלחמה, אבל בדומה לספרו של דלטון טרמבו "ג'וני שב משדה הקרב" ניתן להתרשם מיכולת האדם להסתגל למצבים בלתי אפשריים והנכונות לעשות הכל על מנת לחיות.

בספר "אישה בברלין" מכונסות רשימותיה של תושבת ברלין בחודשים אפריל-יוני 1945, התקופה בה הושלם כיבוש העיר וחוסלו שרידיו האחרונים של המשטר הנאצי באירופה. בשבועות הללו ניהלה ה"אלמונית" (שהסכימה לפרסם את התיעוד זמן מה לאחר תום המלחמה אך סירבה לחשוף את שמה) יומן בו תיארה בפרוטרוט את פעולות הנקם שבמהלכן נאנסו נשים רבות ע"י חיילים סובייטים ששהו בגרמניה ואת מאבק ההישרדות הפיזי והנפשי שלה ושל מכריה.


היומן שכתבה האלמונית חושף פרק בהיסטוריה שחלק מאיתנו מעדיפים (מסיבות ברורות) להדחיק ולהתעלם ממנו. בשנים האחרונות מתרבים הקולות המדגישים את העוול שנגרם לגרמנים בידי בעלות הברית ומבקשים לגזור גזירה שווה בין סבלו של העם הגרמני לסבל שגרמו הנאצים ליהודים ולעמים אחרים. כמובן שספר כמו "אישה בברלין" עלול לשרת את האג'נדה שלהם.


למרות הרתיעה המובנת, מומלץ לקרוא את הספר, ולו רק כדי להבין את נקודת המבט של האזרח הגרמני ה"ממוצע", זה שלא גויס ל Waffen SS , אך שיתף פעולה - גם אם באופן פסיבי - עם שלטון שהיה אחראי להשמדה שיטתית של מיליוני בני אדם במחנות המוות.




ציון לשבח לטלי קונס שתירגמה מגרמנית ולאילנה המרמן שהוסיפה אחרית דבר מחכימה ומאלפת.

כחובבת "שואה" גדולה כבר הגעתי למצב שלא נשארו עוד ספרים מעניינים על מה שעבר העם היהודי תחת המשטר הנאצי.
דווקא היה זה העם הגרמני,לא בהכרח נאצי, שנראה לי עוד חלק מעניין בפאזל. נתקלתי בספר "אישה בברלין" שמספר את סיפורה של תושבת ברלין דרך רשמים של יומנה. זה ספר מעניין,טוב ומרתק. התיאורים שלך ריאליים,קשים ואפילו משעשעים לעיתים. ספר מומלץ למי שרוצה לבחון צד אחר של התקופה.סיימתי אותו בשבוע(: