****


השבע לא יבין לעולם את הרעב. מכאן הכול מתחיל. ואת זה אני כותב כאדם שבע. מה שבע, מושחת. כזה שאם עבר התאריך של החלב, אני אפילו לא מרחרח את השקית כדי לבדוק אם יש מצב להשתמש בחלב עוד יום. אני פשוט קונה שקית חדשה. ולא רק אני מושחת, אלא גם אתם, יא שמנים. כל מי שקורא את הביקורת הזאת. בביטחון של תשעים ותשעה פסיק תשעה אחוזים, מי שקורא את השורות האלה שייך לתשעים ותשעה אחוזים העשירים של העולם, למרות שכל כך קשה לנו להרגיש ככה. יש לנו מחשב, ואינטרנט. זהו, גמרנו. אנחנו עשירים, השפע נוזל לנו מהאוזניים, וזאת למרות כל המחאות, הקוטג' והדלק היקר. אנחנו לא מסוגלים להבין דלות אמיתית מהי, כי עושר נדמה לנו כאחוזות רחבות ידיים ומטוסי מנהלים, אבל ליד מי שהונו מסתכם בחולצה ומכנסיים, או בתאואת מים משותפת לכל המשפחה, אנחנו עשירים מסריחים.

על פי גיבור הספר, בלראם האלוואי, ישנם שני עולמות - החשכה והאור. מי שנולד בחושך, אין לו סיכוי לצאת לאור. אנחנו שומעים על בנייני הזכוכית והממורקת בבאנגלור ומדמיינים את כל ההודים העניים שמתעשרים להם בזכות הגלובליזציה, מיקור החוץ וההזדמנויות המופלאות שנוצרו בגלל כל אלה, אבל האמת הפשוטה היא שרובם עדיין עבדים נחשלים, ומיעוט מיעוטם אכן מצליח להגיח לרגע אל מעל המים הבוציים.
האלוואי נולד בחשכה, לקאסטה נמוכה של מכיני ממתקים - מה שמייעד אותו למעשה לחיים נרצעים ככותש פחם או מלצר בבית תה, לכל היותר. בדרך לא דרך הוא זוכה להיות נהג של אדון עשיר, כך שהוא חי ללא הרף על קו הגבול הבלתי עביר בין העוני לעושר, כשהוא עצמו עני מרוד, וצופה בעל כרחו בחייהם המרופדים של אדוניו, להם הוא שוטף את רגליהם ומסיע אותם ממסעדה של מלון אחד למשנהו, וממתן שוחד לפקיד ממשלתי אחד לשימון מפקח משטרה אחר.

מה שמייחד את הרומן הזה משאר הספרים הצבעוניים על הודו שניבטת מכתביהם של ויקראם סת, סלמן רושדי, וויקאס סווארופ, ארונדהטי רוי ודומיהם, הוא שאין כאן טיפת פולקלור. אין כאן "הודו הקסומה בעלת אלף הפרצופים". בספר הזה אתה מקבל את הודו לפרצוף, הודו מסריחה, קשה, חסרת חמלה, של להיות או לחדול. של להיות עני, כלום, אפס, או עשיר עם הזדמנויות ואמצעים, כשכל אחד לא מסוגל בכלל להבין מה קורה בצד שמולו. אין כאן טיפה התייפייפות והתחסדות, אלא מבט על אדם שמואס בחייו כפי שהם ויודע שאם יעשה את הצעד הבלתי מתקבל על הדעת של לבעוט בהם, הפשע הכרוך בעזיבת חיי הכלום שלו יעלה בחייהם של כל בני משפחתו.

עם זאת, בכנות, אני לא חושב שיש כאן חומר לפרס בוקר, שהוא אולי הפרס הספרותי החשוב בעולם. יש כאן ספר בסדר, בלי הרבה שיאים ספרותיים או הישגים יוצאי דופן. לא התרגשתי מי יודע מה, או עצרתי את נשימתי במתח. העלילה מתבקשת למדי, לא בלתי מעניינת אבל גם לא נשארתי ער עד שתיים בלילה כי הייתי חייב לדעת מה קרה. גם העובדה שאני אדם לבן (שבע), הקשתה עליי להזדהות עם גיבור הספר.

מעבר לזה מעניין לקרוא את מה שקורה בהודו של היום ולנסות לנחש איך כל עניין הגלובליזציה ישפיע על חיינו אנו בעתיד (או כבר משפיע, כפי שניתן להתרשם מהסקירה שלי על "העולם הוא שטוח", ספרו של תומס פרידמן המעצבן שקראתי לפני מספר שנים - http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=16559 ).


****

#
ילד הודי מכפר נידח, שחי עם משפחתו בעוני שאינו דומה כלל למה שאנחנו קוראים "עוני" פה. הוא הראשון ממשפחתו שיודע לקרוא – אך לא הראשון או האחרון שהוצא מבית הספר אחרי פחות מחמש שנות לימוד, כדי שילך לעבוד ויתרום את חלקו לכלכלת המשפחה. מאמנים אותו מינקות להתרפס בהכנעה בפני כל מי שחזק ממנו (כלומר כולם) וזה מה שעושים כולם. הוא מיומן בלקחת על עצמו אשמה לא לו, כדי להתפרנס ומוכן לספוג הרבה מכות ועלבונות למען המטרה הזו. הילד הזה מתפתח לנגד עינינו לגבר הודי צעיר שחייו הם דוגמה לחיי העבדים השוררים שם, והפתרון שהוא מוצא לחייו הוא מצמרר ומתקבל על הדעת גם יחד.

לפני כמה שנים קרה בהודו מקרה שזיעזע אמות סיפים: זוג צעיר עלה לאוטובוס אחרי בילוי בעיר. קבוצה של נוסעים היכו את הבחור וזרקו אותו מהאוטובוס, אנסו באכזריות את הצעירה ובסוף זרקו אותה מהאוטובוס. הנסיונות להציל את חייה, שכללו העברתה לטיפול במקום שיש בו טיפול רפואי נאות, כשלו. היא מתה אחרי מספר שבועות. בסיפור של אדיגה נמצא ההסבר למקרה הזה (ולמקרים דומים נוספים שהתפרסמו). הוא מתאר סוג של שבועון אותו קוראים אלה שיודעים לקרוא (ומקריאים לאחרים) מבין המוני העבדים ההודים: תערובת של סיפורי אונס התעללות ורצח מלווים בתמונות שמפצים, כנראה, על החיים העלובים של המוני ההודים שחייבים להקריב הכל תמורת ארוחה, מקום לישון ומעט כסף לשלוח למשפחה.

לא רק בגלל המתואר לעיל הודו אף פעם לא משכה אותי. לא עניינו אותי ההתלהבות מ"האופי הידידותי" (שבספר הזה מקבל מראה ופרשנות טורדי מנוחה). לא הלהיבה או עניינה אותי "הרוחניות" המיוחסת להודים (שלדעתי היא פרי בורות של אנשי המערב בכלל). מאות מליוני בני האדם שחיים בתת היבשת, על עשרות השפות והניבים המדוברים בה, הקסטות הרבות המחלקות את בני האדם למעטים הראויים להתייחסות כלשהי ולרוב שאינם ראויים לכך. השחיתות שהיא חלק אינטגרלי מהחיים שם, חיי אדם שמחירם אינו שווה-ערך למחיר ארוחה, אלימות כבושה בקושי של אנשים החיים בצפיפות בלתי נסבלת, וחייבים לדרוך על חלשים מהם כדי לשרוד.

הספר כתוב כמכתב שהוא כותב לראש הממשלה הסיני במשך כשבעה ימים. זה ספר זועם ומעניין מאד. התיאורים שלו נשמעים אותנטיים ואמינים, התרשמתי מהאומץ של אדיגה לכתוב את מה שכתב על מולדתו ולספוג – קרוב לוודאי – המון אש מבני עמו הפטריוטים (לפחות אם הוא היה ישראלי שכותב ספר כזה על ישראל הוא היה מגולגל בזפת ונוצות וסופג המון דברי שיטנה וזעם קדוש...) אדיגה שהיה אחד הזוכים הצעירים ביותר בפרס הבוקר היוקרתי על ספרו, היה גם אחד הבודדים שזכה בפרס על ספר ביכורים.
אבל – אדיגה לא היה שייך לאוכלוסייה ההודית עליה כתב. הוא נולד למשפחה עשירה ומשכילה, אנגלית היתה שפות אמו, הוא למד בבית-ספר מיוחס בהודו והשלים את השכלתו באוניברסיטאות נחשבות באנגליה ובאוסטרליה. הוא חי בהודו אבל תמהתי מאיפה הוא יכול לדעת את מה שכתב בספר, על אנשים שרחוקים ממנו כנראה כמו שהם רחוקים ממני.

שלל הספסל הפעם הוכיח את עצמו. זה לא ספר נעים (למרות שהוא קריא ומעניין מאד) אבל הוא מספר לקורא(ת) דברים שהיא לא ידעה. לא מזיק שהוא כתוב עם הרבה הומור ותיחכום שמתאימים, לפי דעתי, לקורא המערבי ועוזרים לו לבלוע את הצפרדעים שאדיגה מחליק לו לגרון.

"לעניים יש רק שתי דרכים להגיע לפסגה: פשע או פוליטיקה."
זאת המסקנה של בלראם, איש עני שחונך להיות משרת ועבד נרצע
לבני המעמד העשיר.

בלראם הוא משרת היודע קרוא וכתוב, וההזדמנות שלו לברוח מהכפר
כדי לשמש משרת ונהג אישי לבנו של הגביר הייתה יקרה מפז.
הוא מנסה להשביע את רצונו, למצוא חן בעיניו, לפייס, להרגיע ולעשות
כל מה שטוב בעיניו של אדונו.
האדון לעומתו מגלה מצבי רוח משתנים, בהם הוא לעתים אדיב,
ופתע תוקפני וגס רוח. המשרת סופג וסופג עד שמגיעים מים עד נפש.

הסיפור המרתק מביא לנו את הודו ומדגיש את ההבדלים ברבדיה הקיצוניים
בין נחותי הדרגה שגדלו כמו חיות בטבע, לבין העשירים שעשו את הונם על
חשבון אותם אומללים. הסופר מציף מציאות קשה של הבדלי מעמדות קשים,
שמצליחים לנער ולזעזע את הצופה.
(לא קראתי, צפיתי בסרט בנטפליקס!)

החיה הנדירה ביותר בג'ונגל שמגיעה אחת לדור, היא הטיגריס הלבן.
כך מרגיש בלראם! כמו אותה חיה נדירה, ומבחינתו האפשרות היחידה היא:
לחיות או לחדול!!
מומלץ!!

קראתי ונחרדתי, קראתי והזדעזעתי, ובכל זאת המשכתי עד הסוף כי יש בספר הזה משהו...
כל כך אותנטי, על הודו האחרת. לא זו של השאנטי באנטי, לא זו של טיולים של אחרי צבא. הודו של ניאוף ושל שחיתות, של אכזריות ושל ניכור, של סבל ושל קושי, של חוסר צדק משווע, של פערים מטורפים בין המעמדות.
אופן העברת הסיפור מאד מקורי, והכתיבה מתובלת בציניות שמאפשרת לשרוד את הזוועה.
ספר מזעזע, קשה ועדיין מיוחד.

ספר מוזר..
הומלץ לי בחום - אבל לא אהבתי..
ועם זאת אתחיל מהחלק האובייקטיבי.. מחזקותיו המובהקות שלו..

הספר משלב בו שני חלקים - חלק אחד שהוא תיאור המציאות הנוראית של העניים בהודו, חיים אומללים, ממש אומללות אינסופית, משולבת עם אכזריות העשירים שם, עם שחיתות הממשל, טבע האדם הרקוב שנבנה בתנאים אלה, וחוסר תקווה מוחלט.. וכנראה כל זה תיאור איכותי ואותנטי.. מאוד מתסכל וקשה לקריאה..

החלק השני דווקא לוקח על עצמו אמירה חשובה להפליא ו"כיפית" להפנמה, והיא - "חיפשת מפתח כל הזמן, אבל הדלת הייתה פתוחה!".. ( כאן חשוב לי להדגיש שאני מתעלמת לחלוטין מדרך פריצת הגבול שנבחרה בעלילת הספר כדוגמא, שהיא לא קבילה בעליל - ואני מצידי מנסה להתמקד רק בעובדה שפריצת גבולות שכזאת היא אפשרית). עובדת האפשרות שבעצם כל אחד מאיתנו יכול לשנות את חייו, ולא משנה כמה חייו הם חושך - יש לו את הכלים הפנימיים שלו לשבור את המציאות המחרידה בה הוא חיי ולפרוץ החוצה.. לא יודעת אם נכון או לא, גם לא מחדש במיוחד - אבל אם יש משהו שייתן לעולם שלנו סיכוי להשתפר זה דווקא המנטרה הזאת.. בין אם תרצה לנסות לבנות עולם טוב יותר ותלחם בשביל זה, בין אם תבוא ממשפחה ענייה ולא משכילה ותחליט שאתה שובר את הגבולות ועובד קשה ולומד ופורץ החוצה, ובין אם אסוציאציה עצובה מאוד אחרת שפתאום צצה לי אחרי קריאת הספר, וזה משפחות שלא מצליחות להחליט להתגרש למרות ששניהם ( או לפחות אחד מהם ) חי בסיוט מתמשך, וכן - אפשר פשוט לשבור את הגבולות ולעזוב.. מי אני שאדבר על זה - אבל אנשים מאוד קרובים לי עברו משהו כזה - ואני יודעת בוודאות, החיים שהיו להם בפנים היו חושך אמיתי.. אדיגה כותב יפה
..(אחרי שעשיתי את מה שעשיתי, עם אינסופי הסיכונים שעדיין יש לי בעקבות המעשה..)"הסיוט האמיתי שרודף אותך הוא מסוג אחר לגמרי. אתה מתהפך במיטה וחלום שלא עשית את זה- שלא היה לך אומץ, ו... שאתה עדיין.. ואז אתה מתעורר. אתה מפסיק להזיע. קצב הלב מתייצב. כן עשית את זה!! "

אז אם יש שני "קווי עלילה" כה מוצלחים בעיני למה בעצם כל כך לא אהבתי את הספר..
מכמה וכמה סיבות.. הסיבה הראשונה סובייקטיבית לחלוטין - מניסיוני הקודם בקריאת ספרים יש כנראה מכסה של תיאורי חרא (אמיתי - לא מטאפורי) שאני יכולה לספוג תוך כדי קריאת ספר.. זאת פעם שניה שהרגשתי שאני תובעת.. ממש.. ( הראשונה הייתה בספר "על העיוורון" - שבו סבלתי פי 10 או פי 40, אבל הוא היה ספר מופת, אז לפחות היה בשביל מה. כאן, איפשהו באזור התיאור של גברים שיושבים על גבול השכונה ועושים צרכיהם בשורה, כשהגיבור מצטרף אליהם ואז הם צוחקים צחוק חזק שטני ומשותף מאיזו בדיחת כרש גורלית ונופלים עם הפנים לאדמה ועם ישבניהם הלא מנוגבים כלפי מעלה הרגשתי שאני תובעת תביעת סרק..).. כביכול ההצדקה לסבל הקורא היא בעצם "מי אתם שתתלוננו - אנשים חיים בתוך זה.. אז שתקו ותסבלו בשקט יא-מפונקים!!".. אבל אם הסופר ניסה לגרום לי להרגיש רחמים והזדהות לאוכלוסיית הודו הענייה - אני רק בעד, נראה לי מאוד חשוב - אבל אז למה הוא מצייר אותם לא מוסריים להפליא, לא עקביים, בזים לחולשת אדוניהם הלא רבים מהסוג הלא מפעיל נגדם כוח, ועוד ועוד תופעות לא סימפתיות שהקשו עלי להזדהות עם הגיבורים האומללים של הספר.. אולי בשביל להמחיש מה החיים המחרידים האלה גורמים לאנשים הוא יצר את הרוב המוחלט של הדמויות העניות של הספר רקובות לגמרי.. ( כולל הגיבור הראשי עד שעובר שינוי ).
הדבר השני שבהתחלה היה דווקא יתרונו של הספר וזאת צורת הכתיבה המתבדחת של הסופר, שעם המשך הקריאה וההעמקה שלו במציאות המחרידה שלהם מרגישה כמו איזו בדיחה גרועה מתמשכת, עם הומור בטעם רע, והרגישה לי כך לפחות 100 עמודים באמצע, עד שהוא עובר ל"שלב ב", נהיה קצת אופטימי יותר, ואני בזכות זה מקבלת כוחות חדשים ליהנות מההומור ביחד איתו..

ואם זה לא מספיק, מה עוד? הבזבוז על המושג המבריק "טיגריס לבן" - שנולד רק פעם אחת בכל דור, רעיון מבריק לספר על אחד שהיה אמור להיות יחיד ומיוחד ועושה משהו לא יאמן ופורץ גבולות לא טריביאליים בכלל שאיש מסביבו לא עשה... רק שזה ממש לא יכול בעיני להיות מיוחס לגיבור הספר הזה.. וכאן אני מגיעה לבעיה המרכזית.. הסופר טוען שניתן לפרוץ את המציאות ההודית המחרידה ולעבור בהודו של היום מעוני בוצי וקטלני למצב מוסרי, אנושי, מלא תקוות - אבל הסופר עצמו לא מצא את הטריק.. הוא לא באמת מצא חיבור הולם, אפילו שביל אחד קביל של פריצת גבול זה.. ואני באמת לא חושבת שמה שהוא מתאר במעשה הגיבור עצמו הוא אופציה.. הוא היה הופך לטיגריס לבן בזכות דרך ייחודית שבה היה עושה את המהלך - אבל הדרך היתה תרתי-משמע לא דרך..

אז מה יש לנו פה - ספר עם שתי חוזקות עצומות - תיאור מבריק ואותנטי כנראה של ההודו האומללה, וניסיון לתת תקווה לתיקון..
על רקע ספר ללא טוויסטים עלילתיים, עם גיבור לא עקבי שלא יכל לעבור משלב א של הספר לשלב ב ( בתחילת הספר הגיבור דפוק, לא עקבי, לא מוסרי - בסופו זה בחור בעל אידאלים גבוהים וכוונות טובות להפליא שהולך לשנות את העולם לטובה.. למה מה קרה?.., וכל זה על עוד רקע של צעקות חרישיות שלי עם עצמי תוך כדי הקריאה - "יאללה! שייגמר כבר!..". קראתי אותו בכל מקום, בערבים, בלילות, בבקרים ( אני קוראת לאט ), הוא היה על נושא חשוב מדי כדי לעזוב באמצע, באמת - אם היכן-שהו אנשים חיים ככה אני בטח יכולה להפסיק להיות מפונקת ולעשות את המעט של להיחשף לאמת הכואבת, אבל ממש רציתי שכל זה כבר יהיה מאחוריי..

למה 4? כי כשאני אוהבת את הספר מאוד מאוד אני יכולה לתת לו 5 בלי קשר לאיכותו הספרותית - אבל דווקא אם אני לא אוהבת אותו, אני לא מרגישה את הזכות לתת לו ציון על פי הטעם הסובייקטיבי שלי - אלא בוחנת אותו לפי ערך ספרותי אובייקטיבי ככל האפשר, ואדיגה לוקח נושא מספיק חשוב בשביל שלספר יהיה ערך ספרותי, לא משנה כמה הביצוע טעון שיפור ומלא חורים..

אני בדרך כלל לא מתחברת כל כך לספרים על הודו. לרוב הם מדכאים אותי, עם העוני המחפיר ועליבות החיים של הדמויות הראשיות, או דווקא להפך, עושר קיצוני וניצול של חסרי המזל. בכל מקרה, תמיד איכשהו יש תחושה לא נעימה בבטן בספרים שעלילתם מתרחשת בהודו. לצערי הספר הזה לא שונה. זהו סיפור על משרת, עבד, שמנסה בכל כוחו לשבור את השלשלאות איתן הוא נולד מתוקף מעמדו הנמוך בכפר נידח בהודו, ולהגיע גבוה, "להיות יזם", בלי השכלה ובלי כסף.

מה שמשך אותי אליו מלכתחילה הוא שמאחורי הספר אין תקציר, אלא נטו ביקורות, ומצאתי את זה מרענן ומעניין אז התחלתי לקרוא. כן אציין שהוא שונה בכך שהוא לא מנסה לייפות את הודו, אלא חוזר ומדגיש פעם אחר פעם את כל החוליים שלה, ויש רבים. זה לא ספר ארוך אז גם סיימתי די במהירות ובלי יותר מדי להתעכב, והסיפור כן זורם יחסית, אבל לא מצאתי בו איזה ייחוד מספרים אחרים בסגנון דומה. נחמד ותו לא.

בשנים האחרונות נראה שהולך ומתפתח ז'אנר, מדף נפרד בכוננית הספרים אשר הולך ומתמלא, כזה שניתן לקרוא לו בפשטות "ספרות הודו". קל מאד לתייג את "הטיגריס הלבן" כשייך בצורה ברורה למדף הנ"ל, אך לפני שעושים זאת כדאי לתת לספר קריאה קצת יותר מעמיקה.
במבט ראשון, הנושא המרכזי ב"הטיגריס הלבן" הוא אכן הודו:
הכפרים והכפריים הדלים, תאואת המים השמנה, מושכי הריקשות, טקס הקבורה ההינדית בשריפה על גדות נהר הגנגס והטבק ההודי של המורה הכפרי המותיר כתמים על קירות בית הספר הקטן - כולם מעלים ריח תבלינים חריפים ומראות של נופים אקזוטיים ורחוקים המתקשרים אך ורק עם הארץ ההיא.
במבט שני, הנושא המרכזי האמיתי ב"הטיגריס הלבן" הוא כלל לא הודו. אם יש משהו שהעלילה עוסקת בו במובהק ובהרחבה לכל אורכה - משהו שאינו עוצר בגבולות ניו דלהי וביחסי מעמדות ומשרתים/אדונים - זהו אופיו של הרוע האנושי, רוע מכוער המתגלם בחוסר צדק ובאנוכיות, כולם גלובלים להכאיב, כוללניים ונוגעים בצדדים החשוכים השוכנים בעמקי נפשו של כל קורא. זהו ספר המתאר במלאכת מחשבת את תהליך הניוון בנפשם של בני האדם, את הכרסום במידות המוסר וההתדרדרות, את כל הפטריות האפלות המבצבצות לאיטן כאילו בתהליך טבעי, אם על מנת לנהל מלחמת השרדות אכזרית ואם על מנת לספק תאוות אסורות ולהשתיק מצפון זועק. במובן הזה זהו ספר מבהיל, זאת מכיוון שהרוע הקיצוני כ"כ הנפרש בין דפיו מתואר בצורה הגורמת לו להראות אנושי להחריד.
ובמבט שלישי, "הטיגריס הלבן" הוא אכן ספר על הודו. יש בו עולם אחר: עולם שכמעט וכופה על יושביו לאבד את צלם אנושיותם; עולם היוצר ניגודים קיצוניים בין האינטרסים של בני משפחה אחת ומפנה את האחד נגד השני, את הסבתא נגד נכדה ואת האח נגד אחיו; עולם בו פושע בעל אמצעים יכול לנקוב לעצמו את עונשו, ואם ירצה יוכל גם להפטר ממנו לגמרי. בשביל תנאי קיום קיצוניים כל כך יש צורך בסביבת גידול מאד מיוחדת, סביבה שנקראת הודו, או יותר נכון אזורים מסויימים בהודו, כאלה הנקראים ע"י הדמות הראשית בשם ההולם "החשכה". אין הרבה סביבות אחרות בהן "החשכה" הזו תוכל לגדול ולשגשג כפי שהיא עושה בפרברי ניו דלהי ובכפרים הנידחים בהודו של "הטיגריס הלבן".

לסיכום, נראה שמחבר "הטיגריס הלבן" נהנה לקחת את העקרונות הבסיסיים ביותר המרכיבים את אישיותו של האדם המתורבת והמודרני ולנתץ אותם לרסיסים בסביבה בה העקרון היחיד הקיים הוא חוק הג'ונגל. התוצאה מפחידה ומדכאת וגורמת לנו להסתכל לרגעים אל תוך עצמנו בחשש, אבל נותנת לנשום בשקט ברגע בו מתנתקים מן העלילה ונזכרים שאין צורך לפחד משדים נסתרים, לפחות לא כאשר נולדים הרחק מן החשיכה השוכנת באזורים הנשכחים של הודו.
מומלץ, למי שמוכן לקרוא 298 עמ' של מציאות מדכדכת שהסופר לא עושה כל נסיון להפוך אותה לקצת פחות מכוערת.

את הספר הזה קראתי באנגלית ואני מודה ומתוודה שזו אינה שפת האם שלי (אני חושבת שיש משהו מיוחד ואותנטי בלקרוא ספר בשפה שלא שגורה אצלי במאה אחוז).
הסיפור של בלראם מוצג בצורה שאף פעם לא חוויתי לפני מפני שהדמות ב"הווה" והדמות בעבר נראות שונות ואפילו קיצוניות אחת לשניה. בלראם הנער והמשרת הצייתן הייתה עשויה דמות שהיינו מאוד מחבבים אם לא היינו רואים אותה דרך העיניים הקרות והמפוכחות שלו בהווה.
הקפיצות שכל הזמן מופיעות בספר בין החוקים והערכים של הודו הישנה לבין ערכי העולם הקפטילסטי והמערבי ממחישות את חוסר האונים של המדינה. הדרך היחידה של גיבור הספר לברוח מצד אחד לצד השני היא לעשות את הפשע המתועב ביותר שיכול אדם לעשות, ולאורך כל הסיפור אתה נשאר קצת עירום מערכים. האם הייתה לו עוד אלטרנטיבה? או אולי הוא רק איש קר, חסר רגשות ויכולת להיקשר?

אגב הספר ממש לא עושה חשק לבקר בהודו. היא מאבדת את כל הקסם שלה והופכת למקום מלא רפש, זיהום, עוני וניכור.
נשמע כאילו בזמן שכל המדינות האחרות מדלגות בקלילות לעידן החדש, הודו הופכת לספינה שוקעת או לגוף מגושם שחלקו רץ מהר מדיי בעוד חלקו האחר גוסס מאחור.

כל אדם שמתענין בתרבויות אחרות, בהיסטוריה ובטיבו של המין האנושי- אני ממליצה

סטירת לחי מצלצלת- ככה הייתי מגדירה את הספר אילו התבקשתי לתאר אותו במשפט אחד. אנשי השוליים- אלא שחיים תחת גשרים, על צידי הדרכים, מתחת לגגות ברזנט כחולות, ובקתות צפופות ובוציות. האנלפאבתים, הרעבים, המושפלים, התשושים והחסרי כל. אלא שקולם כמעט אף פעם לא נשמע וגם כשהוא כבר כן, זה סך הכל שימוש ציני ולעיתים סתם צבוע של אלא שהפשיטו אותם מהזכויות שלהם מלכתחילה- יוצאים אל האור והסיפור שלהם מסופר מנקודת מבט שפויה, כנה וכועסת, בדיוק כמו שהיא צריכה להיות.
ומול התפאורה המדכאת והכל כך נכונה הזו של הודו, ניצב משרת אחד ומעז לקרוא תיגר, ל"צאת מהלול" כמו שהוא מגדיר את זה. הסיבה שהספר מרגיז ומדכא רבים זה בגלל שהסיפור חושף בכישרון לא רגיל את הטבע האמיתי שלנו. אין כאן שום אופטימיות, שום התחנפות סתם ושום שקרים. הוא חושף את האמת העירומה והמכוערת, שבעולם של עוני, רפש, שקרים ושחיתויות, צומחים רק דברים אפלים אף מי זה. לעולם לא יצמח במקום כזה משהו טהור, לעולם לא יהיה במקום כזה שחרור, הארה או נס, תמיד ישרור בו רק חושך. אין דרך לברוח מי זה, זה פשוט כך.