המסע לא תם מאת דני אדינו אבבא
.."מדובר בקהילה קטנה שמנסה כבר שנים למצוא את מקומה סביב מדורת השבט הישראלית המזויפת, להידמות לאחרים, להיות מה שלא היתה מעולם. ומתוך המאבק הזה להשתלבות ניסינו להדחיק את טראומת סודן.
אלא שהפיל ששמו סודן מסרב לצאת מהחדר. הוא עוד שם ,אני שומע את קולות העבר שמתדפקים מדי יום ביומו על מפתנו של האתיופי השתקן והמופנם. אני רואה את התפרקות המשפחה הגרעינית על רקע פצעי העבר שטרם הגלידו. אני שומע את זעקתם של הורי, זעקה ללא קול..."
הבטן רחבה יותר מהארץ, אבל בסוף גם היא תתפוצץ", אומר פתגם אתיופי עתיק. הבטן יכולה להכיל בתוכה הרבה מאוד, אבל בסופו של דבר יש גבול לכמות הסבל, הכאב והרוע שהיא מסוגלת לספוג. וכששומרים כל כך הרבה בבטן, במשך תקופה כל כך ארוכה, זה עלול יום אחד להתפוצץ לנו בפנים. השאלה היא מתי זה
יקרה, ואם לא יהיה מאוחר מדי.
מבצע משה. 1984. מטוס "הרקולס"
בטיסה לישראל לא היו דיילות ולא הוגשו ארוחות. לרשותנו עמדו רק ג'ריקנים של מי שתייה שנתלו על דפנות מטוס ההרקולס של חיל האוויר הישראלי - אז כמובן לא ידעתי שזה הרקולס או שהוא של ישראל. איש לא קם ממקומו כדי לשתות. ההלם היה מוחלט.
...והנה אני כאן, ילד קטן שאין לו כלום בעולם. בלי דרכון, בלי תעודת זהות. בלי אבא, בלי אמא ובלי האחים. אך למרות החששות, למרות הבלבול, הירידה מהמטוס אחרי כל כך הרבה תלאות היתה מתוקה מדבש."
הספר " המסע לא תם " של דני אדינו אבבה- הוא ספר מרגש וחזק שמספר את הסיפור האישי של ילד מאתיופיה שחולם להגיע לירושלים. זה ספר שלא משאיר אדיש, כי הוא מתאר מקרוב את הדרך הקשה והמסוכנת שעברה קהילת יהודי אתיופיה במסע הרגלי מאתיופיה לסודן.
דני מספר על החיים בכפר קטן ופשוט, על עוני, על ילדות בלי חשמל ובלי מים זורמים ועל הרגע שבו כולם החליטו לעזוב הכול ולצאת לדרך ארוכה בחשאי.
המסע עצמו קשה מאוד-הליכה ימים ולילות, מחסור במים ואוכל, פחד מסכנות בדרך ומחנות פליטים בסודן שבהם החיים כמעט בלתי אפשריים.
רבים לא שרדו את הדרך, והוא לא מסתיר את הכאב ואת האובדן.
גם אחרי שהגיע לישראל, האתגרים לא נגמרו. מרכזי קליטה, פנימייה דתית שלא הכיר, קשיי שפה ותרבות, תחושת זרות וגם התמודדות עם גזענות.
אבל בתוך כל זה יש גם המון כוח, תקווה ורצון להגשים חלום – להגיע לירושלים ולהתחיל חיים חדשים.
**
כילדה שגדלה בפת בשנות התשעים, בתוך חינוך חרדי, לא ידעתי כמעט שום דבר על יוצאי אתיופיה. לא היו כאלה בשכונה, לא בבית הספר. הדבר היחיד ששמעתי היה משפטים כמו: “לא בטוח שהם יהודים”, “ביקשו מהם להתגייר”, “הם כעסו”, “זה מסובך לקבל אותם לקהילה שלנו”. אלה היו הקולות שסבבו אותי.
בגיל 14, כשיצאתי בשאלה, עברתי לפנימייה בקיבוץ בדרום. שם, בפעם הראשונה, פגשתי בנות אתיופיות. אבל היה ריחוק. הן היו יחד, אנחנו היינו יחד, והפערים היו גדולים. אני זוכרת שהיו גם הערות גזעניות, לא ממני, אבל הן היו שם. והן כאבו לי אז, גם אם לא דיברתי על זה בקול.
למרות המקום שממנו באתי – מקום שמאמין שהשונה הוא פחות – דווקא העובדה שאני עצמי ילדה מאומצת גרמה לי תמיד להרגיש זרה. ידעתי טוב מאוד איך זה מרגיש להיות “אחרת”, להיות מושא לשאלות, למבטים, לבדיחות. אולי בגלל זה מעולם לא ראיתי אף אדם כסוג ב’. היו לי חברות מכל מיני רקעים, ולא הצלחתי להבין איך מישהו יכול לזלזל בבנאדם בגלל צבע עור או מוצא.
בגיל 17 שכרתי חדר בירושלים, מעל מסעדה אתיופית. ריח האינג’רה היה חזק, לא מוכר, וכמעט בלי לשים לב קישרתי אותו ל“אתיופיות”, פשוט כי לא היה לי שום מידע אחר. רק בגיל 25 שמעתי לראשונה על “מבצע משה”.
אפילו בחבורה שהסתובבתי בה אז, מדי פעם היו צוחקים ושואלים: “היית פעם עם אתיופית?” כאילו מדובר באיזה דבר מוזר ולא בבנאדם.
הספר הזה תפס אותי במקום מאוד עמוק. הוא גרם לי להבין עד כמה אני לא יודעת. זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לסיפורי מחנות המעבר בסודן, למסע האכזרי, לאימה, לאונס, לרעב, לאובדן – לכל מה שהקהילה האתיופית עברה בדרך לארץ ישראל. לא ידעתי כלום על תרבות, על מנהגים, על החיים עצמם. כל פרט היה חדש, וכל עמוד טלטל אותי.
זה פשוט לא ייאמן כמה לא מלמדים אותנו. כמה היסטוריה נשארת מסתתרת, למרות שהיא חלק מהסיפור של כולנו.
ניסיתי בעבר ללמוד בעצמי, אבל כמעט לא מצאתי מידע. רק כמה פרקים מפוזרים של פודקאסטים או סדרות. כלום שמתקרב לעוצמה של עדות חיה.
הספר הוא עדות שמקפיאה את הדם ומרחיבה את הלב באותו רגע.
מצאתי את עצמי המומה, כואבת, נרגשת, ומעל הכול – פתאום מבינה.
מאז שקראתי אותו, אני מסתכלת אחרת על אנשים שאני פוגשת ברחוב. מנסה לנחש את הגיל, את העלייה, את הסיפור שלא סופר. מרגישה שיש לי סוף־סוף קמצוץ של ידע, הרבה יותר רגישות, והרבה פחות פחד מהלא־מוכר.
ובעיקר – מבינה שמדובר בבני אדם אמיתיים, עם מסע אמיתי, שלא מגיע להם להיתפס כמשהו “מוזר” שלא מקבלים “בקהלנו”.
אני רוצה להודות לסופר מעומק הלב על הידע, החוויה והסיפור שהבאת לעולם. תודה על האומץ שלך לפתוח דלת לעולמות שרובנו בכלל לא יודעים שקיימים. תודה על הכאב שכתבת בכנות, על הזיכרונות שלא נתת להם להישכח, ועל הדרך שבה הפכת את ההיסטוריה של קהילה שלמה למשהו שנוגע בלב של כל אדם שקורא. הספר שלך לא רק מלמד – הוא משנה תודעה.
תודה שאיפשרת לי לראות, להבין ולהרגיש
זה ספר שמאיר את הסיפור מאחורי הקהילה, מאחורי המסע ומאחורי כל מי שנאלץ לוותר על הכול בשביל עתיד טוב יותר.
הספר אמיתי, נוגע ללב ופותח עיניים.
מומלץ לכל מי שרוצה להכיר מקרוב את הסיפור האנושי שמאחורי עליית יהודי אתיופיה ולשמוע קול אותנטי שמספר אותו מבפנים.
