הספר מעולה. יש בו הכול: אקשן, בניית עולם, גיבורה שקל להזדהות איתה, רומנטיקה.
זהו הספר הראשון וברובו עוסק בלמידה של תרז את העולם של האנימלים, ואנחנו הקוראים לומדים אותו יחד איתה. בניית העולם מרתקת. אהבתי לשמוע על כל המסורות, הטקסים וההיסטוריה של האנימלים.
יש כל מיני אלמנטים בספר שנראה ששואבים השראה מספרים אחרים, אבל זה לא פוגם בספר ובכך שנשאבים אליו וכוססים ציפורניים במתח.
מי לא רוצה להיות גיבורה שגורל שבט אנימלים תלוי על כתפיה, שצריכה ללמוד מיומנויות בכדי להציל ולהנהיג את השבט, ויש סביבה משולש אהבה? שאחרי שנים שגדלה רק עם אימה, מוצאת שבט שלם שהוא כמו משפחה.
הסיפור של תרז באיזשהו מובן הוא התגשמות חלום עבורי, ומבחינתי הספר גם לגמרי תפס מקום של אסקפיזם טהור, שהזכיר לי את התחושה שהייתה לי בקריאה של הארי פוטר, שכל כך כמהתי שעולם הקסמים יהיה אמיתי. כך גם עם שבט האנימלים, כל כך כמהתי שאנימלים מסתובבים לידי ברחוב ושהעולם שלהם אמיתי.

בהתחלה הספר הרגיש די הזוי. כמו רצף אירועים שאינם קשורים אחד לשני, ממש כמו נפילה לתוך מחילת ארנב. הגיבורה הראשית אוונג'לין הרגישה שטוחה וקלישאתית, מחפשת אחר אהבה ומאמינה באגדות. העולם לא היה מאוד ברור. בגדול הרגיש כמו אגדה או כמו סרט דיסני, רק שקהל היעד הוא מבוגרים. כל פרק יצא לי לגלגל עיניים ולא להמשיך מיד לפרק הבא. למה בכל זאת המשכתי? כי הדמות של אל הגורל ג'קס סקרנה אותי, כי עסקאות ונבואות סקרנו אותי. איפשהו בשני שליש מהספר הובהר קצת יותר טיבם של אלי הגורל, מה שעשה לי סדר. הספר אכן התחיל לתפוס קצת יותר קצב והסתיים בצורה שגורמת לחשוב מה קורה בהמשך. זה לא ספר סוחף בטירוף שגרם לי להתרגש או לכסוס ציפורניים בציפייה למה יקרה, אבל האלמנטים האגדתיים שבו גרמו לי לרצות לדעת לאן זה יגיע ומה יהיה הסוף.

הספר מרגיש כאילו זרקו לתוך קערה וערבבו כמה אלמנטים מאוד טעימים אבל הטעם בסופו של דבר לא מאוד מתחבר. אפשר להקביל את זה גם לאינטרפולציה בין נקודות, אבל האינטרפולציה לא יצרה פולינום מאוד חלק. יש נקודות "קפיצה". העלילה הייתה יכולה להיות יותר מהודקת לטעמי. מסגרת הסיפור נשמעת מנצחת - נסיכה לשעבר שבויה בממלכה כובשת, תחת שלטון זר, מתאהבת בנסיך של אותה ממלכה וחברתה הטובה ביותר היא הבת של האדם שרצח את אימה. המסגרת הייתה יכולה להיות הגיונית אם היו מספקים לה את ההסברים המתאימים, או אם הרגש בספר היה משכנע וסוחף אותי. אבל מכיוון שהרגש אינו סחף, הייתי חייבת להיצמד להיגיון.

מכאן ספויילרים
לאורך הספר קרו מספר דברים לא הגיוניים:
-תיאודוסיה רוצחת את אמפליו (שהוא גם אביה האמיתי) בפקודת הקייזר - היה לא אמין בעליל.
-החברות בין תיאו לקרסנטיה, שהיא גם הבת של האדם שרצח את אימה של תיאו - לכאורה פה ושם הסופרת זרקה הסברים על החברות המשונה הזאת, אבל לא הצלחתי לגמרי להבין את הקשר הרגשי העמוק בין שתיהן. אבל מילא.
-סיפור האהבה בין סורן לתיאו - הגיע לי מאוד בפתאומיות. לא הייתה שם רקימת סיפור אהבה כמו שצריך, הם פשוט התאהבו אחד בשני באופן פתאומי, מה שהוריד גם מהכיף של הספר. וברצינות, היה קשה להאמין בזה. למה שתיאו תתאהב בסורן? ולמה שסורן התאהב בה? לא הצלחתי להבין זאת מהספר.

לסיכום - היה פוטנציאל לספר, אך לטעמי הוא אינו מומש עד הסוף.

ספר סוחף, קולח ועשוי טוב, וממחיש עד כמה לפעמים המתכון לספר מוצלח יכול להיות בסיסי ופשוט בלי יותר מדי מרכיבים.

הספר הזה הוא ממתק אמיתי ומשלב בתוכו פנטזיה ורומנטיקה. הייתי אומרת שיותר רומנטיקה.
החלק של הפנטזיה לא מאוד מתוחכם לטעמי. אמנם הרעיון של העולם השבור, העולם המוזר והשוליים מעניין, אבל לא הרגשתי עומק בבניית העולם שבו מתרחש הספר.
מה שבעיקר סוחף את העלילה בעיניי הוא התהוות הקשר בין רוז לדקלן. רוז - גיבורה קלאסית, בעלת כישרון קסם אדיר ביחס לשאר אנשי השוליים וחוותה לא מעט תלאות בחיים. מנגד יש את דקלן, כחול דם מהעולם המוזר, חזק, חתיך ובעל יכולות קסם אדירות. בקיצור, הבחור המושלם.
הספר בהחלט היה מותח (למרות שלבסוף לא התגלו יותר מדי תחכומים) ומאוד קליל וקל לקריאה. גמעתי אותו תוך ארבעה ימים.
בקיצור - ספר ממש נחמד אם בא לכם להיסחף ולקבל תחושה שקשה לשחרר אותו מהידיים, אבל אין בו הרבה עומק לטעמי. לגמרי מקבל בכבוד ארבעה כוכבים.