“מארקוס ואלריוס מארטיאליס, נולד באוגוסטה בילביליס (בספרד של היום) בין השנים 38-41 לספירה. בסביבות שנת 64 הגיע לרומא, בירת האימפריה, ובה חי כ-35 שנים. בסוף ימיו חזר לעיר מולדתו.
הוא כתב 15 ספרים, מתוכם 12 ספרי אפיגרמות – שירים קצרים עוקצניים וסאטיריים, אשר בהם תיאר את רומא והחברה הרומית כפי שנראו בעיניו. מארטיאליס מתייחס בשיריו למקרי מוות היסטוריים, שחיתות ואכזריות, אהבה ותאווה, ענייני דין וחובות, נדיבות וקמצנות, יין ועוד. הוא לא מהסס להשתמש לעיתים גם במילים בוטות, אם כי בספר הזה השירים שנבחרו הם די מעודנים. שפת הספר ארכאית וחלק מהשירים כתובים בצורה מסורבלת, עד כדי כך שלעיתים נעזרתי בתרגום לאנגלית כדי להבין את השיר (וישנם מקרים שגם התרגום האנגלי לא תרם להבנת השיר).

אני לא סבור שמצאתי כאן שירה גדולה, המרטיטה את נימי הנפש. עיקר חשיבותן של האפיגרמות היא היסטורית - הצגת החיים ברומא של המאה הראשונה לספירה, כפי שנראו בעיניו של המשורר. נראה שהשירים מבוססים על מקרים אמיתיים, אך שמותיהם של האנשים שונו.

הספר כולל אפיגרמות רק מארבעת הספרים הראשונים, ולא ברור למה לא נבחרו אפיגרמות גם מספרים מאוחרים יותר. במיספורן של האפיגרמות כפי שמופיע בסוף הספר נפלו כמה שגיאות.

הספר מיועד לחובבי שפה ארכאית מאוד ומסורבלת לעיתים.



כמה דוגמאות לשירים מהברורים בספר:



- על קמצן:

"יַיִן זוֹל לִי תִּמְזֹג - וְאַתָּה תִּשְׁתֶּה יֵין־תִּפְאֶרֶת
הֵן מִשְּׁתוֹת אֶת זֶה טוֹב לְהָרִיחַ אֶת זֶה."


- על אדם שמוּסַר החזר החובות שלו מפוקפק:

"מִי שֶׁבּוֹחֵר הַחֲצִי תֵּת לְלִינוּס שַׁי מֵהַלְווֹת
כָּל הַסָּךְ - בּוֹחֵר רַק הַחֲצִי לְהַפְסִיד."


- פניה לפביאנוס הישר, אשר הגיע לרומא, ולדעת המשורר הוא לא מתאים לחברה המושחתת שבה:

"אִישׁ יָשָׁר אַתָּה וְעָנִי, פַבִּיָאנוּס; וּפִיךָ
אֶל לִבְּךָ יִשְׁוֶה. מָה אֵפוֹא בָּאתָ לָעִיר?
הֵן לֹא תּוּכַל לִהְיוֹת סַרְסוּר־עֲבֵרָה אוֹ בֶּן־חֹנֶף
אוֹ לְהָרִים הַקּוֹל עַל נֶאֱשָׁם מְבֹהָל.
אַף לֹא תּוּכַל לְפַתּוֹת אֶת רַעְיַת רֵעֲךָ, לוֹ יָקַרְתָּ,
אוֹ לְאַוּוֹת לִשְׁכַּב עִם זְקֵנוֹת שֶׁכָּבוּ
אוֹ עַל יַד הַפָּלְטִין לִמְכֹּר אֶת הָעוֹף הַפּוֹרֵחַ*
אוֹ כַּף לְקָנוּס לִמְחֹא אוֹ כַּף לִגְלַאפִיר לִמְחֹא**,
אֵיךְ פֹּה תִּחְיֶה, הַמִּסְכֵּן? 'אִישׁ בַּר־לֵב...אַף רֵעַ רַב אֹמֶן'...
הֶבֶל וָרִיק! פִילוֹמֵל*** כֹּה לְעוֹלָם לֹא תִּהְיֶה."

* כלומר להבטיח הרים וגבעות לבני האדם המבקשים לראות את פני המושל.
** קנוס וגלאפיר היו נגנים.
*** פילומל, עבד משוחרר שנתעשר וקנה לו שם רע.


- על אדם המנסה להיראות צעיר מכפי גילו:

"עִם צְעִירִים כֹּה תֹּאמַר הִמָּנוֹת, תִּצְבַּע שְׂעָרֶךָ.
פֶּתַע פִּתְאֹם הָיָה זֶה הַבַּרְבּוּר לְעוֹרֵב!
אַךְ לֹא הַכֹּל תַּטְעֶה. תֵּיטִיב פְּרוֹסֶרְפִּינָה * דַּעַת,
כִּי זָקַנְתָּ - וְהִיא אֶת מַסְוְךָ הֵן תָּסִיר."

* פרוסרפינה – אשת פלוטון, מלך השאול.



- שיר על יין ברוונה, שנראה על פניו לא הגיוני:

"זֶה לֹא כְּבָר פֻּנְדָּקִי עָרוּם בְּרַוֶנָּה הוֹנַנִי:
יַיִן טָהוֹר נָתַן, אַף כִּי שָׁאַלְתִּי מָהוּל."


- העניין מתבהר כאשר קוראים את השיר שמופיע לפניו:

"טוֹב הֱיוֹת בַּעַל בְּאֵר בְּרַוֶנָּה, מִהְיוֹת בַּעַל כֶּרֶם
כִּי מְחִיר מַיִם בָּהּ עַל מְחִיר יַיִן עָלָה."


- ושיר אחרון שבו המשורר עצמו מסכם את ספרו :-)

"יֵשׁ בְּסִפְרִי שִׁירִים טוֹבִים גַּם בֵּינוֹנִיִּים, אַךְ
רֹב שִׁירָיו רָעִים, הֵן זֶה מִשְׁפָּט סִפְרֵי־שִׁיר."

εϊз”

“יש שני סוגי תרגומים גרועים. הסוג הראשון, הוא תרגום עילג. מתרגם שלא מבין עד הסוף מה הוא מתרגם בכלל, שמעוות משמעויות, מוריד את השפה, ומבצע טעויות. לצערנו, יש לא מעט תרגומים עילגים בימינו, על אחדים מהם כתבתי כאן. הסוג השני של תרגום גרוע הוא התרגום המסובך מדי. זה סוג תרגום שהיה שכיח לפני מספר עשורים, ובו המתרגם לוקח יצירה שבהקשר המקורי היא נועדה להיות ישירה, ברורה ומבדרת, ומתרגם אותה באופן מסובך, מלא מילים איזוטריות בעברית שרק המתרגם וכמה מילונאים מכירים, עם כמות מינימלית של הערות או שההערות עצמן הן בשפה אפילו יותר קשה, "מאציל" מילים שבמקור היו הרבה יותר פשוטות וישירות, ומה שקורה זה שאנחנו מסיימים עם יצירה שנראית מרשימה ומכובדת מאוד, אבל הנשמה שלה מתה איפשהו בין המקור לתרגום. זה סוג תרגום הרבה יותר מבאס מאשר התרגום העילג, כי כשאתה קורא תרגום עילג ברור לך שהמתרגם חסר הכישורים לא יכול היה להוציא תרגום יותר טוב, אבל תרגום מהסוג הזה לרוב נעשה ע"י אנשים שאין שום ספק בדבר כישרונם הספרותי, הבנתם את המקור ואהבתם אליו, שאתה כקורא פשוט יודע שהיו יכולים להוציא תרגום יותר טוב.

התרגום הזה של שירי מארטיאליס שייך, לצערי הרב, לסוג השני של התרגומים הלא טובים.
בנציון בנשלום היה אדם חכם, בקיא מאוד בתרבות הקלאסית, ואיש שמעטים דוברי העברית בעשורים האחרונים שהצליחו להשתוות להשכלה ולהבנה שלו את יצירות יוון ורומי. תפתחו את הויקיפדיה שלו ותקראו קצת, זה אדם שאני לא מגיע לקרסוליים שלו.

קראתי כבר תרגום שלו לאפיגרמות קלאסיות, "מערכות ארוס", מאה שירי אהבה שהוא תרגם מהאנתולוגיה היוונית. כבר שם הייתה שפה מסובכת משהו, במיוחד דווקא במבוא שהמתרגם כתב באופן חופשי, מה שמעיד שזה פשוט היה איך שהוא דיבר וחשב בעברית, אבל שם זה עבד טוב ברוב המקרים, כי הוא בחר לתרגם בעיקר שירי אהבה רציניים, והשפה התנ"כית שלו החמיאה לרובם.
כאן מצד שני הוא מתרגם את מלך האפיגרמות הרומי, אדם שרוב ככמעט כל האפיגרמות שלו הן "מדור רכילות" לרומא של המאה הראשונה לספירה, עם הומור שיכול להגיע למקומות גסים מאוד מהר מאוד. כלומר, זה אדם שרוב היצירות שלו אמורות להעלות לך חיוך על הפנים אם לא לגרום לך לפרוץ בצחוק, והטיפול של בנשלום מאוד מקשה על איזשהו סוג של הומור או קלילות לבוא לידי ביטוי כאן.
חמור מכך, השפה כל כך מסורבלת שיש מספר מקרים בהם לא באמת הבנתי את משמעות האפיגרמה עד הסוף. "ירידת הדורות"? כנראה שגם לזה יש כאן חלק, אבל מצד שני אני קראתי את תרגומי טשרניחובסקי לאיליאדה ולאודיסיאה שיצאו לפני מאה שנה, קראתי חיבורים מורכבים יחסית, אני מאמין שאם אני נתקלתי כאן בקשיי הבנה אז הקורא הממוצע היום ייתקל בהם גם כן.
אגב, תוך כדי קריאה בתרגום הזה אני עיינתי בתרגום לאנגלית בן יותר מ115 שנה לאותן האפיגרמות בדיוק, ואני ממש הבנתי ונהניתי מהתרגום האנגלי - הישן יותר - מאשר מהתרגום הזה.

אז לצערי הרב הביקורת הזו לא תהיה על האפיגרמות של מארטיאליס בכלל, כי אני לא מרגיש שחוויתי אותן באופן מספק כדי לדבר עליהן, זה נטו על התרגום, שאם הוא לא היה באורך 60 עמודים בפורמט קטן, אני באמת הייתי נוטש באמצע, ואני לא נוהג לעשות את זה.

לסיום, אביא כאן כמה קטעים מהתרגום, חלק יותר מוצלחים שדווקא חיבבתי יותר מאשר סלדתי מהבחירות התרגומיות שלהם, ואחד שממחיש את האספקטים הגרועים של התרגום.

הטוב:
"קנדידוס, לעצמך תשמור כספך, נחלותיך;
לעצמך - הזהב אף חמודות הגביש.
את טובי היינות נוצר אתה רק לעצמך -
גם הכישרון כולו, גם הבינה, הדעה.
כל לך, רק לך; האומר להכחיש אמרי פיך?
אך כרשות הרבים הן אישתך תחשב."

"וי"ו אלפים לי שלחת; אולם יו"ד בי"ת לי ביקשתי.
האקבל יו"ד בי"ת - רק אם כ"ף דל"ת אתבע?" (כן, השימוש באותיות למספרים, והאיות שלהן מאוד מעצבן, אבל הפואנטה של האפיגרמה עוברת כאן והיא משעשעת)

"מי שבוחר החצי תת ללינוס שי מהלוות
כל הסך - בוחר רק החצי להפסיד."

"אם אזכור, בפיך ארבע שיניים ראיתי.
אליה. אך הפילון שתי התקפות השיעול.
כל הימים מעתה השתעל תוכלי בלי פחד,
לא תפיל עוד דבר פה התקפה שלישית."

"גור כלבים ילקק שפתייך, פניך, מניאה
לא אתמה, אם יתאוו כלב אכול חראים."

"למה נפתית לכרות אף הגבר, נאף את אשתך?
הן לבעל, רומה, לא בחטמו הוא חטא.
מה השכלת עשה! הזוגה דבר לא אבד לה,
יען שרד לנואך אבר שלם ובריא."

"יען אכתוב מכתמים ארוכים, תקבול עליי, ולוכס.
מה תקצר אתה, כי כל מאום לא תכתוב."

"על הגרון שנחר קבלת במבוא אמרייך,
אף כי סלחנו לך עוד תתאווה להקריא?"

"מה מכניסה לי אחוזתי - אתה שואל, לינוס.
זה שכרי: אותך, לינוס, אינני רואה."

"למה תתמה על הריח הרע, שתיתן אוזן מריוס?
זאת תגרום, נסטור, אתה, כי באזנו תלחש."

"למה לשון העבד חתכת? ומה תצלבהו?
אף כי הוא ישתוק, קול יעבירו רבים."

רע אחד (האמת שכבר החזרתי את הספר לספרייה ומה שהעתקתי לי ממנו היו בעיקר האפיגרמות שאהבתי. אבל בביקורת על הספר הזה לפניי, עם אותו הסנטימנט בערך, הביאו עוד דוגמאות) :

"את העיר כולה, סאפרוניוס רופוס, חיפשתי:
אי נערה, תמאן? לא תמאן אף אחת.
היחשב למשגה המאון? אם לחטא יחשבוהו?
התועבה יכונה? לא תמאן אף אחת.
תמו אפוא צנועות? לא תמו, כי רבו. אך זאת
הצנועה לי תיתן, אך מאן לא תמאן."”