הסופרת זופיה רומאנוביצ'ובה נולדה ב1922 בראדום שבפולין ובעודה נערה הצטרפה לתנועת המחתרת הפולנית נגד הנאצים.
היא נתפסה והייתה כלואה למעלה מארבע שנים במחנות ריכוז. אחרי השחרור עברה לגור בפריז. ספר זה יצא בפולנית ב1960.
כאשר כבר עברו מספר שנים והיא אישה צעירה יש לה דירה מאהב ועבודה אך היא לא מרגישה טוב. היא לא מצליחה לשכוח את איימי השואה ואת חברתה המבוגרת שעזרה לה לשרוד במחנות הריכוז. ברומן זה היא כותבת על חלומות הבעתה על הרעב והקושי לשרוד במחנות הריכוז. גם כיום כאשר לכאורה יש לה כל מה שצריך בשביל להיות מאושרת היא מרגישה בודדה וחייה אינם מספקים אותה. הספר - הכתוב כזרם תודעה של הגיבורה שאין לה שם - מעביר היטב את הקושי לשרוד במחנות הריכוז שהקימו הנאצים בניסיונם להשמיד את כל יהדות אירופה ואת כל היהודים בעולם.
בכתיבה מלאת תנופה ובקטעים הגורמים לקורא להרגיש כאילו הוא נמצא בתוך ראשה במחנה הריכוז כותבת האישה על חיים שהוחמצו על נפש שנשברה ועל כאב נפשי שאין לו מזור. אין תרופה ואין נחמה לדמות הראשית בספר זיכרונות מהשואה מציפים את לילותיה וכאשר היא ערה היא סובלת מחוסר יציבות נפשית ומתנודות חזקות במצב הרוח.
הספר יצא בעם עובד הוצאה לאור בסדרה פרוזה אחרת. סידרה אותה ערכה אילנה המרמן. תרגמה מפולנית: עדה פגיס.
יש בספר 184 עמודים.
לסיכום: בספר זה למדתי עוד על הזוועות שחוו מי שנכלאו במחנות הריכוז ובכלל על תקופה חשוכה בהיסטוריה.
הספר כתוב בשפה פשוטה ואינו קשה לקריאה מבחינת סגנון הכתיבה שבו.
ספר מומלץ לכל מי שאוהב לקרוא פרוזה איכותית.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
