"כאשר נכנס למרכז גמילה בגיל עשרים ושלוש, היה גופו ורוחו של ג'יימס פריי שבורים כמעט ללא תקנה. שתי בררות עמדו בפניו: לחיות או למות. מוקף במטופלים שמצבם כמצבו - ובהם שופט, בריון, אלוף עולם באגרוף וזונה לשעבר - שברירית, ובתוכנית טיפולית להחלמה, נאלץ פריי להיאבק על מציאת הדרך להתעמת עם ההשלכות של אורח חייו עד כה ולהחליט מה יהיה עתידו, אם יהיה לו עתיד.
מליון רסיסים קטנים הוא חשבון נפש נדיר בכנותו על חיים שנהרסו ועל חיים שנבנו מחדש." (ציטוט מכריכת הספר).
סיפור חייו של אלכוהוליסט ונרקומן המכור לסמים עוד מהיותו ילד קטן, תיאור התהליך הארוך והמפרך של הגמילה, הקשיים, הפחדים, הזוועות, האמונות והתובנות שבדרך.
הצורה בה הוא מבטא את עצמו, בציניות, בפשטות, בעצב דק. בדרך נוקבת וישירה, בנאלית משהו. כתיבה מאוד לא ציורית ועם זאת הפשטות התמימה הזאת נוגעת ללב ומאוד מחברת לאופי הדמות.
הוא כותב רצף של משפטים, דיאלוגים ותיאורים בשצף שטף של מילים כמעט ללא סימני פיסוק, כאילו הוא פורק מעליו את המחשבות והזיכרונות מבלי לעצור לרגע לשאוף אויר. וכך הוא סוחף אותי, הקוראת. בלי לנשום, בלי להפסיק. הוא מספר את מה שקורה איתו הרגע, השנייה, דבר התורם לאותנטיות והאמינות של הסיפור. אני כמו עומדת ליד, צופה ומקשיבה בלי לחסר אף פרט. חווה את רגשות העצב, הכעס, הזעם, הטינה שהוא חש. וכשהוא כותב משפט וחוזר על עצמו, אני חוזרת איתו. מתחברת.
הוא נאבק בין הצורך לסם לבין הרצון העז להצליח להשתחרר, להוכיח שהוא יכול, לעצמו ולאחרים, ואני מוצאת את עצמי נסחפת לתוך עולם לא מוכר, אפל ומבעית. מכירה אנשים, סיפורי חיים מתוך מרכז הגמילה. אנשים נאבקים. נלחמים על חייהם, על שפיותם, על תדמיתם בעיני עצמם. על אהבותיהם. שנאותיהם. תסכוליהם. צולחים משברים. קמים. נופלים. נאבקים-נאבקים---
גם מי שמאוד רחוק מעולם הסם וההתמכרות יכול בקלות להתחבר לאמת הבסיסית של הספר, שמתקשרת לכל סיפור חיים באשר הוא: האמונה בעצמנו היא המפתח לכל השינויים. כח הרצון שלנו הוא המוביל את חיינו להיכן שהם. עד כמה ששניהם חזקים בתוכנו ועד כמה שאנו מעצימים אותם – זהו גורם ההתקדמות של חיינו וזה הנותן לנו את הכח לקום לאחר משבר, לאסוף את עצמנו ולבנות גם אחרי הרס.
כרגיל, אי אפשר בלי טעימה מהספר, רק תראו את הסיגנון הזה, פשוט שובה ופשוט:
"אני מסתובב ואני יוצא מהחדר ואני סוגר את הדלת ואני הולך למטבח. אני פותח ארונות ואני מוצא בקבוק ויסקי סגור של שני ליטרים. בלגימה הראשונה אני כמעט מקיא, אבל אחר כך זה בסדר. אני הולך לחדר שלי ואני שותה ואני מעשן כמה סיגריות ואני חושב עליה. אני שותה ואני מעשן ואני חושב עליה ובשלב מסוים מגיעה החשכה והזיכרון שלי מתפוגג."
פשוט ממליצה בחום!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
