מכירים את התחושה הזאת, בעודכם ערים, שאתם כמו צופים במציאות מהצד, מחוץ לגוף שלכם? לי זה קורה המון. זו תחושה מוזרה מאד, זו תחושה שבין מציאות לדמיון, בין ערות לשינה. ככה באמצע היום פתאום אני מוצא את עצמי לכמה רגעים בוהה בעולם סביבי ואני מרגיש שאני נמצא במקום אחר, בממד אחר, בצד אחר של המציאות אם תרצו, אני כאן אבל אני לא, אני שייך אבל לא, אני קרוב אבל רחוק. ואז כשנגמרת התופעה, כשאני "חוזר" חזרה, עולה השאלה אם כל מה שקורה סביבי בכלל מתרחש, אם כל זה קיים ונמצא.
כאלו הם הספרים של מורקמי, כמעט בכולם קיים המשחק הסוריאליסטי שבין המציאות למה שמעליה, למעבר. המעברים האלה שבין העולם הגשמי אל העולם האחר. זה הספר הכי הזוי שלו שקראתי עד כה. זה הגיוני, שאר הספרים שלו שקראתי היו כמעט "רגילים" וריאליסטיים לעומת מרדף הכבשה. הכי הרבה שהיה בהם זה חתול שטיפס על עץ ונעלם (ספוטניק אהובתי) או זיכרונות מחיים שלא בטוח אם בכלל היו (דרומית לגבול מערבית לשמש). כאן מורקמי כבר עלה שלב. יותר מזה, אני אעז ואומר שאם טרם קראתם מורקמי, זה לא הספר להתחיל איתו, הספר הזה מיועד לאנשים שבאמת אוהבים את הכתיבה שלו וסומכים עליו בעיניים עצומות.
הספר הזה, עבורי, היה שונה מאד מספרים אחרים שלו, בעיקר בזמן שלקח לי להישאב אל תוך העלילה ובתחושה הכללית שעטפה אותי במהלך הקריאה, שהיתה דומה לאווירה בספרים של מישל וולבק ואלבר קאמי. אני מדבר על הניכור ועל הריקנות והריחוק. נכון, הספרים של מורקמי מלנכוליים מאד, אפורים, עצובים, אבל כולם תמיד אנושיים, סוחפים, גדושים ברגש, הם כואבים אבל הם חיים. הדמויות שהוא כותב תמיד מצליחות לחדור אותי, לעורר בי סערת רגשות, קשה שלא להרגיש אותן, זה בלתי אפשרי כמעט. ובדיוק מהסיבה הזאת הספר הזה הוא אחר, ולא במקרה. לרגע העזתי לחשוב שמורקמי נכשל עם הדמויות שכתב כאן. אז לא, הוא לא נכשל ועדיין מצאתי את הספר פחות טוב מקודמיו. חווית הקריאה היתה לכאן ולכאן, בעוד שהפרק הראשון נצרב בלבי ונשאר איתי לאורך כל הספר. התאכזבתי לגלות שאף פרק לא הצליח לעלות על רמתו של הפרק הראשון. הספר לוקה בחסר, במה? שאלה טובה. אני רק מרגיש כך אבל לא בטוח על מה להצביע, ובכל זאת מורקמי הוא מורקמי, אין מה לומר.
אם עד כה הייתי רגיל לדמויות עם עולם פנימי רחב וגועש ולא יציב והפכפך כמו האוקיינוס, דמויות שהחיים קשים להן, דמויות כואבות שמנסות להתמודד ולהילחם על המקום שלהן בחיים האלה, במרדף הכבשה הסיפור אחר לגמרי. המספר, כמו הספר, נטול רגשות, גם שם אין לו (לאף אחת מהדמויות אין, רק החתול קיבל שם וגם זה באיחור של 170 עמ), הוא חי חיים בינוניים מתוך הכרח ולא מרצון, הוא מיואש, חייו חסרי ערך, חסרי ריגוש ועניין, הוא מנוכר ומרוחק, אין לו חברים, אשתו עזבה אותו, ומשרד הפרסום בו הוא עובד בשפל המדרגה.
בעקבות תמונה שמצאה את דרכה אליו, במקרה או לא במקרה, של כבשים על רקע הר, ובלית ברירה המספר נשלח למסע, הוא עוזב את טוקיו, יגיע אל הוקאידו וסאפורו ומשם ימשיך אל עיירה מרוחקת בהרים המושלגים, הוא יוצא לחפש את הכבשה. זה יהיה מסע הזוי מבלבל וקשה, ולפרקים גם משעשע, שבעזרתו הוא עתיד לגלות דברים חדשים, יגיע לתובנות, אולי אפילו ימצא את מקומו בעולם או לפחות ילמד לקבל את החיים שלו כמו שהם; "יהיה מה שיהיה, חזרתי לעולם החיים. גם אם זה עולם בינוני מלא שעמום, זה העולם שלי", ואנחנו הקוראים יחד איתו אל תוך עולמו חסר הגבולות של מורקמי בו הכל אפשרי; יהיה עצוב, יהיה מצחיק, יהיה ביזרי.
מה הם החיים אם לא מסע ארוך של חיפוש? חיפוש תמידי. הרי מהרגע שנולדנו אנחנו נזרקים למסלול החיים תועים באפלה, מדשדשים, מחפשים את הדרך המתאימה לנו, מחפשים נחת ורוגע, מחפשים אהבה, קשרים, מערכות יחסים, תכלית ומשמעות בחיים נטולים מאלה. זה הגורל שלנו, לחפש. זה מרוץ אינסופי, מרדף שלא נגמר. החיים שלנו הם מרדף הכבשה.
