"מביך הדבר לפעמים, איך הגוף אינו רוצה, או אינו יכול לשקר במה שנוגע לרגשות. האם עלה אי-פעם בידי מישהו, מתוך נימוס, להאט את קצב ליבו או לעמעם סומק?"
הסבלנות השתלמה. ובקיצור, איאן מקיואן הצליח להפתיע אותי בשנית.
אדוארד ופלורנס, צעירים בתחילת שנות העשרים שלהם, פוגשים זה את זו ומתאהבים. לאחר תקופה, מבקש אדוארד את ידה של פלורנס מהוריה והשניים נישאים. הספר עוקב אחר ליל הכלולות שלהם מיד לאחר החתונה. הם נמצאים במלון שמשקיף על חוף צ'זיל ומבחוץ הכל נראה מבטיח, אך הסערה האמיתית היא מה שמתחולל בפנים. פלורנס ואדוארד מתקשים לייצר אינטימיות לאורך כל יחסיהם והדבר צף ומתפוצץ דווקא בערב בו הכי מצופה מהם להיות יחדיו. הסיפור חוזר אחורה בזמן לשלב ההיכרות בין השניים וגם לזמן רחוק יותר בו היו ילדים. הדברים שעברו בדרך, מה שקרה שעיצב את אישיותם וההשלכות על חייהם הבוגרים.
זהו ספר שלוקח זמן להיכנס אליו. לוקח זמן להתניע, אבל כשזה קורה נוצר קסם מדהים. תערובת של רוך, רומנטיות ורגישות אין קץ מוגשים לנו על הדף, לצד אופל עמוק ומסתורין. וזה בדיוק מה שאני אוהבת במקיואן. על פניו, לא קורה דבר. אך אם ננבור עמוק אל תוך מעמקי הנפש, נצלול אל מה שהדמויות מבקשות להגיד אך לא אומרות, נוכל להבין הרבה מעבר למה שנראה מבחוץ.
הפחדים, הטראומות, האימה, הכל מבעבע מתוך פנימיות עצורה אל החוץ שלא יודע כיצד לפעול. הספר מביא לנו כאן סיפור טרגי ביותר על זוג, שאילו רק ידע לדבר על הקשיים שלו, לנסות לשתף, להוציא את מה שיושב בבטן, אולי היה זוכה להתרה והקלה. לאט לאט, שוזר לנו מקיואן רמזים לאורך הסיפור. רמזים שבזכותם אנו יכולים להבין מי עומד מולנו. מדוע פלורנס מפחדת מאינטימיות? למה אדוארד חש רגשי נחיתות? הוא מצליח להגיע לעומקים הפסיכולוגיים של הדמויות ולייצר תחושת החמצה קשה שיכלה להימנע אילו רק היינו פתוחים יותר זה עם זו. אילו רק ידענו לטפל בפצע העמוק ולא להתחמק ממנו. אילו רק היינו מצליחים לדבר החוצה את סערות הנפש שמתחוללות בנו.
ספר שמוציא מאזור הנוחות. ספר שהוא לא תמיד הכי ברור או לא תמיד הכי מעניין אבל הסבלנות בהחלט משתלמת כאשר הפאזל נבנה לו לאט וחושף את התמונה הגדולה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
