• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
המתקפה על המאפייה

המתקפה על המאפייה

מאת הרוקי מורקמי

הביקורת של זה שאין לנקוב בשמו

תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
המתקפה על המאפייה

המתקפה על המאפייה

מאת הרוקי מורקמי

הביקורת של זה שאין לנקוב בשמו

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
הוצאה לאור:זמורה ביתן
שנת הוצאה:2013
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
גילת
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
לפני 12 שנים

“בזבוז של חצי שעה מהחיים. ספר חסר פואנטה, לא מצחיק, עלילה דבילית ועטיפה נוראית. סגנון אתגר קרת, רק”

5/13
ביקורות על המתקפה על המאפייה
הבאה
יונתן בן
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 3 שנים•2 דקות קריאה

אם אתם חושבים שלשדוד מאפייה, מעשה המתואר בספר הנ"ל, זה פשע כל כך נורא, חכו שתשמעו את זה: הספר הזה, המונה 56 עמודים בלבד, עולה בחנויות הספרים 84 שקלים. שקל וחצי בדיוק לכל עמוד! מדובר בשוד לאור יום, ממש כך!

או שמא לא מדובר כאן בכמות אלא באיכות? ובכן, האיורים יפים, אומנותיים, לא ברורים לגמרי, איפשהו בין ריאליזם לפנטזיה. בערך כמו הספר עצמו. הבעיה היא שהספר הזה כל כך קצר, שאולי הוא קריא ואפשר לסיימו בקלות, אך הקורא נותר בהרגשה שהוא לא יודע כיצד ידרג אותו, מכיוון שבספר כה קצר קשה לגבש דעה ולספר על רגשות. רק מתחיל ו... הופ, נגמר. לכן אני בוחר להתייחס אליו כאל סיפור קצר ולא כאל ספר, מכיוון שזה מה שהוא, ולכן אם הוא היה מופיע בקובץ סיפורים קצרים, הייתי מעניק לו 4 כוכבים בערך.

לא ארצה להיכנס לפרטי פרטים, כי גם כך העלילה קצרה, רק אומר שיש כאן סיפור על תחושת רעב קשה, פשע שנעשה בעקבות אותה תחושת רעב, וקללה מסתורית שבאה בעקבות זאת. יש תחושה חמצמצה שהיה יכול להיות לו סיום אחר, קצת יותר סגור. סיימתי אותו בתחושה של: אה, זהו? אפשר להמציא מיליון סופים אפשריים נוספים, אני מסיים את הקריאה עם יותר שאלות מתשובות.

הרוקי מורקמי הוא סופר שלא יתאים לכל אחד. ניסיתי בעבר ספר שלו והוא היה מעט קשה ומסובך, על אף שאני אוהב ספרים עם גוון של פנטזיה ומוזרות ודמיון של אנשים מיוחדים כמו מורקמי. ספר קצר וקליל זו דרך טובה להיכנס בהדרגה לעולם הספרותי המיוחד שלו. בשורה התחתונה, לא התרשמתי מי יודע מה, אבל ספר חביב וקליל וגם קצת מוזר עם ציורים יפים, העביר לי שעה בכיף (במצטבר. קראתי בהפסקות כדי לא לסיים אותו תוך כמה דקות בודדות).

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Mira
Mira
תמונה של צב השעה
צב השעה
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
תמונה של זאבי קציר
זאבי קציר
תמונה של אנקה
אנקה
תמונה של פרפר צהוב
פרפר צהוב
תמונה של אור שהם
אור שהם
תמונה של ראובן
ראובן
15קוראים|גיל ממוצע53|33%נשים

על המבקר

תמונה של זה שאין לנקוב בשמו

זה שאין לנקוב בשמו

ותיק
חבר מזה 13 שנים
626 ביקורות•13 נבחרות•10,879 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•תרגום (נוער)
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
ותיק
חבר באתר מזה 13 שנים
ביקורות626
ביקורות נבחרות13
לייקים שקיבל10,879
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת190מדע בדיוני ופנטזיה123תרגום (נוער)64

דיון על הביקורת

8 תגובות
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 3 שנים
מורי - לא ראיתי שכתבת על הספר הזה סקירה. בכל אופן, זכור וידוע לי שאתה חובב מושבע של מורקמי. josefico - לגמרי. ראובן - נכון. או ספריות. פרפר צהוב - אשכרה קצר יותר מספר שירה, הנה למשל סיימתי עכשיו ספר שירה המונה 61 עמודים. חח האמת שיש בזה משהו, אם כבר אז לשדוד סושייה :-) זאבי קציר - יש מצב. הוא קצר מאוד ובטח יש לו ארוכים ועמוקים יותר, אם כי גם מסובכים וכבדים יותר לקריאה. אולי ביום מן הימים זה יקרה.
זאבי קציר
זאבי קציר•לפני 3 שנים

לטעמי לא מספריו הגדולים של מורקמי

פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 3 שנים

אפילו לגבי ספר שירה זה די קצר.

השאלה אם בכלל כדאי לשדוד מאפייה יפנית?! הייתי מבין לגבי מאפייה צרפתית או גרמנית - לחמניות ולחמים מעולים + עוגת היער השחור :-).
ראובן
ראובן•לפני 3 שנים

מורקמי בהחלט לא לכל אחד,

ומחירי ספרים חדשים ברשתות אכן מוגזמים. טוב שיש חנויות יד שנייה שבחלקן ניתן להחזיר ולהזדכות על חלק מהמחיר.
Josefico
Josefico•לפני 3 שנים
מסכים עם הקביעה כי מורקמי מאתגר לקריאה (מתבסס על ספרו על הריצה) אבל עובר עוד מעט ל"יער נורווגי".
מורי
מורי•לפני 3 שנים

אני הצעתי בסקירה שלי להתרחק מהספר הזה.

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 3 שנים
קראתי עכשיו איזו ביקורת עליו. הבנתי משם שהוא מותח ביקורת על החברה המערבית הריקנית. הגיוני האמת. מקדונלד'ס היא הרי רשת מזון המסמלת את הקפיטליזם ואת המערב.
חני
חני •לפני 3 שנים

הוא אהוב עלי זשי.

תמיד צריך לבדוק מה הוא רוצה לומר.
8 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו

קבר דוהר

קבר דוהר

רוברט גלבריית

ראשית, ולפני הכל, רציתי לברך שהגענו ליום הזה, היום שבו כל חטופינו החיים יצאו מעזה, ובתקווה שגם שאר אזרחי ישראל כמו החטופים יחזרו מארץ מדממת וכואבת ורווית מלחמות לעבר עתיד טוב יותר ללא טרור.
יצא וקרה צירוף מקרים מדהים, שאת הספר הנ"ל סיימתי בסמיכות לסיום המלחמה. הספר עוסק בכת פסיכית ומטורללת על כל הראש, שכמו החמאס, הסבו נזק רב להרבה אנשים חפים מפשע, וכמו החמאס גם הכת הזאת משקרת לעולם ומספרת לו שהיא "כנסייה הומניטרית" ומטרותיה מקודשות, והעולם אוכל את זה כל כך חזק, שרק אצל קורמורן סטרייק בכבודו ובעצמו, והעוזרת המופלאה שלו רובין אלקוט, מופנית אליהם התקווה שהם יביאו את סיומה של הכת, ממש כמו נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שהרבה קיוו כי יצליח לסיים סוף כל סוף את המלחמה.
האם סטרייק ורובין יצדיקו את התקווה שהופנתה אליהם, ויצליחו לסגור את הכת? תקראו ותגלו.

אגב, נכון שזה קצת מצחיק שאישה שכותבת ספר ביקורתי על תופעת הכתות, היא בעצמה המייסדת של הכת הגדולה ביותר, הלא היא "הכת האוניברסלית של סוגדי הארי פוטר"? (כת אשר, יש לציין, גם אני חבר בה).
לא יודע, סתם נקודה למחשבה.

***

הסדרה הזו הולכת ומשתפרת מספר לספר, כאשר שלושת הספרים האחרונים ('דם חם', 'לב שחור כמו דיו', 'קבר דוהר') הם ספרות מופת בז'אנר המתח והבלש, לא פחות. ככה צריכים לכתוב מתח בלשי. ואת האמת היא שכבר בספרי 'הארי פוטר' הבחנתי בכישרון המתח והבלש של רולינג, עם הסופים והמפתיעים והפתרונות המסובכים שאף אחד לא ציפה, תמיד חושבת צעד קדימה, והכל מתוכנן עד לפרטים הקטנים כבר מהספר הראשון.

בספר הזה הבלש והשותפה שלו מקבלים פנייה מאב שבנו נכנס לכת והקשר עמו אבד. האב חושד שהכת מונעת ממנו להיפגש איתו, ולא כפי שנטען מצידם שהבן שלו לא מעוניין מרצונו החופשי.
בתחילת הספר רובין וסטרייק נפגשים עם אנשים שונים, שואלים שאלות, מגששים כהרגלם.
בערך בעמוד 200 הספר עולה שלב, ומגיע הרגע שבו רובין אלקוט מסתננת לשורות הכת, משחקת תפקיד בתור אישה פתיה שמעוניינת להצטרף לכת וסוגדת כמו כולם למנהיג שלה, שמדבר הרבה מילים יפות וגם נראה חתיך ושובה את לבבות כולם, גברים ונשים כאחד. כשהיא נכנסת לשערי הכת היא מבינה עד כמה מדובר במקום ארור. מקום שבו מתנהלת שטיפת מוח שיטתית, מושגים כמו 'שטן מקטרג', רכושנות חומרית', 'הנביאה הטבועה' נטמעים במוחותיהם של חברי הכת. ועוד לא הגעתי לסדום ועמורה שכולם צריכים לשכב עם כולם כי אין דבר כזה זוגיות כי זו רכושנות חומרית, וכמובן גם עבודות פרך, מיעוט במזון ומים וכ'ו וכ'ו.
רובין מתנדנדת בין הרצון לברוח משם לבין הרצון להישאר ולגבות כמה שיותר עדויות שיצליחו להפליל את הכת ולשמש סיבה לפירוקה בידי המשטרה. בינתיים, סטרייק ממשיך בחקירה שלו, נפגש ומראיין אנשים.

הרגעים של רובין בכנסייה, היו הרגעים הכי טובים של הספר ובזכותם הספר הזה הוא הטוב ביותר בסדרה בעיניי. כת מרתקת עם טקסים, אמונות, שגעונות. בכללי יש מרקם רב של דמויות מעניינות וסיפורי משנה שעוטפים את עלילת הספר, וזה מוסיף. לא סתם בכריכה האחורית שיבחו את הדמיון הרב שיש בראשה של רולינג, דמיון שכמובן לא היה חסר גם בספרי 'הארי פוטר'.

הספר הזה מומלץ בחום לכל אוהבי הסדרה, לכל המתעניינים בספרים על כתות, וגם לאלה שאולי לא התחברו לספרים הראשונים בסדרה ולא מבינים מה הם מפספסים בהמשך, כי הסדרה הזו משתפרת מספר לספר.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

טרי הייז: הי מאמי, אני יודע ששנינו עייפים וממש מתים ללכת כבר לישון, אבל יש לי בעיה שמציקה לי ורציתי לבקש את עצתך.
אשתו של טרי הייז: בבקשה, ספר לי מה הבעיה ואנסה לעזור.
טרי הייז: זה בקשר לספר שאני כותב עכשיו. אני נתקל במחסום כתיבה. הספר הוא על סוכן סי איי איי שנשלח לאזור במשולש גבולות של איראן, אפגניסטן ופקיסטן, על מנת לחלץ משם גבר ואת אשתו וילדיהם. הגבר הזה הוא חבר בארגון טרור שנקרא "צבא הטהורים", ולאותו אדם יש מידע בנוגע לפיגוע חסר תקדים שהם מתכננים להוציא לפועל, ובתמורה למידע הוא מבקש שיבריחו אותו ואת משפחתו משם לארצות הברית לחיים טובים יותר. סוכן הסי איי איי עובר מסע ובסופו של דבר המשימה קצת מתפקששת ובנס הוא ניצל וחוזר לארצות הברית. בעודו עסוק במשימתו, ניצב פנים מול פנים מול ראש ארגון הטרור, אדם אשר כולם חשבו שמת. עכשיו, אשתי היקרה, אין לי כל רעיון כיצד להמשיך את הספר, יש לך עצה? כלומר, רעיון למה יכול לקרות בהמשך?
אשתו של טרי הייז: הממ, אין לי מושג... זה נושא די רציני, שדורש מחשבה מעמיקה. אני אומרת, בוא נישן על זה ונראה מחר בבוקר, טוב יקירי?
טרי הייז: טוב, אשתדל.

~למחרת בבוקר~

אשתו של טרי הייז: בוקר טוב יקירי, איך ישנת? מקווה שהצלחת להירדם למרות המחשבות טורדות המנוחה.
טרי הייז: בוקר טוב, יקירתי. בסופו של דבר נרדמתי, ואף חלמתי חלום. ואיזה חלום חלמתי, חלום הזוי ביותר...
אשתו של טרי הייז: נו, ספר
טרי הייז: חלמתי על איזה מישהו שנכנס לצוללת, והצוללת טובעת ויש חוסר חמצן, כולם שם מתים חוץ מניצול אחד, אותו מישהו, ואז האותו מישהו הזה יוצא החוצה ומגלה שהכל בוער ויש אפוקליפסה ויש אורקים שמסתובבים ומהלכים אימה על השורדים האחרונים, ומסתבר שהוא קפץ כמה שנים קדימה בזמן.
אשתו של טרי הייז: וואו, נשמע מרתק. ממש יכול להיות המשך פוטנציאלי שישבור את מחסום הכתיבה של הספר שאתה כותב עכשיו.
טרי הייז: את חושבת?
אשתו של טרי הייז: במיליון אחוז
טרי הייז: וואלה, יש משהו ברעיון הזה. חתיכת ראש יש לך. זה הולך להיות גאוני. כבר מתחילים לצוץ לי רעיונות מגובשים בראש. יאללה, רצתי לחדר הכתיבה...
אשתו של טרי הייז: בהצלחה!
טרי הייז: תודה!

***

אפשר לחלק את הספר לשניים. חלק ראשון מצויין, מותח, כתוב היטב, מרתק את הקורא לספר.
חלק שני - משעמם, איטי, הזוי ולא קשור.
בדרך כלל אני לא בררן בכל הנוגע להשתלשלות אירועים לא מציאותית. רבים ביקרו בגלל זה את הספר "הכל יהיה בסדר" של דן יוספן, אבל לי זה לא הפריע ונהניתי מהמופרכות. הפעם זה לא קרה, והרגשתי כמו שהרבה הרגישו. כמו שתיארתי בקטע למעלה - כאילו טרי הייז חלם חלום מוזר והוא פשוט הדביק אותו לספר. או, וזו עוד אופציה, שהוא ראה את מה שקורה אצלנו בישראל והבין שאם הוא לא מתנסה בעולמות הפנטזיה והמדע בדיוני אז אנשים יעדיפו לראות חדשות מאשר לקרוא את ספרו החדש.

ולמרות הכל, 4 כוכבים שאף התלבטתי אם לתת לו 5. כי החלק הראשון עשה עליי רושם רב. וכי הדמות הראשית מעולה וכך גם הנבל הראשי (שמשום מה דמיינתי אותו בראש נראה כמו זרהאמגשדי מקופה ראשית, למי שמכיר). כי הסיפור המשפחתי של סוכן הסי איי איי והדילמה של אשתו להיות בזוגיות ולהקים משפחה עם גבר שכמעט כל הזמן לא נמצא לידך ויוצא למשימות מסוכנות, נגעו בי משום שהדבר התכתב באופן מדהים עם המציאות של נשות המילואים המוכרת לנו בישראל. כי הכתיבה שלו נהדרת. אבל בסופו של דבר לא יכולתי להתעלם מהמופרכות של החלק השני ומכך שברובו, למעט קטעים בודדים בלבד במהלכו וקטע נוסף בסוף הספר, היו בעיקר קטעי סרק של דיבורים או של תיאורים טכניים משמימים. טרי הייז, למרות היותו סופר טוב, הוא עדיין בוסר ולא יזיק לו ללמוד מהמאסטרית, ג'יי קיי רולינג (או יותר נכון רוברט גלבריית') איך לכתוב ספר מתח ארוך בצורה מוגזמת, אך עם זאת מעולה ועם ערך מוסף.

ועדיין, למרות כל האמור לעיל, קראתי את כל 678 עמודיו, ככה שאי אפשר להגיד שזה ספר שנוטשים או שהוא ספר לא טוב. אני כן ממליץ עליו כי הוא כן גורם לקורא לשקוע בעולם של ריגול ותככים. הוא פשוט לא חף מטעויות והגיע הזמן שלא אהיה נחמד לשם שינוי והפעם לא אעגל לחמישה כוכבים.

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
חטוף

חטוף

אלי שרעבי

כשהתכוונתי להעניק לספר הזה 5 כוכבים, עצרתי לרגע וחשבתי לעצמי: אולי לא מתאים לדרג ספר כזה, כאילו היה ספר מתח והרפתקאות מן המניין, מן מוצר בידורי שנהנים מקריאתו ומתפעלים מכמה שהוא מוצלח? אמנם אם מישהו שלא שמע מעולם על השבעה באוקטובר, והיה ניגש לקרוא את הספר הזה, וודאי היה חושב שזה ספר מתח ברמה גבוהה, על אדם שנחטף ועובר ייסורים עד הסוף הטוב הלא הוא הרגע של השחרור. אבל בגלל שכולנו שמענו על השבעה באוקטובר, לא ניתן לנתק את הספר מהקונטקסט שלו.
מה שהכריע בסופו של דבר את הכף, וגרם לי להעניק לו את חמשת הכוכבים, הוא שאלי שרעבי, מעבר להיותו שורד במלוא מובן המילה, עם אישיות חזקה, ניסיון חיים ובגרות שעזרו לו במהלך שהותו בשבי, וכ'ו וכ'ו - הוא גם סופר לא רע, שלא לומר טוב מאוד. כתיבתו נוכחת, חזקה, עוצמתית, מלאה בהגיגים ומשפטים יפים, מלאה באנושיות, באהבה, בתמימות וברצון לחיות את החיים בשקט, כתיבה של אדם שהוא ההפך הגמור מהרוע שנגלה אליו.

אלי שרעבי מספר אודות חייו בשבי, מרגע השתלטות המחבלים על ביתו והחטיפה שלו לעזה, ועד רגע השחרור. הוא מספר שם על המפגשים שלו עם החטופים האחרים, עם אלו שנרצחו לאחר מכן בשבי חמאס כמו הרש גולדברג פולין וגם עם כאלה שעדיין שם עד היום כמו אלון אהל. הוא מספר על הדינמיקה ביניהם, על הרצון לשרוד, על תכנון צורת האכילה, על היחס עם השובים השונים, שמתברר שיש כאלה שיותר נחמדים אליהם וחלק פחות.

במשך הקריאה, חשבתי על עצמי, שחייתי את החיים הנוחים והפשוטים שלי, ופתאום קיבלתי הצצה מוחשית ומתוארת בפירוט של מה הם עברו ועוברים בזמן שחייתי את חיי. היה מעניין לראות איך המציאות שאנחנו עוברים במדינה - המלחמה עם לבנון והצפון המופצץ, החיסולים השונים של נסראללה הנייה ושות', המתקפה של איראן - מתקבלת שם מעבר לגדר. אלי שרעבי בספר הזה נותן לנו הצצה איך הדברים נראים מהצד השני, הן מנקודת מבטם של השובים והן מנקודת מבטם של השבויים.

בתחילת הספר מופיע תצלום של אשתו ושתי בנותיו ואחיו של אלי שרעבי, והספר מוקדש לזכרם, מה שמרמז על הסוף העצוב שמחכה לו עם שחרורו. השביעי באוקטובר הוא טרגדיה עמוקה של כל כך הרבה משפחות, טרגדיה שתצלק ולעולם לא תימחק בזכרון המדינה. השחרור של אלי שרעבי מהשבי מייצר תחושה טובה של חופש המשולבת בתחושה רעה וקשה של אובדן ובדידות ושיקום נפשי (וגם פיזי) ארוך.
כולי תקווה שסופם של החטופים שנשארו בשבי, יהיה סוף טוב. שהם ישתחררו מהשבי ויכתבו גם הם ספרים על תקופת השבי שלהם, שהעולם יידע, שאנחנו הישראלים נדע, שהממשלה תדע וגם שחמאס יידעו ויבינו שהשביעי באוקטובר היה לא רק טעות לאנושות אלא גם טעות שלהם. סקירה זו מוקדשת לאותם חטופים שטרם השתחררו ובתקווה שישתחררו בקרוב מאוד.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
במחילה מכבודה של אשת המערות

במחילה מכבודה של אשת המערות

אופיר טושה גפלה

החיים לא פשוטים. השיגרה שוחקת, שאלות על משמעות הקיום עוברות בראש, העתיד מעורפל ולא ברור ומעלה חששות, מחשבות לא נעימות רצות בראש.

אלו דברים שאני עובר ביום יום בתקופה האחרונה (מלבד התקופה הנפלאה והקצרה שבה טיילתי בהרי האלפים ולרגע אחד כל הצרות נזרקו לאחור, עד שחזרתי לארץ ושוב הכל חזר), אבל גם הדברים שבהם הספר הזה עוסק, ואותם עוברת דמות האב, אשר כותב יומן שאותו קורא אחר כך בנו, לאחר שהתבשר על התאבדותו של אביו, שנעלם מחייהם ושנים ארוכות חי בלונדון עד שלבסוף התאבד במוסד פסיכיאטרי.
ביומנו הוא מספר בין היתר על השחיקה מלימוד ההוראה, על ההחלטה להתפטר על מנת להיות מאושר, על העול הכלכלי שבא בעקבות זאת והפך אותו ואת משפחתו לפחות מעושרים, ועל המחשבות והחלומות המטרידים שמופיעים אצלו.

זהו ספרון קטן, אינטימי ומינימליסטי, על דמות שהזדהיתי איתה ועם כאבה. הספרות לא ספרות גדולה ומדהימה, אבל לבו של הספר רחב ומעורר הזדהות. לצערי הסוף הטראגי של דמות האב הוא סוף של הרבה אנשים שנכנסים לעצבות בחייהם. אני למשל חושב על החטופים ושם את הדברים בפרופורציות, משתדל לחשוב על החיובי ועל מה שיש, זה לא תמיד עוזר לגמרי אבל משאיר אותי בחיים.

מומלץ בחום. אופיר טושה גפלה הוא נוף ייחודי ומסעיר בספרות הישראלית ובכלל, אני מאוד אוהב אותו ואת הספרים שלו, ומקווה בשבילו שכל עוד הוא בחיים הוא ימשיך להוציא כל הזמן ספרים, שיעשה מה שעושה אותו למאושר (ומעושר).

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
נשף האמפוזות

נשף האמפוזות

אולגה טוקרצ'וק

'נשף האמפוזות' מאת אולגה טוקרצ'וק העביר לי בצורה טובה את הזמן במהלך הטרק של סובב מון בלאן (רכס הרים הגובל בשלוש מדינות: איטליה, צרפת, שוויץ) ובמיוחד במהלך הטיסה, שרק בטיסה עצמה קראתי לפחות 100 עמודים.
באורח פלא, וללא תיכנון של ממש, האווירה של הספר השתלבה יפה עם האווירה של הטיול: הספר מספר על אדם בעל ריאות חלשות שמגיע לפנסיון לגברים בעלי מחלות לב וריאה. הפנסיון נמצא גבוה בהרים, שהרי ידוע כי אוויר הרים צלול כיין טוב לריאות וללב. ההרים והאוויר הצח שבהרי האלפים, השתלבו היטב עם האוויר הצח בהרים של פולין שבספר.

כשחזרתי לחום וללחות הארץ ישראלית (והאזעקה בעקבות ירי מתימן, כשהגעתי לביתי), המשכתי לקרוא בו, ופתאום האווירה האחרת, הארץ-ישראלית, הכה שונה מאווירת הרי האלפים, לא עשתה חסד עם הספר הזה ואיבדתי בו עניין.
זה לא שהוא היה כזה מעניין במהלך הטיסה והטיול - הוא היה כמעט חסר התרחשויות, וכלל לא מעט שיחות גברים על נשים ועל כך שהן פחותות מהגבר וכל זה, בקיצור ממש לא ספר אימה - אבל האווירה שהשתנתה וכבר לא התאימה לאווירת הספר, ובנוסף עצם זה שבטיול הייתי עסוק וקראתי יחסית קצת ובטיסה הייתי מאוד משועמם וכל מה שנשאר היה לעשות זה לקרוא בספר, גרמו לי לנטוש את הספר בין חציו לסופו.

בסך הכל מדובר בספר עם כתיבה יפה המוכרת למי שקרא ספרים אחרים של טוקרצ'וק, אבל מעבר לזה מדובר בספר עם עלילה דלה ולא מענינת במיוחד, וגם דמויות לא מקוריות במיוחד שכולן מתנהגות כמו, ובכן, פולניים.
התלבטתי בין שניים לשלושה כוכבים, ובסופו של דבר החלטתי לעגל לשלושה כי הוא בכל זאת העביר לי יפה את הזמן בטיסה ובטיול.
ולכל מי שלא היה בטרק של סובב מון בלאן ויכול להרשות לעצמו, אני מאוד ממליץ לכם. חוויה ממש.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
פליישמן בצרות

פליישמן בצרות

טאפי ברודסר־אקנר

שאלה: איך קוראים לספר שיש בו הרבה דיבורים על סקס, כל כך הרבה דיבורים על סקס שזה כבר חופר במוח?
תשובה: ספר שמזיין ת'שכל...

וזה בדיוק התיאור המדויק של הספר הזה, שחווית הקריאה בו הייתה דומה לחוויה של צפייה במופע סטנדאפ, אבל מהסוג הלא מוצלח, הנדוש הזה, שעוסק עוד פעם בזוגיות שמתפוררת, עוד פעם ביחסי גברים-נשים והרבה בדיחות סקס גרועות שגורמות לצופה להתקפל ממבוכה, ולמלמל לעצמו: "אחי, הגזמת, ספר משהו אחר, משהו שלא קשור לסקס"

אל הספר הזה הגעתי בעקבות המלצה שנחשפתי אליה בתוכנית של כאן 11 שנקראת "אתם חייבים לקרוא את זה", תוכנית העוסקת בהמלצות ספרים ותחרות בין מספר ממליצים כשהממליץ שרצו את ספרו זוכה בכבוד ובתחושה שסופרים אותו ואת דעתו. התוכנית משולבת בהומור ובדאחקות, תוכנית קלילה שגם עוסקת בנושא אהוב הלא הוא הספרות. הספר הזה היה בין הספרים שהמליצו בתוכנית, ועם היכרות מסוימת מהאתר בשילוב עם ההמלצה, עוררו את סקרנותי לקרוא אותו.

אני אישית לא יודע איך שרדתי עד עמוד 80, כנראה בגלל שאני בחור צעיר ובכושר טוב ויכול להחזיק לא מעט זמן במיטה (הבנתם נכון, את הספר קראתי לרוב במיטה שבחדרי).
אני בכושר כל כך טוב ויכול להחזיק כל כך הרבה במיטה - עד כדי כך שבסוף אקט הקריאה, אפילו לא הייתה גמירה! פשוט נטשתי אותו באמצע, ואמרתי: מצטער, אבל זה לא ילך בינינו. הוא התחנן ובכה אבל זה לא עזר. בסופו של דבר הבטחתי לו שלא אדרג אותו בציון הגרוע ביותר, כי זה חשוב לו למוניטין ולרושם הראשוני בעיניהם של המשתמשים באפליקציות הספרים למיניהן כמו 'סימניה', 'עברית' וכ'ו, אחרת אף אחד לא ירצה לשכב איתו במיטה ולקרוע אותו, סליחה, לקרוא אותו.
ייאמר לזכותו של הספר, שמי שכתב אותו הוא יהודי והמילה 'ישראל' מוזכרת בו בערך מאית מהפעמים שמילים הקשורות לסקס מוזכרות בו. שזה הרבה, מאוד.

אבל הסיבה האמיתית שנתתי לו שני כוכבים ולא כוכב אחד, מלבד ההבטחה שהבטחתי לו לפני שנפרדו דרכינו ומלבד יהדותו של הספר, היא שבין כל החפירות על סקס והעלילה המיותרת, דווקא יש לו כתיבה טובה מאוד, והיא אולי הסיבה שהצלחתי להחזיק בו יחסית הרבה למה שהייתי מחזיק עם אותה עלילה אבל עם כתיבה פחות טובה.
בקיצור, יש בו שפיכת כישרון כתיבה לבטלה. וזה, רבותיי, איסור חמור ביותר (ולא רק ביהדות אלא בכלל).

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שירת סרטני הנהר

שירת סרטני הנהר

דליה אוונס

אם הדיקטטורה הייתה משתלטת על אתר 'סימניה', והיה נקבע חוק המחייב את כלל כותבי הסקירות באתר לכתוב סקירה המונה משפט אחד בלבד ולא יותר מכך, אז המשפט שהייתי בוחר והיה מתמצת בצורה טובה את ערך הספר, הוא: "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו".

לצערי, הדיקטטורה עוד לא השתלטה על האתר, מה שמאלץ אותי, אף על פי שאינני חייב, לכתוב יותר באריכות...

המשפט "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו" מתאים לגיבורת הספר, קאיה, נערה שחוותה חיים לא פשוטים: אביה היה שיכור ומכה את אמה, שיום אחד עזבה את הבית ולא חזרה, וגם אחיה בעקבותיה. לאחר מכן, גם אביה הלך ולא שב, והיא נאלצה לשרוד לבדה בביצות. היא החלה להיות ילדה פראית, ילדת טבע הרחוקה מהציוויליזציה המערבית, גם יום אחד בבית הספר היא בקושי שרדה. שמועות החלו לצוץ עליה, שמועות לא טובות שהובילו בשיאן להאשמה ברצח של בחור צעיר. אותו בחור צעיר היה אחד משני גברים שאיתם הייתה בסוג של מערכת יחסים.
הספר מזגזג בין זמנים: מצד אחד, ההווה, החקירה בדבר מותו של הבחור עד להבאת קאיה למשפט ותיאור תהליך המשפט. ובמקביל, העבר, הכולל את סיפורה האישי של קאיה, היכרותה עם אנשים שונים במהלך שהותה לבד בביצות.

מדובר בספר נחמד מאוד שנהנתי מקריאתו, קולות הביצה הידהדו באוזניי תוך כדי קריאה, רקע לדרמת נעורים מבעד לעיניה של בחורה מעוררת רגש ואמפתיה שכולם הפנו אליה עורף ונטשו אותה. דרמה שיש בה קצת רומנטיקה, קצת מתח, קצת תיאורי טבע, קצת מסר חינוכי של קבלת האחר והשונה ונגד שפיטה סטיגמטית של אנשים, וכן, גם קצת דרמה. בסך הכל אחלה של ספר, מספיק טוב בשבילי לחמישה כוכבים אף על פי שמעט התלבטתי.

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
אש ורוש

אש ורוש

דיאנה ווין ג'ונס

הספר מספר על נערה צעירה, המגיעה בטעות ללוויה באחוזה כלשהי על יד ביתה, שם היא מכירה בחור בשם לין, איתו היא מתידדת, ויחד הם בוראים לעצמם בראש עולמות דמיוניים. היא גם גונבת כמה תמונות יקרות ערך מהאחוזה באותו יום, דבר הקושר אותה לעולמו של מר לין ולאנשים המקיפים אותו, ולא נותן לה מנוח. אותו עולם מתערבב בעולמה המוכר הכולל את חברותיה וחבריה מבית הספר, אמה, אביה וסבתה.
זה ספר שהוא לא תמיד ברור, ושיא המוזרות שלו מגיע בסופו, אבל יש בו משהו בכתיבה, במסתוריות שלו, שאף על פי שלא קורה בו הרבה אקשן או פרטים עסיסיים, והרבה פעמים הוא מעורפל בעלילתו ומורכב, לא חשבתי לנטוש אותו וסקרן אותי לדעת מה הספר הזה ומה הוא טומן בחובו, וזהו סוד קסמה של דיאנה ווין ג'ונס וכתיבתה החיה, כך מסתבר. קשה לומר שמאוד נהנתי ממנו, והוא גם די ארוך, אבל בסך הכל סיפק לי חווית קריאה משונה בקטע טוב ומעניינת למדי. במיוחד בימים משוגעים שכאלה, זה נחמד לשקוע בספר שעוסק בבריאת עולמות מקבילים שניתן לברוח אליהם.

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שיעורים בפיתוח קול

שיעורים בפיתוח קול

דורית רביניאן

את ספרה המפורסם של דורית רביניאן, 'גדר חיה', קראתי אי שם, בתקופה שבה מה שהעסיק והסעיר את המדינה היה ספר קריאה ולא הפגנות לשחרור חטופים או מלחמה כואבת ועקובה מדם. מעט מעלילתו של הספר זכורה לי, אבל אני זוכר שאהבתי אותו מאוד וכמו כן גם את הכתיבה היפה של דורית רביניאן.

הכתיבה היפה שלה נוכחת גם ב"שיעורים בפיתוח קול'. מן כתיבה נעימה, כמו ציוץ הציפורים שעל הכריכה. יפה וציורית כמו שטיח פרסי, שהרי מוצאה הוא מפרס. הכתיבה שלה היא מה שהפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה, ואיפשר לי להוסיף לו כוכב.

הספר בעל עלילה דלה. הוא מתחיל בתיאור של מערכת יחסים מיוחדת וחריגה בין אח לאחות, כשהסיפור מובע מנקודת מבטה של האחות. האח והאחות, שהיו בלתי נפרדים בילדותם, מתחילים לאבד בבגרותם את הקשר שהיה להם, האח מתרחק ממנה לעומת האחות שרוצה להמשיך לחיות בקרבתו כמו אז. הוא חוזר בתשובה, והיא עוזבת לאמריקה. כשהאח חולה במחלה קשה ועומד על סף מוות, היא נזעקת להגיע לארץ, ומרגישה שיש לה חלק במצבו של אחיה, כאילו הוטלה עליו קללה בגלל מעשיה הטמאים כלפי אחיה הקטן בילדותם, מעשים שהיא לא בטוחה שקרו אבל אולי כן קרו.

הסיפור נקטע באחת, ועובר לסיפור אחר, כנראה על דורית רביניאן עצמה, של אישה שכותבת ספר על אח ואחות ומעשה טמא ביניהם, ומתארת את משבר הכתיבה באמצע תהליך כתיבת הספר. במקביל, היא מתארת את הווי החיים במשפחתה, יוצאת פרס, על התרבות הפרסית ועל הקשר המיוחד עם אביה.

הספר יפה בסך הכל, והוא לא רע, אבל הרגיש לי כאילו הוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו. האם זה ספר על אח ואחות וגילוי העריות שהיה בילדותם? האם זה יחסים אבא ובת יוצאי פרס? האם זה סיפור על משבר כתיבה? ומה הקשר ביניהם, מה מחבר ביניהם, מה המטרה של הצגת כל חלק בנפרד? הספר בין כה וכה קצר, כ-180 עמודים, כך שהוא הרגיש לי יותר כמו אוסף סיפורים קצרים ולא ספר שלם.
עם זאת, כמו שכתבתי קודם לכן, כתיבתה היפה של רביניאן הפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה למרות העלילה הלא שלמה, דבר שמנע ממני בסופו של דבר להעניק לו ציון מאכזב של שלושה כוכבים. לשיקולכם.

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו

ביקורות נוספות על "המתקפה על המאפייה"

המתקפה על המאפייה

המתקפה על המאפייה

הרוקי מורקמי

מעטים הסופרים שמצליחים לפתח סיפור בעל משמעות שישאר איתנו לאורך זמן, מבחינתי צוויג הוא מהבודדים שמצליח לרגש אותי באמת בנובלות הקצרות שלו. לספר הזה של מורקמי רבדים רבים והרבה עומק ואלגוריות שונות, לטעמי יותר מידי רעיונות בפחות מידי עמודים הופכים יצירה בעלת פוטנציאל גבוה לנובלה לא ממומשת.
הנובלה מחולקת לשני פרקים עיקריים. הפרק הראשון מספר על שני חברים עניים הרעבים ללחם המחליטים לשדוד מאפייה על מנת להשביע את רעבונם, הם אינם חושקים בכסף רק במזון. תגובתו של בעל המאפייה במהלך השוד מפתיעה אותם ועל כך תקראו בסיפור. הפרק השני הוא למעשה תוצאה של הפרק הראשון, הוא מתמקד באחד השודדים מהפרק הראשון שהתחתן שבועיים קודם לכן, הוא מספר לאישתו את סיפור השוד הראשון והיא מחליטה שחוסר המזל שלהם נובע מקללה שרובצת עליהם כתוצאה מהשוד הראשון. הדרך היחידה להיפטר מהקללה הוא לבצע שוד מאפייה נוסף ועל כך בפרק השני.
אם כבר מורקמי קראו ראשית את הציפור המכנית, ספר שישאר איתכם הרבה זמן.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•משה
המתקפה על המאפייה

המתקפה על המאפייה

הרוקי מורקמי

ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על פניו חיוך שיכול להפיק רק ילד בגילו. הצעירים יותר, אין להם יכולת לעבד את העולם ולהסיק מה גורם להם לאושר ומה לא.
המבוגרים יותר נוטים לשכוח איך מחייכים, בשלב מסויים.
גוו אינו ארוך די הצורך כדי להניף את ראשו אל מעל לשפת הדלפק, ועל כן המוכרת קופצת בבהלה למראה ספר קטן הנדחף לכיוונה בידי זוג ידיים קטנות נטולות גוף, מפוטמות בשומן ילדות.
היא מציצה אל מעבר לדלפק ומסתנוורת לנוכח אותו חיוך של אושר שאין לו לא גבול ולא אופק.
"כמה זה?" הוא מצייץ, מנסה לשוות לקולו - שההתרגשות שבקניית ספר חדש מדקקת אף יותר מהרגיל - טון עמוק, כמו של אבא, שכן כעת הוא מתעסק בעניינים פיננסיים בעלי חשיבות עליונה, והוא צריך שיקחו אותו ברצינות.
"שמונים וארבעה שקלים", היא משיבה לו דרך זוג עדשות זכוכית דקות כלואות במסגרת לילך.
היא לא מחייכת.
הוא מחליק על הדלפק כרטיס אשראי, ששט על גבי הזכוכית עד שהוא פוגע בספר, ונעצר. יש להניח שהיה פועל באופן דומה כריאקציה לכל תגובה אפשרית מצדה, אבל הוא לא מתכוון לגלות לה שאין לו מושג מה הוא עושה.
המוכרת לא לוקחת אותו.
"אתה בטוח שזה הספר שאתה רוצה?" היא שואלת אותו.
"כן", הוא עונה בהחלטיות, החיוך מקובע בעיניו החומות הגדולות.
היא משתהה לרגע, ומתחילה להושיט את ידה בהסתייגות אל עבר הכרטיס.
היא מתחרטת מיד.
"בטוח-בטוח?"
הוא מהנהן נמרצות, לא מבין למה הספר עוד לא שייך לו.
היא נועצת בו מבט קשה.
"אולי תבחר ספר ילדים במקום? בוא, אני יכולה לעזור לך. יש לנו ספר חדש של..."
"לא, תודה", הוא משיב לה, מתחיל לאבד את הסבלנות. "אני רוצה את זה".
היא נאנחת, כמעט מובסת. לרגע היא חושבת שאין בכוחה להתחרות בעקשנותו של ילד קטן, וידה מתחילה בשנית את המסע הארוך והמפרך אל עבר כרטיס האשראי שעודנו מונח יתום על הדלפק. לבו מתחיל לפעום בהתרגשות מחודשת...
"זה בגלל התמונות?" היא שואלת ומושכת את ידה בחזרה במהירות. לבו דומם בשנית, ואתו האדרנלין שבורידיו.
"לא", הוא נעלב.
הוא משקר, כמובן. זה לחלוטין בגלל התמונות.
"זה כי הוא קצר?" היא מנסה שוב.
"לא", הוא שב ומשקר, אם כי האורך לא קרץ לו מאותן הסיבות שנדמה היה לה. סיפור קצר במדפי המבוגרים אינו מחזה שכיח.
"הכריכה, אם כן. השם של הסופר. איכות הנייר", פיה פולט סדרה של ניחושים אל אוויר חנות הספרים המתרוקנת לאור השמש השוקעת.
"לא, לא, לא", פיו, לעומתה, הוגה סדרה של שקרים, והוא אפילו לא מרגיש אשם. חטטנותה של המוכרת הזו מגדישה בהחלט את דרישות התפקיד.
"אז למה אתה רוצה דווקא אותו?"
"הסיפור", הוא עונה לה, וכעת הוא כבר לא משקר. "קראתי כבר חצי, אבל עכשיו אנחנו צריכים ללכת הביתה ואני רוצה לסיים".
לרגע נראה שאין לה מה לענות לו.
"אני מבקשת ממך שתיקח ספר אחר", היא רוכנת, לבסוף, מעבר לדלפק ולוחשת על אוזנו, משווה לעצמה בתחינתה חזות של אלמנה יחפה המתחננת לנדבה.
"אבל למה?"
"אתה לא תבין אותו".
כעת נפגע עד עמקי נשמתו הרכה. "כן אני כן!"
לא, הוא לא.
"אמא שלי אומרת שאני חכם!"
הוא עתיד לגלות שאמא לא תמיד צודקת.
"ששש, אל תצעק", היא נבהלת למראה זוג ישיש המסתובב לעברם, על פניהם המקומטים חרושים מבטים מטיפים. "תקשיב, לספר הזה יש משמעות חשובה בשבילי. ואם תקרא אותו מבלי להבין על מה הוא מדבר, זה יהיה כמו ונדליזם".
"זה לא יהיה כמו ומדליזם!"
"ונדליזם".
יש שהיה משיב הילד הערה מחוכמת, ויש שבסופו של דבר היה נכנע להפצרות המוכרת והולך לבחור ספר ממדפי הילדים, אם אותה השיחה היתה זוכה להמשיך כסדרה. אבל אמו של הילד, שכבר באמת רוצה להגיע הביתה, מבינה לפתע שבנה אינו חוזר וניגשת לראות מה מעכב אותו.
המוכרת חוטפת כמות הגונה של צעקות, ולבסוף מעבירה את כרטיס הפלסטיק במכשיר המתאים, אורזת את הספרון בשקית הרב-גונית של צומת ספרים ומגישה אותה לילד באי-רצון מוסווה מאחורי חיוך מקצועי מרוסק.
האם מסתובבת ומתחילה לצעוד לעבר היציאה מהחנות, והמוכרת נשארת במקומה, מתחבטת אם לומר או לומר, לא מצליחה להחליט האם היא מסתכנת בהצתת חמתה של האם המטורפת, ואם כן - האם הסיכון שווה את זה.
המבט האחרון ששולחות בה העיניים החומות הגדולות, השואלות, ביציאתן דרך הדלת, הוא הדחיפה האחרונה שהיא צריכה.
"אתה תוכל להבין אותו ביום שבו תלמד לאהוב את וגנר", היא קוראת אחריו, והאם ובנה נבלעים אל תוך הרחוב ההומה ובחזרה אל תוך השגרה.

על אף ששלדו אמת מוצקה, ייתכן וזה איננו הדיאלוג המדוייק שהתנהל באותו יום, שכן לזמן יש נטייה להשלים פערים בעצמו. כך או כך, המוכרת המטורפת, שבפירוש מעולם לא שמעה על עיקרון "הלקוח תמיד צודק", צדקה.
הייתי צעיר מדי בשביל "המתקפה על המאפייה", ולתת לי לקרוא אותו בגיל כה רך היה הרבה יותר מונדליזם. כלפי הספר היה זה אי-צדק משווע, וכלפיי היה זה ביטוי של אלימות, ואולי כזה שיש לו קשר לפדופיליה.
קראתי אותו כסיפור. סיפור קצר עם מילים יפות וציורים מרהיבים שעזרו לי להרגיש כאילו אני חלק מהמסיבה, כשלמעשה אני היחיד על רחבת הריקודים וכל שאר הנוכחים מביטים בי בזעזוע, לא מבינים למה אני מפזז בלוויה.

לאחרונה התחלתי לשמוע הרבה מוסיקה קלאסית, ואל רשימת היצירות הקבועות שלי מצאה את דרכה "דהרת הוולקירות", מאת ריכרד וגנר.
לפני כמה ימים יוטיוב העלה הצעה - "טריסטן ואיזולדה" מאת וגנר. 'מומלץ עבורך'.
ידע מסויים על פועלו ועל מורשתו של המלחין כבר היה לי, וכשהתחבר עם העוצמה המוסיקלית האדירה של "טריסטן ואיזולדה", וכל זאת על רקע יום השואה - משהו בי נשבר. והבנתי, לפתע.
הבנתי.
הבנתי כל כך עמוק, כל כך חזק, כל כך מחניק וכל כך מכביד. הבנתי את האש, ואת השנאה, ואת הגז ואת המוות, ואת ההדרה ואת הצהוב ואת האדום ואת השחור. את העפר ואת האפר המעוורים עיני ילדים שלא יזכו לחייך את אותו חיוך נדיר, שיכולים לחייך רק ילדים בגילם, שכן הצעירים יותר - אין להם יכולת לעבד את העולם ולהסיק מה גורם להם לאושר ומה לא. והמבוגרים... הם נוטים לשכוח איך מחייכים.

מפה לשם נזכרתי בדבריה של אותה מוכרת מלפני כל כך הרבה שנים. לא יכולתי להפסיק את "טריסטן ואיזולדה", ועל כן עם האוזניות תחובות באוזניי ירדתי למרתף ושליתי את "המתקפה על המאפייה" מתוך הספרייה.

הספר נפתח באמירה המהדהדת: "בכל אופן היינו רעבים".
אם כן, בראש ובראשונה הוא מדבר על רעב.
"ולא סתם רעבים. רעבים כאילו בלענו חלל של אוויר".
על רעב, ועל אוויר.
"בהתחלה החלל היה קטן, באמת קטן, כמו חור של סופגנייה, אבל עם כל יום שעבר הוא הלך ותפח בתוך גופנו, עד שלבסוף היה לריק שאינו יודע שובע".
ריקנות. רעב, אוויר, וריקנות.
"אנדרטה מונומנטלית לרעב, כשברקע מתנגנת מוזיקה חגיגית ומעוררת כבוד".
רעב, אוויר, ריקנות, בדידות ודיכאון. כל אותם ידידי אמת הנמצאים שם בשבילנו ברגעים של כאב ועלטה קטיפתית נוקבת; המקיפים אותנו באותן שעות קטנות בלילות מתישים ובהם אנחנו מסתובבים מצד זה לצד זה בחוסר מנוחה, והמוח הדוהר איננו מאפשר לשינה המיוחלת לגאול אותנו מן הייסורים.
הוא מדבר על הכאב הבנאלי, ההמוני. הוא פונה לשבר הכלי הקטן, הזעום ביחס לאושר המציף את חיינו, ואף על פי כן הוא בעל קיום בכל נפש אנוש על פני התבל.
ובזה טמון יופיו.
כי לכאורה, כל כך קל להתחבר ולהבין, וגם ילדון יש לו דאגות אלו ואחרות הנוגעות לילדה עם הצמות שצחקה עליו אתמול ולגלידה שאמא מסרבת לקנות עכשיו כי חם והיא עייפה וצריך להתכונן כבר למיטה ולמען השם, ילד, קניתי לך ספר, אי אפשר לרצות אותך בשום דבר?!
ועכשיו הוא בוכה, וגם בו יש שבר כלי זעיר.
אבל הוא עוד לא אוהב את וגנר.
והוא לעולם לא יוכל להבין שהכאב הקטן, הפופוליסטי, שהספר מלטף לו בלחישות מפתות, אינו אלא תחילת הדרך. הכניסה לצינור, שדרכו ניתן להתחבר לכאב נעלה, נושן, שבטי. מרטירי כמעט. כאב של אמהות הנאלצות לבחור בין ילדיהן ושל בנים הנאלצים לשמוע את קיבתם מקרקרת ברעב בעודם חוזים באחיותיהם הלועסת לאט את קליפות תפוחי האדמה המרות שעבורן סיכנו את חייהם.
זה טראנס, וזה קסם מסוג שאין טעם לנסות ולהסביר. הוא צרוב עמוק בבשרנו, בצלקות שלא ידהו לעולם.

וכעת, בחנו את עצמכם. האזינו לוגנר, ונשכו את השפתיים בייסורי כאב כשתוטח בכם האשמה, זו המלווה להבנה כי אתם נהנים מהמלחין המועדף על הצורר הנורא ביותר שהשאיר עקבות סולייתו באבק המכסה את אדמתנו. אדמתנו - באי העולם.
האשמה, כי הנעימה המלווה אתכם במלאכת שטיפת הכלים היא זו שקידמה את פניהם של מיליוני אנשים כשכשלו החוצה מן הרכבות, נדחקים על ידי נחיל אנושי ומתענגים על אוויר מצחין מעשן שפחמו איננו עץ.
האשמה, כי המוסיקה המציפה את חושיכם עד קהות היא זו שעל השמעתה הפומבית במדינת ישראל קיים טאבו תרבותי כבד, הנובע מתוך כבוד אחרון לאלו שנאלצו להאזין לה בעת שהתקלחו והתלקחו במקלחת אחרונה.
האשמה, כי זוהי המוסיקה שהתנגנה בלוויתו של אלוהים, והאשמה, כי אתם שותפים לרצח.
אם אהבתם את הנעימה, הרי שכל רגע שבו אינכם קוראים את "המתקפה על המאפייה" הוא רגע מבוזבז.
אם לאו, אנא מכם, הניחו לו במנוחה.
אחרת, עוד תמצאו את עצמכם חוטאים בונדליזם.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•Ortash
המתקפה על המאפייה

המתקפה על המאפייה

הרוקי מורקמי

לכאורה הייתי אמור להרגיש מאוכזב. אמרו ספר חדש של מורקמי, רצתי לקנות, דוחק את כל הספרים בתור לקריאה מקום אחד אחורה, מתנצל בפניהם בנימוס ומתיישב לקרוא.
הייתי אמור להרגיש מאוכזב לא בגלל רוחב היריעה, אין מדובר בנובלה או רומן, מדובר בסיפור קצר אשר נכרך לספר בפני עצמו הודות לאיורים מרובים ודפי כרומו עבים, שתי כריכות קשות, והנה קיבלתם סיפור קצר על פני 56 עמודים, מתנה אידיאלית לחג הפועלים.
כאמור לא בגלל רוחב היריעה הייתי אמור להתאכזב... פשוט, אין מדובר בסיפור חדש, תחושת ה "אנחנו לא מכירים מאיפה שהוא?" לא הניחה לי. אבל סיפוריו הקצרים של מורקמי די דומים, בדקתי ב"ערבה עיוורת עלמה נמה", ואח"כ ב"ריקוד האדמה", ובסוף ב"פיל הנעלם" שם מצאתי את הסיפור.
אז אם כך, איך זה שלא התאכזבתי?
או, אני שמח ששאלתם, תמיד אפשר לסמוך עליכם קהל קשוב וערני.
לא התאכזבתי כי אני לא מאמין שמורקמי הסכים להפקת סיפרון זה בכדי להרוויח עוד כמה ג'ובות כי יבש מעיין יצירתו...
אני באמת מאמין שאחרי שמורקמי ראה מה עשו האיורים המיוחדים של קאת מנשיק לסיפורו "שינה", התרגש עד מאוד בדרכו היפנית והמאופקת, יצא לריצת בוקר וביקש מהסוכן שלו לקדם פרויקט נוסף, בפורמט דומה, ובאופן הזה לתת במה גבוה ומחודשת לסיפור ראוי, לדעתו, שלא זעה להכרה מספקת בין דפי ה"פיל הנעלם" במילים אחרות, הסיפור נעלם בפיל.
אולי אני תמים, אולי זה תעלול שיווקי, אולי מורקמי כן צמא לעוד כמה יינים להחליף את נעלי המימוזו השחוקות שלו.
אבל אני מה אכפת לי? קראתי, בשקיקה, נהניתי, וכמו שקורה לי בעת קריאת ספרים של מורקמי נשאבתי למציאות של צירופי מקרים ומבט מוטה הצידה על המציאות... מי יכול לבקש עוד.

במהלך כל היום בעבודה, חיפשתי בזיכרוני, התקשרתי לחברים ונסתי למצוא יועץ סטטיסטי להתמודד עם בעיה בעבודה...לא הלך, לא זכרתי אף שם שיתאים בדיוק לצרכי. נסעתי הבית, ובדרך, מכיוון שהספר מזכיר רעב גדול, כזה שאי אפשר לשלוט בו, הרגשתי כך בעצמי. חתכתי ימינה מכביש 1 לאבו גוש, אמרתי לעצמי אוכל חומוס אקרא את שארית הספרון ואמשיך שמח וטוב לב לדרכי...
נכנסתי למסעדה הלבנונית התיישבתי פתחתי את הספר והזמנתי..."קומבלט".
כשהרמתי את עניי מהספר ראיתי את פרופסור רון קנט עם אשתו מסיימים לאכול. בדיוק הסטטיסטיקאי שחיפשתי כל היום (איך לא חשבתי עליו)?.
כן מותר לכם להגיד צרוף מקרים... אני לא אכעס.
אני לעומת זאת מאמין שהייתי בעולם צירופי המקרים של מורקמי.
הסיפור חביב, (לכן רק 3 כוכבים) העיצוב מרשים.
והביקורת יצאה כמעט באורך הספר בלי לומר הרבה על הסיפור...
אמרתי כבר מורקמי...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
המתקפה על המאפייה

המתקפה על המאפייה

הרוקי מורקמי

זוג חברים, מחליטים עם עצמם שהם- יהיה מה שיהיה, לא ילכו לעבוד.
הופ הם נהיים רעבים, ותופסים שאין להם כל כסף, או חפץ חליפין שיוכלו לסחור איתו.
אז הם ספק מתרצים את זה פילוסופית, וספק משלימים עם העובדה שהם הולכים לבצע פשע, והולכים להם אל המאפייה הבינונית שנמצאת מעבר לרחוב. חמושים בסכינים, ובתכנונים עם בוסר של מתחילים.

ככה מתחיל הסיפור של מורקמי, ולא רחוק מזה הוא מסתיים.
אני ממש אוהב את הרוקי מורקמי. את ''קורות הציפור המכנית'' קראתי לא מזמן, ועם כמה שרציתי לכתוב עליו ביקורת/סיכום הזמן והאנרגיה לא העלו בידי. אבל, המעיין שהספר ההוא גילה לי, עדיין נובע.
אז מי אני שאסרב לספר של חצי שעה קריאה, ועוד של מורקמי?
קראתי.
ומה אגיד לכם? זה הוא!
אני אוהב את צורת החשיבה שלו, (שמאוד חופפת לאתגר קרת) ואת הדרך בה הוא מביע אותה. הסגנון זורם מאוד, הרעיון מעקצץ, והמטפורות חביבות.
זה יכול להיות בהחלט בסיס מוצק למאמר עם השגות שמרחיב כל פרט שם, וזה היופי.
זה שזאת ''רק נובלה'' לא מוריד ממנו ולו בקצת, למרות שהיה ממש מעניין לראות את הסיפור הזה מתפתח עוד בעולם הזה של מורקמי.

חמישה כוכבים.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•oziko
המתקפה על המאפייה

המתקפה על המאפייה

הרוקי מורקמי

אינני אוהב משלים אלגוריים שהדימויים והמטפורות צועקים מהם לשמיים. אני אוהב סיפורים שהרבדים הפנימיים שלהם הם באמת פנימיים, חבויים, נסתרים.

אוי, כמה שהאלגוריה פה צורחת ובוקעת מכל שורה: המוזיקה של וגנר, רעב פיזי ונפשי, מקדונלדס ותרבות המערב, ריקנות חומרנית ורוחנית, אלימות ועוד כהנה וכהנה - הכל זועק מתוך העמודים ולא מותיר שום סיכוי לקורא ליהנות מהסיפור עצמו.

ובכל זאת, יש קסם כלשהו בספר הזה, בעיקר בזכות ההומור הסוריאליסטי המושחז, השחור וההזוי. ויש גם המון משפטים חכמים. טעימה קטנה: "בחירות לא נכונות יכולות להביא לתוצאות נכונות, ולהפך. אני אישית אימצתי לי את העמדה שבעצם אנחנו אף פעם לא בוחרים שום דבר. דברים קורים. או שלא".

לפני 10 שנים•
★★★★★
•יונתן בן
המתקפה על המאפייה

המתקפה על המאפייה

הרוקי מורקמי

זהירות! ספויילרים!

כאשר הסיפור קצר וקולח, כתוב בצורה משעשעת ומלווה באיורים, רובנו נתייחס אליו בצורה לא-רצינית, ובוודאי שלא נטרח לחפש בו משמעות. זו טעות. הספר המתקפה על המאפייה הוא ספר קצר ומשעשע אבל המשמעות מסתתרת, שרירה וקיימת, אי שם בין השורות. מורקמי אינו סופר שכותב סתם, בשביל הכיף, ואכן ניתן למצוא בספרו הקטן אמירה חזקה מאוד.

הספר המתקפה על המאפייה מחולק לשניים. בחלק הראשון רעב פתאומי תוקף שני חברים שאין בידיהם האמצעים לקנות אוכל, והם מחליטים לשדוד מאפייה. השניים מביעים בפני האופה את רצונם והאופה מציע להם עסקת חליפין: האזינו עימי ליצירה טריסטן ואיזולדה של ווגנר ואיכלו כרצונכם. השניים מסכימים ותוך כדי אכילה הם מאזינים ליצירה.

מדוע בוחר מורקמי דווקא בווגנר? מדוע דווקא בטריסטן ואיזולדה? וכיצד היצירה הזו מתכתבת עם המתקפה על המאפייה? האם זוהי בחירה מקרית, או שיש לה מטרה ברורה?

בחלק השני מוצא עצמו המספר, בפעם השנייה בחייו, תחת מתקפת רעב וגם במקרה זה – הוא אינו היחידי שחווה אותה. גם אישתו הטרייה מתוסכלת מרעב. וכך, ברעבונו, מספר לה המחבר על שוד המאפייה שביצע שנים ספורות לפני כן. האישה מחליטה שכדי לחזור למצב הנורמאלי על המספר לסגור מעגל, ולשדוד שוב מאפייה. למלא שוב את החלל הריק והמכאיב. השניים יוצאים לחיפוש לילי אחר מאפייה פתוחה אך לא מוצאים. לבסוף הם הולכים על הדבר הקרוב ביותר למאפייה – סניף של מקדולנדס. גם הפעם – הבחירה של מקדונלדס איננה מקרית. השניים שודדים את הסניף ולאחר מכן רעבונם שוב מושבע. הסיפור ננעל.

אין ספק שהמוטיב החוזר בסיפור הוא הרעב. ומהו רעב? חלל ריק שיש למלא- פיזי, מנטלי ונפשי. החלל בא לידי ביטוי ברעבונם של המספר וחברו. הוא בא לידי ביטוי גם בקרואסונים שלקוחה במאפייה בוחרת לאכול. קרואסון הוא מאפה ריק, יש בו חלל. מעניין שהאישה במאפייה בוחרת להלעיט את עצמה בדבר ריקני.

ומכאן לווגנר. היצירה טריסטן ואיזולדה הוא סיפור על אהבה מורכבת שנועדה לכישלון, אותה כתב ווגנר בשנים שבהם יחסיו עם אישתו עמדו בפני התמוטטות. מערכת יחסים נוספת של ווגנר עם אישה אחרת – גם היא היתה לא מספקת וללא עתיד. בפועל, חווה ווגנר ריקנות במערכות היחסים הזוגיות שלו, חוסר מיצוי ואכזבה. ואת כל זה "מאכיל" האופה את המספר וחברו בשעה שהם שודדים את המאפייה. בנוסף, הריק הקיים במערכת היחסים של ווגנר ונשותיו וכשלון מערכת היחסים של טריסטן ואיזולדה מתכתבת עם הריקנות שחשים בני הזוג בסיפור- המספר ואישתו הטרייה. הריקנות שם גדולה כל כך שהם מתעוררים בהתקף רעב באמצע הלילה ולא יכולים לחזור לישון. באינטואיציה נשית חדת אבחנה מקשרת אישתו של המספר בין הרעב למערכת הנישואים.

ולבסוף – מגיע מקדונלדס. מקדונלדס הוא סמל המערב הקפיטליסטי, המלעיט את עצמו בג'אנק ובתרבות שכולה פלסטיק חלול, שרונלד מקדונלד הליצן המטופש והנבוב הוא סימלה. וכך, בסיומו של המשל הזה אנו מבינים מה מנסה מורקמי להגיד לנו: הסיפור הוא אלגוריה לחיים בעולם המערבי-המודרני בו הריקנות מאכלת מבפנים. הרעב הוא ריק, הוא חלל. והחלל והריקנות היא מה שהאדם המערבי חווה במשך רוב חייו. האדם המערבי תמיד רעב ואינו יודע שובע כי כל מה שהוא מכניס לגופו ולחייו – הוא ריקני כמותו. האדם המערבי מלעיט את עצמו בריקנות, משביע את עצמו בצורה מיידית, אך תמיד נשאר רעב.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אלינור
המתקפה על המאפייה

המתקפה על המאפייה

הרוקי מורקמי

ספר קצר,קליל לכאורה, הומוריסטי,פילוסופי ומעורר המון מחשבה.
הסיפור ( בחלקו) הוא על זוג חברים רעבים בצורה קיצונית שמחליטים לשדוד לחם ממאפייה.
המשך העלילה והניואנסים שלה כדאי לקרוא לבד ואני בטוח שתהנו מכך.
בצד הסיפור הפשוט ,הצעת בעל המאפיה המיוחדת במינה והשפעתה על גיבורנו (המספר), יש המון רבדים.
מהו פשע? מה מטביע הפשע, או כאילו פשע על העבריין, הגלים שזה יוצר על סביבתו והדרך להשתחרר ממועקה, ואפקטים פסיכולוגיים פנימיים.
היות ומדובר בכותב גאון, הרי לא נפקדות סיטואציות מצחיקות , קומיות .
אחת למשל: ה"שודדים" נכנסים למאפייה ומחכים לגברת אחת שתסיים את בחירתה ותקנה כבר לחם ותלך.
תיאור הבחירה ( שני עמודים כתובים ושני עמודי איורים) פשוט מצחיק, מגחך את תהליכי הבחירה שלנו החל מהמבט האסתטי ( הצורך באיזון בין לחם מטוגן ללחמניה מתוקה, או בהמשך קרואסונים מול לחם מטוגן עד לבחירה הדרמטית של שני קרואסונים), הלבטים מתוארים בתחילה כגיהינום דוסטוייבסקאי, ובסוף נאום בחירות של הלחם המטוגן מול נאום הקרואסונים ( בעיות הפניה שמאלה באור ירוק ברמזור).
וקצת על הציורים, הם לא עלילון ( קומיקס) , אלא ציור שמטרתי להנגיד את הטקסט הקליל, להביא מעמקים של פחדים חרדות ורגשות.
למרות זאת מסיימים את הספרון בחיוך ומחשבה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אורי רעננה
המתקפה על המאפייה

המתקפה על המאפייה

הרוקי מורקמי

איזה כיף, מורקמי חדש ולא סתם עוד אחד אלא אחד טוב.
נובלה קצרה ומבריקה שנראה כי אי אפשר לקשור אותה לאף סופר אחר, זה פשוט מורקמי במיטבו.
זוג חברים מרוששים ורעבים יוצאים למסע בעקבות הרעב, המביא אותם למאפייה, אלו מתכננים תקיפה בעוד לבעל המאפייה תוכניות שונות,
איך כל זה ישפיע על עתידם, מה יעשו? מה יחליטו, האם יקוללו ע"י הזקן בעל המאפייה?
ומה הקשר של וגנר לכל זה?
הנאה צרופה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•scoe
המתקפה על המאפייה

המתקפה על המאפייה

הרוקי מורקמי

הרוקי מורקמי , לא מאכזב.
שני סיפורים קצרים שקשורים אחד לשני , כתובים בצורה כזו ריאליסטית.
בלי יותר מדי סיפורים מסביב ותיאורי נוף , רק הסיפור עצמו.

חבל שכזה קצר.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עדי
דירוג
3.0
לפני 10 שנים

“אינני אוהב משלים אלגוריים שהדימויים והמטפורות צועקים מהם לשמיים. אני אוהב סיפורים שהרבדים הפנימיים ש”