בשוונג של הסגנון של הביקורת הקודמת שעשיתי -
לנתח את הספר "חול טובעני" מבחינה תסריטאית - החלטתי לנתח גם את הספר "עד האופק", של הסופרת ליאת רוטנר שאני מאוד מעריכה.
האמת היא שבנערותי פספסתי את קריאת רוב הספרים שלה, אז החוויה היא אחרת לקרוא כשכבר עברת את השלבים האלה בחיים. הספר הנוכחי הוא בין הספרים היחידים שלה שמוצהרים כספר לצעירים (על ידי הכריכה שמתאימה לסגנון הידוע של כל ספריה) - אך למעשה יכולים להתאים גם לגיל המבוגר, ועוסקים בחוויות יותר עמוקות בחיים.
כאן מדובר בחבורת נערים צעירים ומדריכים שנפגשים בפנימייה טיפולית לנוער נושר, כשההורים והאפוטרופוסים של אותו נוער תולים בה את כל יהבם.
מדובר במסגרת לימודית יותר מכילה, לאחר שהתייאשו הנערים והמורים שלהם מהמסגרות שבהן למדו. כאן הם מקבלים שחרור מהניידים שמוחלפים ביציאות ליער, מפגשים חברתיים, מסעות ניווט ורכיבה, מדריכים שהם גם חברים...
הם מקבלים תנאים שאין בדר"כ לנוער בסיכון - אם בעקבות מצב משפחתי שברירי ואם בעקבות היותם אנשים מפורסמים, או בעקבות הרגישות של שערוריות שהסתבכו בהן, ועוד...
משהו בווייב של הספר קצת הזכיר לי את הדמויות מסדרת הנוער "המורדים" כשהתבגרו: לכאורה נערים עשירים ומקושרים, שמטפלים בהם בכפפות של משי כי כל אחד בן של מישהו חשוב...
ממש לקנא בהם! הם מקימים להקות ומתאהבים ונפרדים ועושים שטויות ולא נתפסים. אף פעם כמעט אין להם חצ'קונים או בעיות של דימוי עצמי נמוך שאי אפשר לפתור ב"מייקאובר"... ממש חלומו של כל נער מתבגר.
אך בפועל רובם סובלים מהזנחה רגשית של שנים על ידי ההורים, ואולי גם הזנחה של החברה בכללותה - שלא רוצה לראות צרות של עשירים אם זה לא על גבי העיתון.
כתוצאה מכל השנים האלה הם חיים בעולם של שקרים כשהם לא מבינים את ערך האמת. הם מאמצים בכל מחיר שלל בעיות התנהגותיות אותן הם מצדיקים על ידי השוואה לאחרים, ורק מנסים כל הזמן לברוח מהפנימייה ומכל גורם סמכותי - בקיצור - מתנהלים בגישה של "סימון וי" על כל הסעיפים של מה שהחברה דורשת, כי זהו התנאי שלהם לחופש. הדבר היחיד שידוע הוא - שהם יברחו בסוף וכלל לא יביטו לאחור.
נוער על גבול הנשירה ממסגרת זה תוכן שלא מפסיק לעניין, אפרופו שביתות מורים (מוצדקות או לא) והדבר מעניין בעיקר כשמדובר בנוער שיש לו בעצם את כל האמצעים להשתקם, וזה מעלה שאלה קמאית של: האם במצב כזה העושר עוזר או מפריע?
אז אולי אני אחדש משהו גם למעריצי ליאת כקוראת יותר אובייקטיבית שקראה את זה בגיל בוגר:
הסיווג של ליאת לנוער הוא בדרך כלל "חברים בלב ובנפש": נערים יוצאים פעם ראשונה למגורים רחוק מבית ההורים, אך הם עדיין ממש לא עצמאיים.
זה מאוד מאוד מעורר חיבה והזדהות לראות את הצעדים הראשונים של מישהו ש"יוצא לאור", כשאתה מביט בזה במעיין ציניות מסוימת מפאת העובדה שאתה כבר חווית חוויות כאלה. זה המסע שלהם הפעם ואתה מלא אהדה מראש. אבל החיסרון? זה קצת גם נשאר באותו מקום לאורך כל הסיפור - היות שכבר היית בעדם.
נכון, כיף לקרוא ספר על גיבורים "אהיבים" - כי המאמץ הוא לא גדול והתגמול שווה. אך החיסרון הוא שבכל סרט וספר בז'אנר הזה של חברים בלב ובנפש יש איזושהי הישענות ילדותית על "צחוקים של חבר'ה", ופחות סיפור אוניברסלי על משהו שמעבר לחיים היום יום.
זה לרוב סיפור של קהילה קטנה, שצעיריה יוצאים לשנה של התפתחות אישית ויחזרו עם שלל תובנות. השהות יכולה להיות מאתגרת, אבל לרוב היא שופעת צחוקים ופאדיחות פנימיות... שרק לעיתים רחוקות מגיעים לקהל הרחב (מי שזוכר את ההקלטה שהופצה ברשת לפני מספר שנים בשם: "אחות של מתן טריף הקטנה...")
ליאת התחילה את דרכה כסופרת כאמור על הטייפקאסט של מייצגת החבורה הדתית או המסורתית, שיוצאת מההגדרות ומכירה את העולם החילוני תוך בחינת הדומה והשונה. באופן צפוי ההרגשה בקריאת הספרים וההיווכחות בקשיי המעבר מחוץ לבית ההורים - היא כמו להיות זבוב על הקיר בחדר מעונות.
ואלא אם עברת משהו דומה מאוד באופן אישי או שאתה צעיר ומביט בדמויות בהערצה - הספר לא יסחוף אותך אל הלא נודע, אלא יישאר בעיקר בתחום העיוני הלוגי של המפגש בין תרבויות.
פה זה קצת שונה, ולכן אני הייתי מסווגת את הספר בקטגוריית "ניצחון השוטים".
הגיבורים המוזרים של הספר לא אמורים לנצח מבחינה הגיונית, הם עושים הכול עקום... אבל אנחנו בעדם!
השוטים בסדרות ובסרטים, כמו למשל צ'רלי צ'פלין ומיסטר בין - לא מתקשרים באותם דרכים שאנשים נורמטיביים מתקשרים.
אם אנשים בעבודה שלנו היו מתנהגים ככה היינו אומרים לעצמנו שהם "אנשים קטנים". הכלבים נובחים והשיירה עוברת.
אנחנו עושים טובה שאנחנו מתעלמים מקיומם.
אבל מה קורה כשכולם כאלה?
אולי הם יוכלו ליצור להם חיים מבודדים ולא יצטרכו אותנו עוד???
אז אכן כאן המילה שוטים היא ב"הפוך על הפוך". אנחנו הקוראים השוטים בעולמם.
האנשים האלה שקיווינו שיאהבו אותנו (אך את ליבם הפצוע הם לא יתנו את זה בקלות רבה מדי)
הופכים להיות מרכז הבמה - מקיימים מציאות אלטרנטיבית - ומתעלמים מקיומנו הקוראים כאנשים נורמליים המזדהים עם המדריכים והמנהלים ששוברים את הראש.
אנחנו כקוראים בעצם הולכים נגד האינטרס שלנו, כי במציאות היינו "סוגרים את הספר ושוברים את הכלים" אם היינו נתקלים בטיפוסים האלה על לא עוול בכפינו.
פה, ממרחק בטוח יש אפשרות להציץ בהם.
בוודאי היינו רוצים בשלב ראשון לכל הפחות לנזוף בהם. אבל כאן כל דמות - כמיטב כתיבתה של ליאת - היא פשוט חמודה באופן בלתי סביר, מה שגורם לפרגן להם ואולי פחות לשים לב למשמעות ההתנהגויות שלהם.
יש הרבה סיפורים על נוער עבריין שעוברים ככבדים לעיכול. כידוע - במקרים רבים לסגור נוער עבריין - לא משנה איפה, גורם לכך שיחקו אחד את השני וישתכללו בעבריינות.
כאן הספר נע בין קלילות לעומק ככל שהסודות שהדמויות מסתירות מתגלים, ונחשפים גם קשרים ביניהן.
אולי השילוב הזה נובע מהעובדה שליאת מגיעה מחברה די עטופה בצמר גפן כחברה הדתית, שבה יש איזושהי סלחנות מסוימת גם להתנהגויות לא נורמטיביות.
יש איזשהו רצון לעשות כל מה שאפשר כדי שהנוער והצעירים לא יגיעו ליציאה מהבית המגונן ולפעמים יתר על המידה.
אך אולי הפן השני מגיע מהתמודדות אישית של ליאת כנערה שהתפרסמה כסופרת מיינסטרים לנוער על ספר שכתבה בגיל צעיר. היא שיתפה שהתמודדה עם בעיות כהפרעות אכילה בעקבות הלחץ והפרסום.
באשר לגיבורים:
חוקי התסריטאות מציעים לשאול את עצמנו על מה הספר באמצעות המשפט -
"זה על מישהו ש..."
לדעתי, זה על נערים שיש להם הזדמנות אחרונה להילחם על חירותם הפיזית והנפשית, אך המקום שבו הם נמצאים יוציא מהם לפעמים את ההתנהגות ההפוכה למה שיעזור להם, באופן אירוני.
יש פה נושא מורכב של "גמילה התנהגותית", בני הנוער לא בהכרח משתמשים בחומרים אסורים אבל מכורים לשלל הבעיות שמנינו קודם שמבחינתם מגינות עליהם מפני העולם. כאן הם יצטרכו להתעמת איתן ועם הצוות המטפל בהם.
בניגוד לספרי נוער אחרים של ליאת, כאן החניכים נוטים לשנוא את המדריכים אוטומטית, בעוד שהיינו מצפים מהעטיפה שהסיפור יהיה פסטורלי למדי. זה לא כך.
בספרים האחרים של ליאת - הגיבורים הצעירים מאוד מעריכים מורים ולמידה מסורתית, כי שיטות הלמידה הללו מסתדרות עם אופיים השקט והנוח. גם הבעייתיים שבהם נתמכים בחבריהם ו"עוברים את זה".
פה יש נוער "מתבודד" מטבעו, שנולד עם מיומנויות אחרות ממה שבית הספר מקדם. או נוער שעבר טראומה שגרמה להם לא להיות מסוגלים להתמיד באורח החיים המצופה מתלמיד.
ברור שזו לא אשמתם - אבל אשמה לחוד ואחריות לחוד. כאן יצטרכו ללמד את המתבודדים הללו את ההשפעה שלהם על בני אדם אחרים, בין אם שונאים ובין אם אוהבים.
כמורה - אתה לא באמת רוצה להיות אחראי באמצע חיק הטבע על חבורה של בעלי התנהגויות קיצוניות, שבנוסף לכל גם שונאים אותך עד שלא תוכיח את חפותך - בהתאם לחוקים שלהם לשפוט את המטפלים בהם כאשמים או זכאים.
האויב המושבע:
בכל תסריט מצליח צריך אויב, או נבל. פה האויב הוא בעצם דבר מופשט יותר, בניגוד לספרים הילדותיים יותר בכיכובה של אלינור המרשעת כנבלית סטריאוטיפית -
פה לדעתי האויב הוא התיוגים שאיתם כל נער מגיע, וה"משחק" שלהם לקבל תיוג טוב יותר, אם הם כבר בחצי השני של האוכלוסייה, בחצי של הרעים...
מה שמעניין פה לגבי "המפלצת" שבסיפור, מפלצת התהילה - הוא שרבים מהכוכבים בארץ ובחו"ל אכן הגיעו מרקע קשה, או פיתחו התנהגויות בעייתיות בעקבות התהילה שהגיעה במפתיע.
בניגוד לספרים האחרים של ליאת שהם מאוד חינוכיים ואפילו דידקטיים - פה יש ענווה לא לנסות לחנך. ענווה שמגיעה כנראה מניסיון חיים ומודעות לקושי הגדול לשלוט במה שקורה לך או למשפחתך (ליאת היא אחותה של אושיית הרשת רחלי רוטנר) כאשר אתה נפגש עם אנשים שונים ממך בכל, והמפגשים החברתיים איתם לא נערכים בתנאים שנוחים לך. הרצון שלך כצעיר להתנהל כאדם עצמאי בעולם מתנגש עם הבוגר - שלא כפוף להשפעה חיצונית ולהרגשתך לעיתים כל חייך מתנהלים מולו בעל כורחך...
אני ממליצה על הספר דווקא למורים ומנהלים, אם כבר יש לכם שביתות אז תקראו בזמן הזה את הספר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
