#
כנערה לא חיבבתי במיוחד את מופסן. נראה שמשהו בגישתו הצרפתית, הפרקטית ונטולת הרומנטיקה, מנע ממני בגילי הצעיר (אז) להנות ממה שהוא כתב. באותו זמן אהבתי יותר את זולא הרגשן ואת הוגו המרחם-על-חסרי-האונים והמרבה במלים ובתיאורים. מצאתי את הספר הזה על הספסל מניב הספרים (במצב חדש, נראה כאילו מעולם לא נקרא) וקראתי סיפורים שאת חלקם קראתי בעבר, בתרגום יותר ארכאי וגישתי המסתייגת עברה עידכון.

יש בספר הזה 17

גי דה מופאסאן, כותב פורה שהתחרה בזמן האוזל שלו בשל מחלת הסיפיליס בה לקה, כתב המון, מעט רומנים והרבה סיפורים קצרים ומאמרי עיתונות וביקורות אמנות. ולמה הקדמה זו? משום שקובצי סיפורים רבים התפרסמו בעברית, חלקם עם אותם סיפורים החוזרים על עצמם.
אלא שמופאסאן הוא מופאסאן והוא יודע לכתוב סיפור קצר, אמנות נסתרת לכותבים רבים. 30 סיפורים התקבצו כאן בתרגומה המעולה של אביבה ברק, ובסיכום קצר לו הוסיפה והוא בהחל

"לדורי" היתה בין הראשונות להוציא ספר של מופסן. כאן זה קרה ב-1976. בספר איורים של מפורסמים כטולו-לוטרק, גוגן, דומיא, סזאן ון גוך ועוד. זה אולי מעשיר את הספר, בהחלט מנפח אותו ונותן תחושה של ספר ילדים. מופסן לא צריך את זה, אבל ב-1976 ישראל היתה אחרת ופריז היתה עדיין מוׂכרת.
סיפורים רבים המופיעים כאן בהחלט מופיעים באוספים מאוחרים יותר של מופסאן וגם של מופאסאן. עדיין לא החליטו כיצד כותבים את שם משפחתו

בקובץ הזה מקובצים 17 סיפורים קצרים. הראשון שבהם, כדור שומן, הוא גם הראשון שפרסם גי דה מופסן. בסיפור זה, שזמנו מלחמת פרוסיה-צרפת 1870-1871, מדובר במשפחות אמידות וכן שתי נזירות כמו גם רווק ויצאנית שמנה, הנדחסים לכרכרה האמורה להובילם לדייפ שבצפון צרפת ומשם להמשיך אולי לאנגליה. הכל עם אישורים מקצין האחראי על עיר המקור שלהם. בחוץ שלג, הכרכרה מתנהלת בכבדות ושום בית הארחה או מסעדה לא נראים באופק עד לצהרי

כל כך לא רציתי שייגמר. קראתי סיפור אחד בכל פעם, להשאיר את הטעם הזה של עוד. להשאר במאה ה-19, עם הרוזנים, הרוזנות , הקצינים והיצאניות. לטייל ביער, לרבוץ בין כרי הדשא ומעל לכל לצפות בחברה האנושית. כיצד מעטה הזוהר והיופי נסדק ומתקלף וחושף צביעות, לעתים בהומור ובציניות ולעתים כסכין הננעצת בלב ומסתובבת כדי לפעור חור.
לחשוב שכמעט ועשיתי טעות, היות והתלבטתי אם לרכוש אותו בשל ביקורת ספרותית כי עוצמתו אינה

קלאסיקה במיטבה.
גי דה מופסאן נחשב, ובצדק, לאחד מאבות הסיפור הקצר המודרני. במאה ה-19, לצד יוצרים כמו צ'כוב ואדגר אלן פו, מופאסאן שכלל את המדיום הזה לרמת אמנות מדויקת. היכולת שלו ללכוד חיים שלמים על כל עליבותם ויופיים במספר עמודים בודדים אותי לפחות, מהפנטת.

מופסאן הושפע מפלובר והיה ידיד קרוב של אמיל זולא. בהשפעתם, הוא אימץ את מה שקרוי: הגישה הנטורליסטית. בתקופה ההיא גם הפילוסופיה הנטורליסטית פרחה,

הרומן מתאר את חייה של אישה צרפתיה אצילה משנות העשרה של חייה ועד שלהי זקנתה. הרומן מלא בתיאורי טבע יפים ובאבחנות פסיכולוגיות חריפות, אך התֵמה של הרומן מרה. חיי הגיבורה, ז'נה, כוללים מעט מאוד רגעים של קורת רוח ואושר אמתיים. רוב חייה הם שורה של מפחי נפש, אבדות, אבדן תמימות. בכל זאת נהניתי לקרוא ברומן, כמו בכל סיפוריו של מופסאן. תיאור ירח הדבש של הגיבורה בקורסיקה - הנופים, ההתעוררות החושנית המאוחרת -

במילה אחת תענוג. אמנם לספר יש ריח של ביקורת פוליטית בנושא הון ושלטון , ביקורת על העיתונאים אשר נישלו את הסופרים מכתיבת כתבות ומאמרים, אבל ההנאה שלי מקריאת הרומן עצומה.

מרגישים את הסגנון הספרותי של גי דה מופסן, לטעמי הוא עילוי. הירידה על רמת העיתונאים נעשית בהומור ציני. דוגמא נוספת הינה בתיאורי צביעות החברה, הנעשים בהומור מעודן. כקוראת, הדיוק של הרגשות והמראות גרמו לי לחוש כאילו אני פוסעת ונמצאת

זה לא המופסאן העליז שאני מכיר מהסיפורים הידועים שלו 'הדוד ז'יל' ו'המחרוזת'. כאן יש 9 סיפורים הגובלים בין המציאות והשיגעון ובהם מופסאן מתחקה לעולמם של המשוגעים ובו בזמן מבטא גם הערכה כלפיהם. מופסאן טוען שהוא מתעניין בעולמם של המשוגעים וטוען שרק המשוגעים מאושרים באמת מכיוון שהם חיים בארצות פנטסטיות בהם הם נסיכים קיסרים או אלים ובעבורם המציאות לא קיימת יותר ואולי גם טוען שהם רואים יותר מאיתנו האנשים