ראשית אני מתנצלת בפני דורית וגם בפני שכאלה שהתלהבו מהספר והמליצו עליו בתום לב. כי דורית באמת סופרת שיודעת לכתוב ואני מעריכה אותה מאוד. היא שולטת ברזי העברית והפרסית ומתבלת את המילים בטעמים מיוחדים מאוד. אני מתנצלת כי לא התחברתי לספר על כל חמשת החלקים שבו. יש בו אכן שפה משובחת, יש תיאורים אותנטיים שבא לעוף אתם. דורית הרי אלופה בלקחת רגע ולפרוט אותו באופן מושלם. היא באה עם כל הרגש שקיים בה כמו הר געש, טוטאלית, מתמסרת ונותנת לקורא את כולה. אבל אם אין סיפור אז אין כלום. כי זה "לא מחזיק מים". אין עניין להמשיך ולקרוא! הרגשתי שהיא קצת מערימה על הקורא שזה אני. היא רצתה להגיע לנקודה כואבת , מסוימת, וספציפית מאוד שקרתה לה בחייה כילדה וליוותה אותה כל חייה. ובשביל זה היא התחילה לכתוב את הספר עם עלילה נפלאה שממש אהבתי והתעניינתי והעיניים שתו עוד דף ועוד דף ואז, בפתאומיות, הכל הפסיק והתחיל החלק השני של הספר ואז מסתבר שדורית עברה לכתוב אוטוביוגרפיה על חייה. אם הייתי רוצה לקרוא אוטוביוגרפיה עליה לא הייתי בוחרת את הספר נקודה.

אני חושבת שאני לא רוצה לתאר על מה כל הספר כי כל חלק בספר מספר על פרק אחר בחייה בגיל אחר ואיך שהוא יש קפיצות אחורה וקדימה לאורך הספר שפשוט איבדתי אותה. אז אתאר רק את הפרק שבאמת הייתה קיימת בו איזה שהיא עלילה.

החלק הראשון מספר על שחקנית ישראלית שקיבלה תפקיד חשוב בהצגה בניו יורק. החזרות החלו כסדרן עד ששיחה בהולה מקפיצה את הגיבורה שלנו לארץ כי האח האהוב שלה במיון.
האח ששמר על ריחוק ושתיקה ממנה בשנים האחרונות כי חזר בתשובה. וכך כל היחסים הקרובים שהיו ביניהם הוקפאו כבר שנים. האמתלה היא שהיו לאח ולאחות יחסים אסורים בגלל שהיו כה אוהבים.ולכן האשימו אותה לא בפומבי רק בחדרי חדרים שהיא הביאה למחלת אחיה. אבל לטענת הגיבורה שלנו חוץ מכך שכשהיו ילדים קטנים התחפשו לחתן וכלה לא היה ולא נברא כלום אלא בדמיון של המשפחה החרדית של אשת אחייה. וכך הם קרעו תמונות שלה מהאלבום המשפחתי, ביקשו שתשתה שתן ושמו לה במיץ תפוזים כדי שהעין הרע יוסר ואחיה יחזור לדבר וייצא מהתרדמת. סיפור ממש מעניין אבל החלקים האחרים של הספר מתפזרים למקומות אחרים.

ועכשיו אחרי שסיימתי לומר לכם איך הרגשתי כלפי הספר אאחל לכם ימים טובים רגועים ושלווים כמה שאפשר בנתונים הקיימים:).

אחחחח דורית רביניאן, איך את יודעת להעיף את הקוראים שלך למעלה, גבוה גבוה, בכל ספר, וכל פעם מחדש. הולכת על הגבול, מזגזגת בין לבין, ואותי השארת עם אויר כלוא בבית החזה, מחכה לצעד הבא שלך, לראות לאן תוליכי אותי. אבל אני שבויה של הכתיבה שלך, אלך אחרייך, ותמיד אקרא כל מילה שתכתבי. יש לנו ספרות מקור משובחת, ולטעמי את מהסופרות הבאמת טובות שלנו.

הספר מחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון, שקראתי לו החלק הסיפורי, מתפרש על פני 68 עמודים, נגמר לי יותר מדי מהר. נשארתי עם הלשון בחוץ, ועם יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה, ובעיקר תסכול. איך ככה נגמר?
ואז התחלתי את החלק השני, לא ממש הבנתי איך זה מתחבר לחלק הקודם, משהו הרגיש לי לא טבעי בחיבור.

אבל אז,

פתאום הבנתי עד כמה רביניאן היא לא רק סופרת מוכשרת, היא גם נהגה בחוכמה איך שבנתה את הסיפור. והחלק השני שהוא ממואר, מהדהד לכל אורכו את החלק הראשון של הספר. לא הבנתי מיד שהחלק הראשון הוא רק הקדימון לדבר האמיתי , תרתי משמע. ואז, כל מילה קיבלה משמעות אחרת, בהירה יותר, ותפסה את מקומה המדויק.

בחלק הראשון כותבת רביניאן על אח ואחות, על מערכת יחסים קרובה, היה מי שחשב שקרובה מדי, וסביב זה נוצר עניין ודבר כשהאח שכב בבית חולים, מתנדנד בין עולם החיים ועולם המוות. וזה הרגע בו האחות מבינה שהצלת אחיה תלויה במידה רבה בה עצמה.

בחלק הממואר, עיקר הסיפור הם שבעה חודשים בחיי הסופרת, כשהיתה פעוטה בת שלוש וחצי, ובשבעת החודשים האלו נולד לה אח קטן, שגם הספיק למות בפרק זמן הזה. וזו ליבת הסיפור, וכל מה שקרה מאז הם כמו קצוות חוטים אשר יצאו מהגליל המרכזי הזה, והם אלו שתפרו את הסיפור המשפחתי אחרי האירוע המכונן הזה שעיצב את המשפחה, ובמיוחד את זו של הילדה הקטנה שהיתה - למה שהפכה להיות היום.

ילדה קטנה שהתהלכה בעולם עם רגש אשמה שעם השנים הלך וגדל, ואני מאמינה שכתיבת הספר הזה (שנגנז באיזשהו שלב) גרמה למשא הכבד הזה לפרוק את עצמו.


החלק השלישי בספר הוא כתב געגועים ואהבה עזה לאביה המת. האב, שהיה בעל מפעל קונפקציה בלב הפועם של תל אביב, אזור יפו תל אביב התוסס, בתקופה בה האזור היה שוקק חיים. אומנם הוא עסק במסחר, אבל היה אדם רגיש ורגשן, שהכיר את נשמתה של בתו כל כך טוב, ובדיוק כמוה, גם הוא בצעירותו שלח ידו בכתיבת שירים וסיפורים.

רביניאן יודעת איך לגרום לקוראיה לזוז על הכסא בחוסר נוחות. היא לא פוחדת לכתוב על נושאים נפיצים וטעונים אשר אחרים מעדיפים להתרחק מהם, ועל זה אני מעריכה אותה. היא לא פוחדת לגעת באש, גם כשהיא יודעת שהלהבות יכולות להיתפס בה.

אין טאבו שאי אפשר לכתוב עליו. צריך לדעת איך לכתוב את זה. ורביניאן תמיד ידעה. הספרים שלה תמיד עשירים, מלאים בצבעים, ואפילו את הריחות אני מסוגלת להריח. בכל ספר שלה היא יודעת לכתוב הכי יפה ואמיץ על (ובספר הזה בו היא פורשת את חייה בפני הקוראים, הוא האמיץ בספריה) משפחתיות, על כל צבעיה ורבדיה, ולהיכנס לפינות אפלות.


אל תוותרו על שיעורים בפיתוח קול (שם קצת אירוני נוכח האלם הנוכח בספר) ואולי זו הכוונה, ללמוד פיתוח קול בכדי לשבור את האלם.



הכי הכי מומלץ!

את ספרה המפורסם של דורית רביניאן, 'גדר חיה', קראתי אי שם, בתקופה שבה מה שהעסיק והסעיר את המדינה היה ספר קריאה ולא הפגנות לשחרור חטופים או מלחמה כואבת ועקובה מדם. מעט מעלילתו של הספר זכורה לי, אבל אני זוכר שאהבתי אותו מאוד וכמו כן גם את הכתיבה היפה של דורית רביניאן.

הכתיבה היפה שלה נוכחת גם ב"שיעורים בפיתוח קול'. מן כתיבה נעימה, כמו ציוץ הציפורים שעל הכריכה. יפה וציורית כמו שטיח פרסי, שהרי מוצאה הוא מפרס. הכתיבה שלה היא מה שהפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה, ואיפשר לי להוסיף לו כוכב.

הספר בעל עלילה דלה. הוא מתחיל בתיאור של מערכת יחסים מיוחדת וחריגה בין אח לאחות, כשהסיפור מובע מנקודת מבטה של האחות. האח והאחות, שהיו בלתי נפרדים בילדותם, מתחילים לאבד בבגרותם את הקשר שהיה להם, האח מתרחק ממנה לעומת האחות שרוצה להמשיך לחיות בקרבתו כמו אז. הוא חוזר בתשובה, והיא עוזבת לאמריקה. כשהאח חולה במחלה קשה ועומד על סף מוות, היא נזעקת להגיע לארץ, ומרגישה שיש לה חלק במצבו של אחיה, כאילו הוטלה עליו קללה בגלל מעשיה הטמאים כלפי אחיה הקטן בילדותם, מעשים שהיא לא בטוחה שקרו אבל אולי כן קרו.

הסיפור נקטע באחת, ועובר לסיפור אחר, כנראה על דורית רביניאן עצמה, של אישה שכותבת ספר על אח ואחות ומעשה טמא ביניהם, ומתארת את משבר הכתיבה באמצע תהליך כתיבת הספר. במקביל, היא מתארת את הווי החיים במשפחתה, יוצאת פרס, על התרבות הפרסית ועל הקשר המיוחד עם אביה.

הספר יפה בסך הכל, והוא לא רע, אבל הרגיש לי כאילו הוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו. האם זה ספר על אח ואחות וגילוי העריות שהיה בילדותם? האם זה יחסים אבא ובת יוצאי פרס? האם זה סיפור על משבר כתיבה? ומה הקשר ביניהם, מה מחבר ביניהם, מה המטרה של הצגת כל חלק בנפרד? הספר בין כה וכה קצר, כ-180 עמודים, כך שהוא הרגיש לי יותר כמו אוסף סיפורים קצרים ולא ספר שלם.
עם זאת, כמו שכתבתי קודם לכן, כתיבתה היפה של רביניאן הפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה למרות העלילה הלא שלמה, דבר שמנע ממני בסופו של דבר להעניק לו ציון מאכזב של שלושה כוכבים. לשיקולכם.

את דורית רביניאן אני מכירה היכרות קצרה. כשהייתי נערה קראתי את ספרה "גדר חיה" עוד לפני שהוא יצא מתוכנית הלימודים וזכור לי שנפעמתי עד מאוד. ספרה היה אחד מאותם הספרים שאנחנו קוראים בצעירותנו כאשר אישיותנו עדיין לא מעוצבת דיה והם משאירים בה חותם עמוק.

מאז לא יצא לי לקרוא אותה אבל בהמלצתו של אבי חזרתי לאותה רביניאן מסקרנת. זו שבדרך מסוימת פתחה לי צוהר אל עולם הקריאה ולימדה אותי מהי ספרות טובה. ומה אני אגיד, היא בהחלט טובה.

דורית רביניאן מספרת את סיפור חייה ומתמקדת בקשריה המשפחתיים ובקשר המיוחד עם אביה. הספר נפתח כסיפור המסופר בגוף שלישי על אח ואחות ויחסיהם אך עד מהרה הספר משנה נקודת מבט ומתפתח לכיוונים אישיים וככל הנראה אמיתיים על חייה של רביניאן.

החוכמה של סופר טוב היא לגרום לקוראיו להזדהות עם סיפורו או עם דמויותיו. ואף על פי שדורית חיה חיים אחרים ממני הרגשתי נקודות השקה רבות בין שתינו. בתיאוריה על משפחתה הצליחה להזכיר לי את אבי ואת אימי, את הקשרים המורכבים שישנם במשפחות ואת הרגש העמוק והעז של חווית חיים. דורית בסיפורה, ריגשה אותי עד דמעות והצליחה להזכיר לי מהי ספרות טובה. ספרות מיוחדת במינה שנכתבת מדם ליבו של סופר תמיד תצליח לגעת בלבבותיהם של קוראיו. כמה טוב לדעת שיש סופרות כמוה במדינתנו הקטנטנה.

מרתק היה לקרוא על כפר סבא, עיר הולדתי שהכרתי אותה שוב אך הפעם מנקודת מבטו של אחר. מרתק עוד יותר היה להיסחף אחר רביניאן כאשר היא כותבת בתשוקה מרגשת על אהבתה לאמנות הכתיבה, לספרות ולעולם הספרים. באחד מפרקיה הזכירה את הספרייה של כפר סבא שבה לראשונה שאלה ספרים תחת השם של אימה. אותה ספרייה שאבי לקח אותי אליה בילדותי וכך חשף אותי לעולם עשיר שלא ידעתי שקיים לפני.

"כמה מופלא הוא הלא-מודע, כמה חסר שחר הוא הניסיון להערים עליו, והרי את מה שנחרת בנפש אי אפשר שנגנוז".

שיעורים בפיתוח קול הוא סיפור התבגרות של ילדה הגדלה בבית מזרחי על חוקיו הנוקשים של מותר ואסור. במשפט יפה מתארת רביניאן את חוויית הפיצול הזו: "הם מאיראן היגרו לישראל פעם אחת, ואילו אנחנו בכל יום ויום, מהבית הפרסי לרחוב הישראלי, מכאן לכאן בכל בוקר, ושוב אחר הצהריים, מעולם לעולם”. זהו צורך מתמיד “להתחפש”, להחליף זהות עם היציאה מן הבית ועם החזרה אליו. סיפור ההתבגרות, אם כן, הוא תהליך של חיפוש אחר האני האותנטי , הזהות האינדבידואלית, אבל הוא אינו מסתיים בגילוי, אלא בהכרה בגבולות האפשר, דרך סדרה של שיעורים במסע אל פשרה הולכת ומתגבשת: האדם הוא תבנית נוף הולדתו. הוא יכול ללבוש מסכה, לצאת ולהיכנס אבל לא לברוח מהתבנית.
השיעור הראשון מופיע כבר בפרק הפותח, המכונה “תמצית העלילה”. כאן מגלה הסופרת כי היומרה לקול אותנטי, ייחודי, היא פיקציה. כדי לאפשר לאחרים לחיות, יש לתת גט לאהבה האמיתית (במקרה זה לכאורה לאח ) ולהיכנע לנורמות חברתיות, גם כשהן נתפסות כחשוכות, פרימיטיביות וחסרות בסיס. השיעור השני, בפרק “מחסום כתיבה”, מלמד כי מחסום כתיבה אינו תקלה מקרית אלא סימן אזהרה. דגל אדום, פצע פתוח, המרמז שההליכה אחרי התשוקה הרחיקה לכת. רק באמצעות ויתור ניתן להמשיך – לא קדימה, אלא בדרך של פשרה. אנו מתחילים להבין כי התשוקה איננה בהכרח אהבה בתוך המשפחה וגבולותיה, אלא האהבה לכתיבה. בפרק השלישי, “הלשון”, עולה השאלה מה קורה למי שאינו מוותר. בעולם משפחתי נוקשה של אסור ומותר, מי שנאמן לתשוקתו משלם מחיר כבד. ניתן לעקוף חוקים בעורמה, כפי שעושה האם הנרשמת לספרייה, כדי שביתה תוכל לשאול ספרים של מבוגרים, אך הרצון של הסופרת להיצמד לאהבה, לאותנטי, לקול הייחודי – מתגלה כבלתי אפשרי. הוויתור על המשפחה מוביל להסתפקות בבני זוג מתחלפים. כך נחתם הפרק במשפט הקר: “מעולם לא הריתי ולא ילדתי ילד”. בפרק הרביעי מתווסף שיעור נוסף: מה קורה למי שבחר לוותר לגמרי על התשוקה ולהיצמד לחומר. האב האהוב, שעבד קשה ולא הלך אחר לבו, אינו מתוגמל על בחירתו – אלא נענש אף הוא, במוות מוקדם. והשיעור החמישי, שכבר נרמז בתמצית העלילה, קובע כי כדי להשלים עם העולם ולהגן על אהוביך, יש לוותר על הקול הפנימי עצמו.
תהליך ההתבגרות של הסופרת מתנסח כהתנהלות מתמדת בתוך פרדוקס שאין לו פתרון: הרצון ללכת עם התשוקה ולהשמיע קול, אל מול הכורח לכופף אותה כדי להתקיים בתוך מסגרות של משפחה, תרבות ונורמה. אין דרך שלישית, וכל בחירה בקטב אחד גובה מחיר. הפרדוקס הזה שב ומופיע בשכבות שונות של הספר – בעלילה, במחזה “שוליית הקוסם”, בממואר, ובאופן שבו מתוארים היחסים בתוך המשפחה. במשפחה מתואר סדר נוקשה של מותר ואסור, לא רק ביחס לדיבור ולקול, אלא גם ביחס לאהבה עצמה: את מי מותר לאהוב, באיזו עוצמה, ומהם הגבולות שמעבר להם האהבה נהפכת לרגש אסור. אהבתה של הילדה לאביה, הקרבה בין אחים, הקנאה המתעוררת עם לידת תינוק חדש – כולן מתוארות כחוויות טעונות, שיש לווסת, להצניע או לנתב, ולא כרגשות שניתן להיענות להם בחופשיות. ביטול הקול האישי מתואר ככורח קיומי: עצם המנהג לקרוא להורים “אבא” ו”אמא” מבטל ייחוד, ומעמיד זהות שנולדת לתוך מערכת של קרבה מותרת וקרבה אסורה. במקביל, רביניאן כותבת גם על הכתיבה עצמה – כתיבה על כתיבה. חוויית הכתיבה מצטרפת כשכבה נוספת לאותו גרעין פרדוקסלי: התשוקה לכתיבה מתוארת כעמוקה ומתמדת, אך מימושה המלא מתגלה כבלתי אפשרי. הכתיבה מתקיימת תמיד בתוך מגבלות של איסור, ציפייה וביקורת; היא נמשכת ונבלמת, נדחפת קדימה ונעצרת. גם כאן, כמו בשאר מוקדי התשוקה בספר, היא מתקיימת רק כל עוד היא מוכנה להתכופף. הכתיבה אינה מוצגת כמוצא מן הפרדוקס אלא כהמשך שלו – עוד שכבת בצל שבה התשוקה קיימת, אך ההליכה עמה עד הקצה נשללת שוב ושוב, לא כבחירה דרמטית אלא כתנועה יומיומית של ויתור.
בשלב זה של הקריאה מתעוררת אצלי שאלה ביחס לאופן הכתיבה עצמו, ואולי ביחס למידת הקישוטיות שבו. שיעורים בפיתוח קול נכתב כטקסט מקוטע, פרגמנטרי, ללא רצף עלילתי ברור, כשהגיבורה חסרת שם – לכאורה כדי להצביע על חוויה רחבה, כללית, כמעט אוניברסלית. אל תוך המבנה הזה משולבים סמלים ומטאפורות חוזרות: דמותו של “שוליית הקוסם” כמשל לחוסר היכולת לשלוט בקסם – של הכתיבה, של האהבה; כתיבה על כתיבה (מתה־פיקציה); ושכבות סיפוריות המקולפות זו מעל זו כמו שכבות בצל. השאלה שהתעוררה אצלי היא האם הריבוי הזה – של סמלים, מבנים, שכבות ומודעות עצמית – מעמיק את החוויה, או דווקא מכביד עליה. האם הפירוק לקטעים, ההיעדר של שם, וההתעקשות על מטאפורות חוזרות מאפשרים קריאה חדה ומזוקקת יותר של הפרדוקס המרכזי, או שמא הם יוצרים תחושה של עומס, של הסבר־יתר, של צורך מתמיד להראות לקורא עד כמה הטקסט מודע לעצמו. במילים אחרות, האם הקישוטיות הזו פועלת כהדהוד נאמן של חוויית הפיצול, האיסור והוויתור – או שהיא עצמה הופכת למסך, לעוד שכבה שמתווכת, מעכבת, ומרחיקה את הקורא מן החוויה הרגשית הישירה.. לי זה קצת הפריע.

לספר שלושה סיפורים. הראשון מענין כתוב בצורה יחודית ויוצר צפיות להמשך שלא מתממשות. לא הבנתי את הקשר בין הסיפורים (אם יש קשר) השניים האחרים כנראה משקפים את הביאוגרפיה של הסופרת.
בקיצור לא אהבתי את הספר, היו לי ציפיות אחרי גדר חיה אבל התאכזבתי.

דורית רביניאן כותבת נפלא. משהו בכתיבה שלה גורם לי לחשוב על תנועות הגוף של רקדנית מיומנת – מעבר לאסתטיקה כשלעצמה, התחושה היא שהרקדנית שלמה לחלוטין עם גופה, הזרימה שלה בריקוד מושלמת והכל בא לה בקלות ובטבעיות. זו גם התחושה עם רביניאן – שקל לה להגיע לאותו יופי שבכתיבה ושאין שם כלל מאמץ. רק שמעבר לכתיבה טובה, ספר צריך גם סיפור. וכאן, למרות שהספר מכיל שלושה סיפורים, ואפשר למצוא בו גם תתי-סיפורים נוספים, אין את הדבר הזה שגורם לי כקורא להתחבר לספר, להתעניין בעלילה ולרצות כל פעם לשקוע בעולמו מחדש. בתחושה שלי, אם הספר היה מגיע בעילום שם ללקטור ממוצע, הוא היה דוחה את הפניה ומשיב משהו כמו "את כותבת מצוין, תחזרי אלינו כשיהיה לך גם סיפור טוב". לרביניאן היו כבר סיפורים טובים וגם לא ניתן להאשים אותה בחוסר ביקורת עצמית.
בתחילת העשור הקודם היתה באחד הערוצים תוכנית טריוויה שנקראה "אחד נגד מאה". אברי גלעד היה המנחה, ודורית רביניאן הגיעה באחת התוכניות לשחק נגד המאה. במשחק המקדים הנהוג במקומותינו בין המנחה למתחרה, סיפרה רביניאן על החלטתה לגנוז ספר לאחר חמש שנים של כתיבתו. הסיפור הזה סיקרן ואף טילטל אותי, והתקשיתי להבין כיצד מסוגל סופר לוותר על ספר שהשקיע בו כל-כך הרבה. מעבר לעבודה הרבה שהלכה לאיבוד, ניסיתי להבין איך ייתכן שלאחר שש שנים שבו פיתחה וטיפחה אותו, ברגע אחד הוא הפך בעיניה ללא ראוי, מוקצה, כזה ש"אסור שאף אחד יראה את זה", כפי שהגדירה בספרה הנוכחי. תשובה מלאה לחידה ההיא לא קיבלתי גם עכשיו, כשסיפרה על התהליך כולו שעברה. היא אמנם מסבירה כעת את הזוית השונה שגרמה לכך – "חזרתי וקראתי את כל הרומן...מסופו עד ראשיתו. אולי עצם ההיפוך הוא שגרם לכך – קראתי את פרי עמלי מחמש שנים כמו מעיניו של זר". היא מוסיפה גם הסבר שנשמע מתאמץ, שבמרכזו קשר בין אח ואחות, שבדיעבד הסיקה שהינו קשור להחלטת הגניזה.
ועדיין, המעבר מהחיבוק לאותו בן-טיפוחים - הספר ש"כל שעת פנאי שנקרתה לי" הוקדשה לכתיבתו, לתחושה שלמעשה אינו ראוי למאכל אדם, עדיין תמוה בעיניי. בדיעבד, גם בעיניה. בניגוד לנונ-שאלאנט ולשלמות העצמית שהפגינה כשסיפרה אז על הבחירה לגנוז את הספר, כאן היא כותבת "...ויותר מכול מכעיס אותי הבזבוז. קלות הדעת שלי אז, כל שנות העבודה שירדו לטמיון...". וכעת, תמוהה לא פחות הבחירה לחזור אל מי שכבר הודח, ולשדך את התקציר של אותו ספר (שגם הוא נקרא במקור "שיעורים בפיתוח קול" – שם נפלא כשלעצמו בהקשר שבו ניתן) עם שני סיפורים ביוגרפיים אישיים מאוד – על היותה ילדה בתקופה שלהוריה נולד תינוק שמת בעודו פעוט ועל אביה, היחסים ביניהם והפצע של אובדנו שטרם נרפא. מה גרם לה למחזר באופן חלקי (אך בנפח משמעותי) את אותה עלילה לאחר שכבר בחרה בעבר להניח לה? ואיך הסיפור הזה, באריזתו הנוכחית, קשור להמשך הספר?
כמובן שמדובר באמנות, וככזו ניתן תמיד למצוא בה תמיד הקשרים בין הסיפורים שנוצרו ביד האמנית המספרת ולהלל את היד המכוונת. אבל אפשר גם לא לקבל את ההסברים וההקשרים, ולחשוב שיש כאן אריגה של שלושה בדים שאינם קשורים זה לזה במרקם שלהם ובצבעם, שבמקרה התגלגלו לידיה של תופרת מוכשרת. אלא שגם תפירתם ביד אמן לא תספיק כדי להפוך את התוצר לבגד נאה.

בחלקו הראשון בסדר אבל לאחר מכן לא התחברתי