רציתי להתחיל את הביקורת הזאת בדרך מאוד מגוחכת.
אבל אז החלטתי שזאת רק העצלנות שלי שמדברת, ושאני צריכה לקחת את הזמן הפעם כדי למצוא את המילים הנכונות.
וזה ללא ספק הולך לקחת זמן, כי המשפט הבא שעמדתי לכתוב היה: "אני לא יכולה פשוט להפליץ ביקורת" - אז תודו לי על כך שאני מספיק ערנית כדי לסנן משפטים שכאלה.
עכשיו, לספר.
קודם כל בוא נספר על העלילה, שזה כמובן החלק שאני הכי שונאת בביקורת, אבל הפעם זה לא כזה נורא.
שוד בנק שלא הולך כמו שצריך, השודד בורח וכשאקדח בידו הוא נכנס אל תוך אחת הדירות, שבמקרה נערך בה סיור קבוצתי לקונים פוטנציאלים לדירה.
ככה נוצר מצב של החזקת בני ערובה, בעיר לא גדולה שבה השוטרים לא הכי מנוסים במצב כזה, ועוד יום לפני ערב השנה החדשה.
לא סביר בעליל, אבל די מצחיק.
פרדריק בקמן ממש טוב בלספר סיפור, הוא כל כך נוכח כמספר, והוא מודע לסוג הסיפור שהוא כותב.
כבר בעמוד הראשון הוא כותב, ואולי אפילו מתריע:
"הסיפור הזה עוסק בכל מיני דברים, אבל בעיקר באנשים מטומטמים.
חשוב לציין כבר בראשית הסיפור שקל מאוד לקטלג אנשים אחרים כמטומטמים, בעיקר בשל נטייתנו לשכוח כמה מטמטמים החיים שלנו כבני אדם."
ומשם הוא בעצם ממשיך ונותן לנו רמזים לטבע הסיפור שאנחנו הולכים לקרוא.
הוא מכניס אותנו לאווירה, אני אוהבת את זה, הוא כל כך מתחשב בנו.
"אין לנו תוכנית סדורה, אנחנו בסך הכול מנסים לשרוד את היום, כי מחר יבוא עוד אחד.
לפעמים כואב לנו, כואב לנו כל כך, שנדמה לנו שהעור שעוטף אותנו הוא לא שלנו.
ולפעמים אנחנו חוטפים התקף חרדה, כי צריך לשלם חשבונות ומצפים מאיתנו להיות מבוגרים ואחראים ואנחנו לא יודעים איך, כי הרי קל עד כדי גיחוך להיכשל בתפקיד הזה.
כי כולנו אוהבים מישהו וכולנו חווינו לילות מייסרים שבמהלכם התהפכנו במיטה ושאלנו את עצמנו אם אנחנו בכלל יכולים להרשות לעצמנו להמשיך להיות בני אדם."
-
אני ממש אוהבת את הכתיבה של פרדריק בקמן, אז קשה לי להציג את הספר הזה במילים שלי כשהמילים שלו כל כך הרבה יותר טובות.
אבל בכל זאת, כן יש לי מילים משלי להשתמש בהן היום, אז אני אשתדל להשאיר מספיק מקום לשנינו בביקורת הזאת.
זה אולי ישמע מוזר, כי הכותרת היא "חרדים", שבואו, אפשר להתווכח על הרבה, אבל נראה לי שהרוב יסכימו שזה לא השם הכי מוצלח...
בכל אופן, מה שאני מנסה להגיד, זה שבחוויה שלי, החרדה פחות נוכחת.
זה פחות סיפור על חרדה ואנשים שחווים התקפי חרדה, ויותר על הדברים שאנשים חרדים מפניהם.
ומסתבר, שהרבה מזה נוגע לילדים.
כאילו, הדיבור כאן על ילדים, פשוט כל כך אמיתי, שאני חושבת שאם אני הייתי מתכננת להביא ילדים בעצמי - כנראה שהייתי משתתפת בחרדתם.
"את לא צריכה לאהוב את כל הילדים. רק ילד אחד. וילדים לא זקוקים להורים הכי טובים בעולם, רק להורים שלהם.
אם להיות כנה לחלוטין, לפעמים כל מה שהם זקוקים לו זה נהג טוב."
"תודה שאת אומרת את זה", לחשה ---- בכנות. "אני פשוט מפחדת שהילד שלי לא יהיה מאושר. שהוא יירש את כל החרדות וחוסר הביטחון שלי."
---- ליטפה את שערה. באטיות, כנראה בשביל עצמה לא פחות מאשר בשביל ----. "אני מאמינה שגם הילדים שלך יגדלו להיות בני אדם. ובני אדם, כידוע, לא נורמלים."
-
יש הרבה דברים מגוחכים בסיפור הזה, אני חושבת שהדמויות מרגישות מעט תלושות מהמציאות בהתחלה, אבל לאט לאט מתרגלים אליהן ולכך שהן כל כך מטומטמות.
וזה קל, כי פרדריק בקמן מבהיר שוב ושוב, שכל האנשים בסיפור הזה פשוט אידיוטים.
אבל זה בסדר, זה מתעכל טוב, כי זה אידיוטי בקטע אנושי וקומי.
צחקתי כמה פעמים במהלך הספר הזה, היו משפטים שהרגו אותי מצחוק... זאת לא הייתה חוויה מדכאת, למרות הנושאים הכבדים שכאן.
אה, שכחתי לציין, מי שרוצה אזהרת טריגר, אז האזהרה הראשונה היא קודם כל התאבדות.
האזהרה השנייה... החיים.
אם אתם לא רוצים לחשוב על החיים אל תקראו את הספר הזה.
"איש לא ידע להסביר, לא לפני המעשה ולא אחריו, מה גרם לנערה לרצות לחדול מהחיים.
לפעמים, ולתקופות, הקיום עצמו פשוט מכאיב מדי.
לא להבין את עצמך, לא לאהוב את הגוף שבתוכו אתה שוכן.
להיישיר מבט לעיניים שניבטות מהמראה ולתהות של מי הן, כשברקע מהדהדת אותה שאלה: מה הבעיה איתי? למה אני מרגיש ככה?
היא לא חוותה טראומה או פגיעה שיצדיקו מעשה שכזה.
היא פשוט הייתה עצובה, כל הזמן."
-
זה ציטוט מאוד אמיתי.
אפשר לדבר רגע על התאבדות?
אני מבקשת רשות כי אני יודעת שיש אנשים שרגישים לזה.
אבל אני לא יכולה לחכות שאנשים יאשרו לי לדבר על מה שאני במילא מתכוונת לדבר עליו, גם אם יהיה מי שיקשיב לי או לא, אז אני פשוט אתחיל.
אני חושבת על התאבדות הרבה לאחרונה.
כאילו לא, לא על ביצוע, ממש לא, אני לא הטיפוס.
אני לא מפחדת מהמוות, אני חושבת שהחיים יותר מפחידים, אבל אני גם לא בדיוק מפחדת מהחיים...
מה שאומר, שאני בן אדם חופשי במובן החשוב ביותר.
לא לפחד מהחיים, לא לפחד מהמוות, אני חושבת שזה המינימום שאנשים זקוקים לו כדי לתת הזדמנות לכל הכאוס הזה.
להיות חופשייה מנטלית מהפחדים האלו, אומר שהקשיים שלי לא מסוכנים לי, הם פשוט הקשיים שלי וזהו.
אבל אני יודעת כמה-
כאילו אני לא מפחדת ממוות, וגם לא מהחיים, אבל אני לא רוצה שאנשים יזכירו לי שהדברים האלה קיימים - אתם מבינים למה אני מתכוונת?
אני לא רוצה לשמוע על האנשים שמפחדים מהחיים וגם לא מאנשים שכל כך מפחדים מהמוות - או סתם עסוקים בו - שהם שוכחים לחיות.
כאילו הדברים האלו, הם קשים, כי אני לא יכולה לשכנע אותם שאין מה לפחד.
אולי עדיף שאף אחד לא יחשוב על החיים שלו יותר מדי וזהו.
אני אישית לא יכולה לחיות ככה, אבל זה רק כי זאת אני, ואתם כמובן לא יודעים למה אני מתכוונת, כי אתם לא אני, ואין טעם שאני אנסה לגרום לכם להבין איך זה מרגיש להיות אני.
אין טעם, כי אין לכם זמן להתעסק בי, יש לכם את השיט שלכם להתמודד איתו.
אנשים שנוטים לרצות להתאבד, ממה אתם חושבים שהם מפחדים יותר? מהחיים או המוות?
אני לא יכולה לענות על זה, כי אני לא חושבת שהרגשתי ככה; אני גם לא חושבת שבפעם שכן קצת הרגשתי ככה...
כאילו, אני לא חושבת שזה היה מפחד כלשהו.
זה היה כאב שגרם לי לחשוב- "אני פשוט רוצה שהכל יגמר", ועוד מחשבות דומות כאלה.
ככה זה כשאין לך שאיפות, או תחושת מטרה כלשהי, התאבדות נשמעת כמו אופציה הגיונית למדי.
עד שאתה באמת חושב על זה כמובן.
עד שאתה חושב על היום הזה שבו לא יהיה יותר אותך, והאחיינית שלך בת הארבע, תשאל את כולם: "איפה הוא?", והם לא יידעו מה להגיד.
זה היה מספיק לדמיין את זה, כדי לדעת שאני רוצה לחיות חיים טובים; כדי שגם למי שצופה בי...
כדי שגם להם יהיו חיים טובים.
זה הקטע עם הספרים של בקמן, הם גורמים לאנשים להיראות כל כך הרבה יותר מחוברים זה לזה.
כאילו לכולנו יש משמעות.
זה מקסים, לא?
קצת גורם לי לרצות לבכות, אני לא אשקר.
זה מוזר שמישהי כמוני שקצת שונאת את האנושות, מוצאת באנשים כל כך הרבה-
חשיבות.
בעיניי הם לא חשובים בגלל הדברים שהם יכולים לעשות, או הדברים שהם יכולים לומר, האהבה או התמיכה שהם יכולים לתת.
הם פשוט חשובים, כי הם חלק מכל הקיום הזה, ואני חושבת - שכולנו קצת יכולים להרגיש אחד את השני.
אז אם אני רוצה שכולם יהיו מאושרים, אני צריכה להתחיל איתי, לא?
זה הגיוני כשאתה באמת חושב על זה לעומק.
כאילו, הם כולם אומרים לי מה אני צריכה לעשות כדי שהם יהיו מאושרים...
הם כולם צורחים: "זה מה שאנחנו רוצים ממך! פשוט תעשי את זה! תצילי אותנו!".
אני בטח נשמעת מוזרה נכון?
אתם בטח חושבים שאף אחד מעולם לא ביקש ממני להציל אותו.
שהמשקל הזה, של החיים של אחרים, מעולם לא הונח עליי.
זה נשמע נחמד, אני אעמיד פנים שזה אכן כך. זה מעולם לא הונח עליי, המשקל הלא הוגן הזה.
אבל אם הוא כן היה מונח, לא הייתי מאפשרת לו להישאר ליותר מדי; כי אני מאמינה שעמוק בפנים - כולם רק ירוויחו מכך שאני אהיה מאושרת.
הסיבה שהם לא רואים תוצאות לזה עדיין, זה כי לצערי, להיות מאושר זה עניין מורכב.
אם תשאלו אותי, המורכבות הזאת תלויה בנסיבות החיים; בכמה התבגרנו ואם למדנו איך להסתכל לחיים - עצמם ואנשים - בעיניים.
מבלי שזה יכאיב לנו.
"אחרי רגעים ארוכים הפסיכולוגית שוב מדברת.
'את זוכרת ששאלת אותי באחת הפעמים הראשונות שנפגשנו אם אני יכולה להסביר מה זה התקף חרדה? אני לא חושבת שהתשובה שנתתי לך הייתה טובה מספיק.'
'ועכשיו יש לך תשובה יותר טובה?' שואלת ---.
הפסיכולוגית נדה בראשה. --- לא מצליחה לכבוש את חיוכה.
ואז --- אומרת, בתור --- בלבד ולא בכובע הפסיכולוגית, 'אבל את יודעת מה, ---? למדתי שעוזר לדבר על החרדה.
למרבה הצער, רוב האנשים יתקבלו יותר בהבנה אם יְתרצו את הרגשתם הרעה בהנגאובר מאשר אם יגידו שהם בהתקף חרדה.
אני חושבת שאנחנו נתקלים מדי יום בהמוני נשים וגברים שמרגישים כמונו, רק שהם לא יודעים להסביר מה עובר עליהם.
נשים וגברים שמסתובבים חודשים עם קשיי נשימה ונודדים בין רופא לרופא ומשוכנעים שיש בעיה ברֵיאוֹת שלהם.
רק כי קשה כל כך להודות שיש משהו אחר ש...
שבור. שמדובר בכאב נפשי, משקולות בלתי-נראות במערכת הדם, מועקה בלתי-ניתנת לתיאור בבית החזה.
המוחות שלנו מהתלים בנו, מספרים לנו שאנחנו עומדים למות.
אבל אין שום בעיה עם הריאות שלנו, ---. אנחנו לא עומדות למות, את ואני.'
-
אז נהניתי מהספר הזה, איך אפשר שלא, הוא אופטימי וקומי, אבל בצורה רצינית ומודעת לעצמה.
הוא איפשר לי לבכות קצת, לצחוק קצת, ולחשוב על החיים קצת...
ואז נתן לי את ההרגשה החמימה הזאת, שהכל יהיה בסדר, שהעולם לא כזה נורא; רק טיפה קשוח מדי לפעמים.
