בוריס אקונין הוא שם העט של סופר גיאורגי עם שם בלתי פציח (שמפצח שיניים), סופר מעולה ואיש אשכולות, חוקר ספרות, מתרגם וייפנולוג, שמצליח להקים לתחייה את רוסיה של שלהי המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, בסדרת המופת שלו תיבת פנדורין.
עדיין לא קראתי את כל הספרים בסדרה, אבל סביר להניח שאקרא, מפני שאקונין כותב ספרי מתח כל כך עשירים תרבותית, שהם בהחלט נכס ספרותי. אראסט פנדורין הוא יועץ ממלכתי, בספרים אחדים בהווה, באחרים בעבר, שנקרא לייעץ לרשויות החוק בתעלומות קשות לפיצוח. דמותו המקסימה, השרמנטית והמוקפדת, עם היועץ-השוליה היפני שלו מאסה, לא מפתיעים כל כך ביעד, כלומר בפתרון של "מי עשה את זה", כמו שהדרך נפלאה.
בספר הזה, ישנם עשרות אזכורים לאנשים שכיכבו בהיסטוריה, עם הערות והסברים מורחבים. אני מתארת לעצמי שקוראים רוסיים בוודאי מרגישים בבית כשהם נפגשים בכל דמויות המופת, או ההיפך ממופת, המוזכרים בספר. נסיכים, מלכים, גנרלים, קרבות מפורסמים, שחקני תיאטרון, תיאטראות, בימאים, סופרים, מחזאים, ומה לא. עושר שאין כמוהו. לא שאפשר לזכור הכל, אבל הקריאה עשירה ביותר ומעידה על הסופר כאלף עדים.
בסיפורנו זה, שחקנית צעירה מאויימת והגברים הסובבים אותה נופלים שדודים בשלל רציחות, המתחזים למקרי מוות טבעיים.
מפה לשם, השחקנית שלנו ואראסט פנדורין גם מתאהבים זה בזה, אלא שהשחקנית חוששת ללכת אחרי ליבה, שמא גורלו של פנדורין יהיה כגורל מחזריה האחרים.
לשמות הרוסיים יש מגרעת גדולה. כל אדם נקרא בשם, בשם אביו ובשם המשפחה. ולכן פנדורין נקרא אראסט פטרוביץ פנדורין, אבל כשחבר השחקנים נקראים פעם בשם פרטי, פעם בשם הפרטי ושם האב ופעם בשם המשפחה, יש בכך מוקש רציני לבעלי זיכרון ממוצע.
הסופר עשה לנו טובה וכינה את שחקניו בכינויי במה המעידים על סוג האופי של הדמויות אותן הם מגלמים, ובכך הקל עלינו מעט. ועדיין ההתמודדות עם השמות בהחלט מהווה אתגר.
כשפנדורין מצטרף ללהקה כדי למצוא את הרוצח, הוא גם כותב עבורם מחזה יפני הזוכה להצלחה מטאורית. החלק האחרון בספר הוא הטקסט של המחזה, וויתרתי על הקריאה ברצון, מכיוון שבניגוד לאקונין ובן דמותו פנדורין הייפנולוגים, לי יש אלרגיה מוחלטת למחזות יפניים מתחילת המאה העשרים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
