לקראת סופ"ש התחשק לי ספר קליל, כמי שהוציאה עכשיו לאור ספר על נושא חשוב "לי-היא בריקוד מרצפות" על נערה שמתמודדת עם אבחנה שהיא אוטיסטית ועל האופן שבו חלק מהאנשים חושבים ומתווכים לה שהיא כבר לא תוכל להיות רקדנית...
רציתי לקרוא ספר בקיצוניות השנייה: בלי מסרים גבוהים, בלי יומרות חינוכיות ומחקרים, הסיפור הידוע והמוכר של בחורה שמכירה בחור מוצלח שכולן רודפות אחריו ומצליחה לגרום לו להתחתן איתה למרות שהיא לא ראתה את עצמה כנחשקת, כי פשוט יש לה חוש הומור מדהים וציני שהוא לא יכול לעמוד בפניו, ומתוך היאחזות במה שכן יפה בה הוא מצליח להשתכנע שהיא יפיפיה הורסת...

שמעתי על הספר הזה כבר לפני זמן מה והרבה זמן התלבטתי אם לקרוא, בגלל הכריכה הוולגרית בעיניי.
אני לא אוהבת תיאורי רומנטיקה מפורטים, ובניגוד לכריכה ולשם - הספר עצמו לא מכיל שום דבר מסעיר. אז הלוואי שזו הייתה הבעיה. הבעיה היא קצת הפוכה...
מבחינת התוכן הדרך היחידה שיש לי להגדיר את הספר הזה: סאחי.
אם סאחיזם היה ספר הוא היה הספר הזה. מאיפה להתחיל?
תיאורי הרומנטיקה המעטים בו פשוט מסבירים בצורה טכנית איך לגרום לגבר לשמור על עניין בך. שזה היה יכול להיות יעיל, אם לא היה ברור שהגבר שבו הגיבורה מתעניינת אינו מעוניין בה בחזרה אלא בהוצאת מידע ממנה. המידע המסווג לא ניתן לו במשך שנים, מתוך שכל שכן היה לגיבורה בשנים האחרונות לשמור לפחות על בטיחותה ויציבותה של ילדתה, והדיסקרטיות הזו נגוזה עם הופעתו מחדש של אהוב נעוריה.
אני לא יודעת אם הסופרת משקרת לקוראים או לעצמה, אבל אין פה קלישאה אחת שלא כוסתה:
הגיבורה היא אם חד הורית, ולמרות שהיא בנאדם בלי יכולות התנהלות בוגרת בחיים גם בגיל שלושים -
היא עושה לבת המתבגרת שלה את ה"שיחות אמא בת" הכי נכונות על החיים, והבת המתבגרת שלה גם ממש מסכימה עם זה ואוהבת את זה, ובגדול שמחה שאין לה חברים ושאמא שלה היא האדם היחיד שמדבר איתה.
הגיבורה משוכנעת שאם תסביר את עמדתה בדרכים רבות של המחשה הגברים מסביבה פשוט ייאלצו לראות את העולם בדרך שלה, שמבחינתה היא הדרך היחידה שנכונה.
כל שאר הנשים מסביב לגיבורה בעיירה הזו פשוט מטורללות, וכשהגבר "שלה" מתפתה אליהן הוא נפגע באופן מידי ולומד את הלקח.
הגבר הבוגדני ורודף הנשים ביותר הופך לגבר שמכין פפרדלה להנאתו, רק מתוך היכרות עם הגיבורה ועם אורח החיים הנכון.

העיירה כולה מביכה ורק הגיבורה היא זו שלא מביכה, גם כשהיא עושה דברים מביכים, כי היא כל-כך שונה ומיוחדת...
היא לוקחת מחברותיה ואחותה שמלות, אבל לעולם לא מתפתה לקחת את השכל, וחבל. היא רוצה לקנות את האחוזה המתפוררת שמשפחתה עבדה בה דורות, כי היא חושבת שלחיות בבית מבודד ומתפורר זה מה שייתן יציבות לילדה.

אולי תחשבו שזה ספר גרוע, אבל הדבר הכי גרוע הוא שהספר באמת לא גרוע. אני אאלץ להשתמש במשפט המורתי ולהגיד שהספר לא מממש את הפוטנציאל שלו.

לפני חמש עשרה שנה הצטרפתי לסימניה כדי לשווק את הספר הראשון שלי "להפוך את המינוס לפלוס"
שעוסק, איך לא - בחשיבה חיובית.
לא הבנתי כלום בעולם ספרי ההעצמה האישית, אבל ידעתי שיש לי משהו ביד שהעולם צריך לשמוע, ואם אף אחד אחר לא משמיע... כנראה שזו אמורה להיות אני.
ועכשיו, חמש עשרה שנה אחרי - אני מוציאה ספר חדש: "לי-היא בריקוד מרצפות" -
וכדי להאמין שהספר ימצא את הקוראים שלו, כן, גם אחרי חמש עשרה שנה זה עדיין מרגש להוציא ספר... אני נעזרת בספר של מישהי אחרת על חשיבה חיובית.
שירלי מדברת על כך שבאיזשהו שלב השיתוף הטבעי של הרגש הזה, הפחד מפני דחייה - נשחק.
ילדים חווים גם הם מחשבות מייאשות או מפחידות והם מקבלים את זה שיש בתוכם את הרגישות הזו וחושפים אותה.
כמבוגרים... לי למשל זו פעם ראשונה שאני חושפת בפורום כזה את החשש שנבע מתוך ניסיון עבר לשווק את התוכן שאני מאמינה בו -
שיווק ספר לא תמיד הולך כפי שאנחנו מתכננים, ויכול להיראות די מייאש ומתיש.

כמבוגרים אנחנו מקבלים פחות אמפתיה וגם לא תמיד נותנים אותה לעצמנו.
וכל אחד פה יכול לומר, שכל מסע שיווק הוא שונה, וזה שלפני עשור וחצי מישהו הגיב לי בסימניה משהו לא נעים לא אומר שיש לזה חשיבות היום. אבל זה פרט טכני. כמו בספר החדש שלי, שבו נערה מאובחנת עם אוטיזם אבל היא בכלל לא מגדירה את עצמה כך. היא נלחמת בנטייה להסתכל על כל העניין כטכני. היא בתוכה מרגישה רקדנית, ומרגישה חברה ועוד הרבה דברים מופלאים.
ועדיין - לכולנו יש תבניות, וכמו שהנערה בספר שלי מתמודדת עם סטיגמות של הסביבה על אוטיזם כך אני צריכה להודות שאני מחזיקה בסטיגמות על שיווק.
עניין שיווק ספרים נראה לי לפעמים כמו מפלצת בחדר, והזדהיתי עם מה שכתבה שירלי על בנה:
"יש לי מפלצת בחדר, עכביש ענק!" נורי רץ לסלון בשעת ערב מאוחרת מדי בשבילו להיות ער. זוהי מחשבת פחד. אם אנחנו פונות אליה בזלזול ובניסיון להרחיק ולהדחיק -
"אין שום מפלצת ואין שום עכביש, לך לישון" - אנו נותיר את הילד להתמודד עם פחדיו, וקרוב לוודאי שלא יוכל להם בלי תמיכה בגילו. אם נאמר:
"אוי, מפלצת נוראה! כמה אני מפחדת!" אנו נחזק את פחדיו ואף נקבע אותם, ממש כמו בדרך הראשונה, למרות התגובה ההפוכה לכאורה. אבל אם נאמר:
"בוא נבדוק את החדר. יש לי ספריי נגד מפלצות," וניקח אותו יד ביד אל החדר, נתייחס ברצינות ובכבוד לפחדיו, אך לא ניתן להם להוביל אותנו אל שינה איתנו במיטה - נעזור לו להתמודד איתם כך שלא יציפו אותו.

וגם היום וגם תוך כדי הביקורת הזו אני בוחנת את עצמי האם אתן לפחד לנהל ולמנוע ממני לספר על הספר החדש שלי?
נראה שלא. "בלב ליבו של הקושי שוכנת הזדמנות" כמו שציטטתי בספר החדש "לי-היא בריקוד מרצפות" - החשיבה החיובית היא שמובילה פה גם במצבים מאוד מאתגרים כמו אבחנה מטלטלת ומשנת חיים.

החלטתי לקרוא קטעים מן הספר לא לפי הסדר, ואחרי כן לרקום את החוטים המקשרים (סטגדיש!)
יכול להיות שזה הופך את הביקורת שלי לייחודית?

כך יצא שלא התעמקתי בפרטים ההיסטוריים. לא חשבתי על כך מראש,
אבל העובדה שלא קראתי את הספר בסדר כרונולוגי + חוסר הבקיאות שלי בהיסטוריה של יוון + הספר מדלג בין תקופות שונות שעברו על אותם מקומות ואיך זה השפיע על האנשים...
הבנתי שלא אצליח להגיע לדיוק היסטורי על ידי קריאה זו, והתמקדתי בחוויה הרגשית ובאווירה.

הספרים של היסלהוף לא נמנים עם הז'אנר שהייתי בוחרת לקרוא, ודווקא לספר השני שלה והמדובר יותר לא התחברתי.
אבל היות שסבי שהיה ניצול שואה השתתף במרד בנאצים ולחם במחתרות - התחברתי מאוד רגשית, מדובר פה על התמודדות עם אנטישמיות ועם מלחמה, כאשר המעשים והנפש נאלצים להיקרע זה מזה.

הרגשתי הזדהות עם הדמויות, הן היהודיות והן הנוצריות -
כל אחת ומאמציה מחד לשמר את החיים השקטים שהיו ביוון לפני המלחמה, מאידך להילחם בצורה גלויה או נסתרת באנטישמיות.
מה שמעניין בספר זה שכל אחד תורם את חלקו וכישרונותיו, אין את הוויכוח הנוראי הפנימי של "מי הקריב יותר, מי נפגע יותר, מי היה ג'ובניק יותר?..."
יש שיתוף פעולה בין כל הצדדים, מה שמודגם כאן דרך מפעל הטקסטיל של משפחת מורנו, שממנו הגיע שם הספר.

כל עובד במפעל מוצא את כישרונו בתחום קצת אחר, וכמובן בין אומנים ישנה תחרות וקנאה...
אבל כשכולם מתאחדים ומתכננים תוכנית ביחד להערים על האויבים, לשמר את מה שחשוב לעם היהודי ולהסיח את דעתם של הקצינים -
זה פשוט נשמע מרהיב.
כיוצרת בעצמי - ממש התפעלתי מתיאורי הבדים והרקמות, ואיך שהכול מתחבר בסוף ליצירה שהיא לא רק לתפארת היוצר המוכשר...
אלא חלק חשוב בהצלה באמצעות שחרור מ"אגו האומן", למידת תחום חדש או עבודה בשיתוף פעולה, קבלת רעיונות שיוצאים מהקופסה, החלטה אמיצה על מה לוותר ואת מה לשמר, ועוד.
בהחלט נעשה כאן תחקיר רציני.

באופן אישי - אני יכולה להבין למה אומרים שהספר קלישאתי, אבל לפעמים הקלישאה היא מה שמנצח! אז גם לדחות אותה על הסף זה לא חכם.

כשמו של הספר כן הוא: בושות.
הספר ענק ולא נוח להסתיר אותו, כך שימשוך הרבה תשומת לב. אז בושות להסתובב איתו.
תשומת לב זה סבבה אם אתה גורי אלפי - ופחות סבבה אם אתה סופר שרוצה שיקנו את הספרים שלו ולא כי הוא מפורסם.
יהיו לך בושות כשתבין שאתה לא מספיק נמכר לעומת גורי אלפי, אבל גם לא רוצה להצטלם בחצאית טוטו.

אפילו כשאתה בא לדבר על הספר שלך עם קהל אוהד, כולם מתעניינים במקום זאת בספר הענק של גורי אלפי עם האיורים שאף אחד לא אוהב.
הוצאת כתר שיווקה את הספר של גורי אלפי שיווק מסיבי, עם תמונת גורי אלפי רקדנית הבלט בכריכה, ועם אלפי ציורים מעוררי מחשבות טורדניות -
אנשים יכולים לדבר שעות על כמה שזה גרוע, ומי ישב שנה ואייר כל כך גרוע והמציא בדיחות כל כך לא מצחיקות.
והנה הסיפור שסופר שנדחה על ידי ההוצאות הגדולות יכול לספר לעצמו:
אף אחד לא זוכר את הספר של גורי אלפי אחרי עשור! למרות שגורי עדיין קומיקאי מצליח ואפילו בתו אמה התפרסמה למדי.
אפשר להגיד שהספר מביך לעומת איך שגורי מיתג את עצמו לבסוף. בושות לגורי.
הטקסט אינו איכותי בקריאה ראשונה. וגם האמת בקריאה שנייה.
מן הסתם אתה כקורא תרגיש צורך להצדיק ולהסביר למה ובאיזה קטע אתה קורא אותו - כדי שלא יחשבו עלייך דברים שליליים.
ואם קיבלת אותו כמתנה - אז ממש בושות! אם מישהו חשב שהספר יעניין אותך... כנראה שאין לו דעה טובה על תחומי העניין שלך.
הספר מתאים למי שאינו אוהב ללמוד - כי לא הביישן למד.

הספר מנגיש את נושא הפיזיקה והמדעים המדויקים לילדי בית הספר היסודי.
הוא נכתב כשפיזיקאי רציני מאוד הבחין שעם כל אהבתו והערכתו למדע - יש לו בעיה.
הוא מעולם לא הצליח ישירות ללמד את הנוסחאות המסובכות בגובה העיניים...

אך יום אחד הופיעה במוחו מרגריטה, ילדה בכיתה ו', עם חברה הכי טובה, אויב מושבע ומורים מעצבנים.
כדי להפוך את מרגריטה מדמיון למציאות הוא הפסיק להתבודד במעבדה ומצא את עצמו נעזר בלא מעט אנשי מקצוע מתחום הספרות והעיתונות, וגם במאיירת הקומיקס נעמה שהפכה את הנושא הקשה/מאתגר/מעצבן/של בנים - למשהו הרבה יותר חוויתי, כך שיהיה אמין שכל הניסויים המתוארים בספר עם חומרים ועם חלקיקים למיניהם - זה באמת מה שהכי מעניין ילדה ג'ינג'ית בת 11, ולא, נניח - טיקטוק.

לאורך כל הספר, מרגריטה האומללה מנסה למצוא אסקפיזם מהעור הג'ינג'י המאדים בקלות שלה, ומהשמירה על אחים קטנים מהסוג שמביא כל אח בוגר לקצה.
היא עושה כיף עם קצפות, מתחפשת לשמשות וירחים, מקפלת ניירות, לועסת קרחונים בטעמים, מותחת סלילים ובעיקר... מנגנת לכולם על העצבים.
חלומה הגדול המלווה את הספר ובאמת הופך אותו למעניין - הוא להתחמק מחננאל (המכונה חננאף, אתם יודעים למה...), או לפחות להוכיח מדעית שהאחים הקטנים שלה הם לא סתם מעצבנים רגילים, כי הם בעצם חייזרים.

כבר מהתחלה העקרונות שבספר נראו לי מאוד מוכרים...
המשכתי לקרוא בראש פתוח, אך עם זאת לא יכולתי להפסיק לחשוב על "אבא עשיר אבא עני", ועל כל נקודות הדמיון בין הספר שאני קוראת עכשיו לספר ההוא שקראתי לפני עשור ויותר.
להפתעתי באיזשהו שלב המחברת מודה שהיא הושפעה עמוקות מהספר של רוברט קיוסאקי. בינגו!

אז פה אחד אפשר לסכם שהספר הזה הוא זו הגרסה הנשית והישראלית של אותם הרעיונות: השינויים בתפיסת עצמך כעשירה או כעניה - מיתרגמים לחשבון הבנק שלך.
ועכשיו למתעניינים בנושא יעלו כמה שאלות:
*האם יש הבדלים בין הספרים?
(האם למי שקרא את אבא עשיר אבא עני כדאי לקרוא גם את הספר הזה?)
*מה התועלת שאפשר להפיק מהספר הזה להתנהלות הכלכלית בחיים?
*האם הספר קל יותר לקריאה ועדכני יותר מהספר של רוברט קיוסאקי?
*האם הספר מתאים רק לנשים?

והתשובות הן:
*לדעתי כן, כדאי לקרוא את הספר גם אם קראתם את אבא עשיר אבא עני, ולו כי המחברת, אולי מעצם היותה אישה שהתחילה מחוסר ידע כלכלי גורף והתקדמה לעבר המטרות שלה- מעוררת השראה, וגם מכירה היטב את הקשיים העיקריים שמלווים אישה מבחינות כלכליות, היא לא שייכת למיעוט הנשים שכבר נולדות או מכירות בגיל צעיר את עולם העסקים וקשורות לבכירים בו. במשך שנים היא לא ידעה מה משמעותם של חוזים ולמדה זאת בגילך מבוגר יחסית - לאחר שהרגישה שהיא חייבת את הידע הזה לעצמה.

*הספר בגובה העיניים, יכול להיות שלא תתחילו לקנות נדל"ן - כמו שאבא עשיר אבא עני ממליץ - אבל אני אישית כן לקחתי יוזמה לחסוך במקומות שבהם זה היה "כסף על הרצפה" והיו לי מחסומים שונים מלאסוף אותו. הספר הכווין אותי לכסף הקטן שמצטבר לגדול, ולא למושגים הגדולים ולפסיכולוגיה של הכסף, וכן יכול להיות שזו חשיבה נשית יותר - שהולכת על בטוח ולא נלהבת מסיכונים ומהידע איך לנהל אותם.

*מצד אחת כן - הספר יותר קל לקריאה ובעיקר למי שמכיר כבר את המושגים מספרים קודמים בסגנון. מצד שני הוא גם פחות מקיף, פחות נכנס לעומק האוניברסלי כמו שעושים ספרי ההדרכה הידועים בתחום, ויותר מספר את הסיפור האישי של המחברת. אני לא יכולה לומר בביטחון שהמידע כל-כך עדכני, כי למרות שהספר נכתב לאחרונה - מטבע הדברים כשמישהו מדבר על "ללכת על בטוח" הוא מדבר על דברים שכולם כבר מסכימים עליהם ולא על יוזמות חדשות.

*הספר לחלוטין מתאים גם לגברים, הבעיה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה היא איך מתגברים על הרתיעה הפסיכולוגית שיש לחלק מהגברים להמיר את העקרונות המופיעים בספר ללשון זכר... ובכל זאת מה שאני יכולה לומר בנושא הוא שאם אני הצלחתי לחסוך כסף בהשראת הספר: להחליט לבטל מנוי למשהו שלא השתמשתי בו, להחזיר מוצר שלא היה מספיק טוב, לעשות עוד מאמץ כדי שסכומי כסף יגיעו אלי - דברים שפשוט הבלגתי עליהם... ועל חלק מהם שילמתי סתם במשך יותר משנה.
אז אני בטוחה שגם גברים יכולים להיתרם מעצות בנושא החיסכון - ולמצוא איפה כן לקבל חזרה את המגיע להם ולגבור על המחסומים שחלקן בסך הכול קיבעונות פסיכולגיים.

זהו הסיפור הראשון בסדרת להתבגר.
כבר סקרתי לא מעט ספרים בסדרה, ועכשיו מצאתי את הספר בספרייה היישובית והתלהבתי לקרוא אותו מודפס ודווקא בגופן מדליק.
אהבתי את העובדה שהסדרה מתחילה בדמותה של נעמה - נערה בכיתה ט', שיש לה שני צדדים באישיות - מה שהיא מראה בתוך הבית הוא לא מה שהיא מראה בחוץ.

אני משערת שזו הדמות, מכל הנערים בסדרה - שגלילה הכי מזדהה איתה.
גלילה רון פדר החלה לכתוב לילדים מגיל צעיר, וקיבלה הרבה ביקורות על כך שהיא סוג של ילדה בעצמה, היחס אליה לא היה כל-כך רציני...
המילה סופרת בימים ההם הייתה בדרך כלל גוררת יחס רציני - והיעדר היחס הרציני הזה יכול להיות מכה לאגו. מצד שני - גלילה היא זאת שהחליטה להפוך את הדפקט לאפקט:
במבט בדיעבד - אנו רואים שדרך סדרות ספרים כמו ג'ינג'י, אל עצמי, וכמובן גם הספרים המאוחרים יותר בסדרת להתבגר - גלילה מיתגה את עצמה כסופרת קלילה ועממית, כזו שכותבת על החיים תכלס ואפילו שואבת את חומריה מהחיים עצמם!

למה חשבתי שהדמות של גלילה והדמות של נעמה דומות?
נעמה היא ביסודה הילדה הזו שיושבת לבד בקצה הכיתה עם אוזניות, עסוקה בעצמה ובעניינים של דימוי גוף וסובלת מרגשי נחיתות. יש לה אמנם חברות - אבל גם הן לא ממש לוקחות את מה שהיא אומרת ברצינות, ולמען האמת אף אחד לא ממש מתייחס אליה... עד שהיא נבחרת על ידי המורים להקריא חיבור שכתבה מרגש בטקס יום השואה.
פתאום רואים את העומק שלה, וזה הדבר שמשנה את התמונה מול חברותיה ומול הבנים.
היא מתחילה ליצור קשרים עם בנים שמתעניינים בנושאים עמוקים כמוה, וזונחת את השידוכים האומללים שנופר מלכת הכיתה סידרה לה - באצטלה של החברה הכי טובה אך למעשה כל מטרתם היא לחזק את שלטונה של נופר.

לכאורה סיפור די שגרתי אבל עיצוב העלילה הוא מה שמעניין, הדמויות בסדרת להתבגר משותפות לכל הספרים, בכל ספר אנחנו נחשפים לכל הדמויות אך בקונסטלציה אחרת... ומבינים יותר לעומק למה נעמה למשל לא עוזבת את החברות עם נופר למרות כל ההפצרות של צאלה אחותה של נעמה?
צאלה משוכנעת שנופר מורידה לנעמה את הביטחון ומשתגעת מכך שהן ממשיכות להיות חברות, ואמא של נעמה וצאלה דאגנית וחוסמת את נעמה מרוב חרדות מפיגועים -
וזה ממש נוח לנופר, המעגל הזה - כי כך נעמה יודעת שלא כל חברה תתפשר על מישהי שלא יכולה לצאת הרבה מהבית. מעריכה את נופר מעל ומעבר, ונכנסת לתוך המשחקים שלה, שהיא תמיד יוצאת מהם בוכה.
אמנם זה ספר נוער אבל הוא חושף הרבה מהטעויות בבסיס דינמיקות כאלה עם חברה שהיא לא באמת חברה, ועם ההתלבטות והפחדים מול הידיעה שאת חייבת למצוא אנשים חדשים.

יואו כמה אהבתי את הספר הזה!!!
בזמן האחרון, אולי בהשראת האירוויזיון, אני קוראת הרבה ספרים על זוגות שבטוחים שמצאו את "האחד" אבל למעשה - אם זה מצוין בספר או לא - מדובר באהבה רעילה.
זה לא משנה אם קוראים לה גרייס או מישל - זה תמיד מפרק לך את האטומים ומחזיר אותם חזרה בצורה שבורה.
זה הספר הראשון שאני קוראת על אהבה רעילה בין בני נוער שהם עדיין תלמידי אותו בין ספר. הם נאלצים להיפגש בלי סוף כשהם חולקים שיעור דרמה, תחביב כתיבה שממלא את יומם, חברים ומורים... בתור בני נוער אין להם את אפילו את האפשרות לא להימצא בסביבה לכמה זמן, לעזוב את בית הספר סתם בגלל שאי אפשר לשאת את נוכחותו של השני, ולהפריד בין החברים שלה לחברים שלו.

אהבת נעורים רעילה זה משהו שלשמחתי לא חוויתי, ואולי לכן היה לי קל להסתכל על הזוגיות שלהם ולעשות את ההפרדה בין החוויות שלי לסיפור עצמו - מה שלא קל כשמדובר בנושא כל-כך נפיץ.
לשמחתי העוד יותר רבה - הכותבת מסבירה שזו אהבה רעילה ושסופם של האוחזים בה לחזור להיות שתי ישויות נפרדות, דבר כל-כך חשוב כשמדובר בבני נוער, שלפחות אצל אחד מהם זו האהבה הראשונה.

בקצרה - העלילה עוסקת בגרייס, תלמידת כיתה י"ב שהרגע הצטרפה לכיתתו של הנרי. הנרי הוא תלמיד שקט וביישן שמסתכל בהתנשאות על חבריו האטרקטיביים שכבר אוחזים בזוגיות, בעוד הוא בעצם מרגיש נחות מהם, ומתעסק כבר שנתיים בחלומו להיות עורך ראשי בעיתון בין הספר, כדי לא לחשוב ולהרגיש רגשי נחיתות.
עם הגעתה של גרייס היא מושכת את תשומת ליבו, כבחורה שיש בה יופי "נסתר", כאשר היא מתלבשת בצורה מוזרה ולא מחמיאה, מתנהגת באופן אפל ומשמרת את הפציעה שלה...
למרבה המוזרות והמבוכה היא הולכת עם מקל, אם כי הנרי אינו בטוח האם היא אכן נזקקת לו.

לאט-לאט מתברר להנרי שלכל אחת מהתנהגויותיה המוזרות של גרייס קשור דום, אהובה הקודם שעבר תאונה...
עכשיו - ברור לי שיש אנשים שעוברים מקרים קיצוניים בחיים, אך גם ברור לי שאסור בתכלית האיסור לעשות מה שגרייס עשתה - לקחת את הבחור הכי אמפתי בסביבה, שקריסטל הסופרת תיארה בצורה באמת נפלאה, בחור כזה שהוא פשוט בחור טוב... כזה שקל לקחת ולבגר אותו לפני שהוא בשל ולתעל אותו לצרכייך כבת זוג. זה בצד הרע, הוא מוקסם ונקשר במהירות בלי לברר את הפרטים שהוא באמת מעוניין בהם, ובצדק. ובצד הטוב הוא בחור כזה שאם נותנים לו להבשיל - הוא יגיע לגדולות ונצורות. הוא מוכשר ורגיש ומאוד משעשע בעל הסתכלות ייחודית על העולם, שרואה כל דבר כסיפור.
אז גרייס מחליטה, בלי הרבה קסם אישי משל עצמה, רק דרך עיניו של הנרי - ללחוץ שהנרי יהיה זה שיפצה אותה על כל כאביה, אף על פי שיש לה עוד הרבה אנשים שיוצאים מגדרם כדי שתשתקם. אבל אותה זה לא מעניין - היא רוצה את הנרי, כשהנרי עוד לא יודע שמותר לא להגיד לא, בעיקר לדברים שאין לו מושג מה הם ואין לו יכולת לבדוק אותם - כנער תמים בהרבה מכל סביבתו.
ומכאן הוא יצטרך להתבגר בזמן שנוח לה, אם הקול הפנימי שלו מותאם לזה או לא...
לאט-לאט גריס משתיקה את הנרי ואת כל ההסתכלות הנכונה והאמיתית שלו על החיים, הופכת אותו לצל של עצמו, לאדם שצריך לאהוב את השברים כי משהו אחר לא יהיה לו...

זה כמו חינוך אפל שתוקפו פג כבר בימי הביניים... אך לצערנו הוא מתרחש גם בתקופתנו, בעיקר כלפי הרגישים שבחברה.

לאחר לא מעט ספרים עם רעיון כמעט זהה לרעיון של הספר הזה, ספרים שקראתי וסקרתי ממש לאחרונה:
"שני אויבים יצירתיים מתחילים להתכתב ומתחברים דרך המילים יותר ממה שהם קשורים במציאות..."

זו הפעם היחידה שאשתף, בניגוד לסקירות שלי על "קרב חנויות הספרים" ושות' -
שבאמת התאהבתי בדמות הגיבורה סוואנה!

וזה קרה למרות (ואולי בגלל) ההתנהלות המקצועית הדי מביכה שלה כעורכת מתחילה בהוצאה נחשבת-אך-בסכנת-סגירה.
סוואנה עורכת צעירה זוטרה שרוב היום מסתודדת עם חברתה הוותיקה ליילה שהיא מעצבת עצבנית.

בשאר הזמן היא מרחרחת ספרים ישנים בחדר סודי לעובדים ומתחבאת ביניהם, ושם כותבת רומן רומנטי-אירוטי בסתר. באותו זמן בעולם הגלוי -
היא מתבוססת בדימוי הטירונית שרק לומדת להכיר את שוק הספרות המסחרית, מטורטרת ולא מוערכת - הכי רחוק מהחלום הרומנטי מהאגדות שבו אם את מגיעה לתחום הנכון עם האנשים הנכונים - אין לך את הבעיות שהיו לך קודם.

היות שלסוואנה אין סבלנות לראות במציאות את הקולגות מתקדמים, ולא בא לה להיות שוב המומה ונבוכה מכך שבתחום כל-כך נעלה כמו ספרות לאו דווקא המוכשרים מתקדמים...
ולצד זאת היא מאוימת תמיד בפיטורים...
הפתרון שהיא מוצאת הוא לשים את כל הביצים בסל אחד - להוציא את ספר הביכורים הארוטי שלה בהקדם האפשרי, ולקוות שמישהו נחשב יקדם אותו!

הבעיה: אין לה מושג איך לשווק - לא רק את הספר... סוואנה כל-כך לא מוכשרת במשהו חוץ מכתיבה - עד שהיא יכולה לגרום לאנשים להירתע מלקנות משהו שרצו.
לדוג' - היא מכניסה שינויים בספר, והשינויים גורמים למישהי נחשבת שרצתה את הספר לסגת.
מסתבר שצריך אשכרה למכור גם למישהו הנחשב את הרעיון שהוא רוצה לקדם את הספר שלך.
ולא - האנשים הנחשבים לא פשוט יושבים ומחכים למישהו שחולם חלומות ומתבייש לעמוד מאחוריהם - על מנת שיוכלו לקדם את חלומותיו...

בכל זאת, כמו הרבה צעירות, סוואנה מאמינה שהספר מביא איכות שאנשים - כולל כרישי העסקים של התחום המקושרים חזק בעולם הספרות -
לא יוכלו להתעלם ממנה...
זה כבר מכמיר לב! מי מאיתנו לא ניסתה להגיש את הפרויקט הקסום שלה למי שיביא אותו לתפוצה רחבה...
מי לא הופתעה מהזלזול בכל המאמצים שעשתה ועוד מוכנה לעשות?

כאן הכריש הראשי הוא ויל - הבוס הבוטה שמצטרף להוצאה. ויל הוא הבן של המנהלת, והוא משחק הרבה על עניין השם - "שם ההוצאה שאתם עובדים בה הוא כשם משפחתי".
אף שהוא הצטרף אחרון - הוא בטוח שיש לו את כל הזכות להיות האזרח הראשון בחברה, והוא מתמרן כל עובד שיכול להתלונן ולמחות על העניין, לטעון שהוא מקבל פרוטקציה מאמו.
באופן מפתיע לז'אנר הזה, ויל לא מתמרן רק את סוואנה עצמה. הוא לא רק מנסה לשחק את המשחק "האם אני רואה בך משהו מעבר לעובדת?" - שאפשר לשחק עם מישהי שקשה לה לתקשר עם בני אדם.
הסופרת מביאה דמות עגולה, גם אם שנויה במחלוקת. ויל מוצא את הדרך לתמרן גם את כל שאר הקולגות הזוטרים בהוצאה, והוא באמת לא מתבסס על מראהו החיצוני כשהוא סולל את דרכו בצורה אמינה למעלה. יש לו מטרה, והיא לא להשיג את סוואנה אלא להיות מספר אחד בהוצאה של אימו בלי שאנשים יגידו שהוא לא ראוי.

אפרופו מערכת היחסים בין ויל לבין סוואנה - היא די צפויה וידועה מראש, לא אספיילר.
רק אגיד שנהניתי לקרוא סוף-סוף ספר בז'אנר הנשי והחנוני הזה שבו הגבר גם הוא הוא דמות ראשית בסיפור! מעורר הערכה שטרחו לכתוב אותו. לא כנהוג בז'אנר - ליצוק אותו מדמות הגיבורה ולהדהד את דבריה בנימה גברית.
גם לנו מגיע לקרוא על גברים אמיתיים ולא תמיד על חתיך-חסר-אישיות שנתפר לכדי תמונת סיום שמחה עבור גיבורה סופרת מופנמת ומלאת חרדות.
ובאמת שההשקעה ניכרת גם בעוד תחומים. למדתי מהספר גם מילים חדשות: "מהגג" ו"גמלונים".
וגם חידוד בחלוקה לסוגות ספרותיות.
למדתי גם טכניקות מכירות וניהול מוויל, לכן כל כך חשוב לתת ערך מוסף גם בספר כזה -
לא כולנו מבקשות לברוח מהמציאות בכל ספר שאנחנו קוראות!