“נשארתי עם שלושה ספרים. אני בחדר לבד בברידג' אוף אורכי ולא נרדמת. חשבתי ש"חנות ספרים על גלגלים" הכי מתאים כאן כי היא סקוטית וכותבת על עיירות קטנות בהיילנד, בדיוק איפה שאני נמצאת, אבל חמישה עמודים הספיקו לי כדי להבין שאפילו בלוקיישן הזה אני ממש לא יכולה לקרוא את זה. הוא נשאר במלון.
התחלתי את "העיר והכלבים" של יוסה אבל כבד לי מידי. בלית ברירה אני זונחת את האסקפיזם וקוראת את פונדקו של ירמיהו. ספר קצר, בעצם נובלה, פחות מ-120 עמודים, סוג של דיסוטופיה שתמוז כתב בשנות השמונים ועם כמה שהיא משעשעת, חלק מנבואות שיש בה הן לגמרי כאן ועכשיו.
היום השמיני - 18 קילומטרים מברידג' אוף אורכי לקינגס האוז
זהו, אנחנו בלב היילנד. אין אף מקום יישוב ביומיים הבאים, רק 2 מלונות מבודדים וריזורט אחד שבחורף הוא אתר סקי ובקיץ משמש את הפחות מפנקים שעושים את המסלול הזה.
הבוקר מתחיל בטיפוס. לפי הבלוגים אחרי חצי שעה אפשר להיות כבר למעלה, אבל אני כבר לגמרי מודעת ליכולת של הריאות שלי והולכת כל כך לאט ככה שממש לא מרגישים בעליה. אחרי שעה ורבע אני בראש הכתף שממנה נשקף אחד המראות היפים שיש בטרק הזה. אגם תולי, שהאשוחים על הגדה מנגד משתקפים במים האפורים שלו ומסביב רק הרים והרים והרים שחלקם מסתתרים תחת ערפל סמיך.
במהלך הירידה למטה אני עוצרת כל כמה צעדים, לא כי קשה, מפני שאני רוצה שזה לא ייגמר.
לא רחוק מהאגם יש מלון ואנחנו עוצרות לקפה. מוכרים שם גם חולצות של המסלול ולילי קונה. זה האקדח. עוד רגע נשתמש בו.
אנחנו חוזרות ללכת, לידינו עדר של פרות ושלושה חברה על טרקטורונים. בהתחלה נדמה שהם כמו אלה שנוסעים בשדות השרון, נוסעים מהר ועוצרים רק בשביל הקטע וכדי שישימו אליהם לב. זה חצי נכון, כי פתאם אנחנו מבינות שהם עושים את זה כדי שהפרות ישימו אליהם לב. בכל פעם שטרקטורון מתחיל לדהור הפרות פורצות בדהרה, שועטות לעברו והוא מחלק להן משהו לאכול, כנראה שזה ממש ממש טעים, כי עד שהוא עושה את זה הן גועות בקוצר רוח. התבוננו לא מעט במשחק הזה עד שהמשכנו ללכת.
סביבנו ביצות. בהתחלה מעט ולאט לאט יותר, מן אגמים קטנים עם עשב צהוב, נוף שראיתי גם בחלק המזרחי של איסלנד, ואהבתי גם שם.
אני מקדימה, אולי מאתיים מטר לפניהן כשהאקח יורה. לילי צועקת לעצור ומחפשת בהיסטריה בתוך התיק שלה. היא שכחה את הפאוץ' עם הכסף, האשראי והדרכון כשקנתה את החולצה טוב שיש לי סים כארד מקומי ואני וזכרת את השם של המלון שהיה שם. התקשרתי. כנראה שהיא לא הראשונה שזה קורה לה. הם כבר שלחו את הפאוץ' לקינגס האוס. גם הם יודעים שאין כאן הרבה אפשרויות.
זה היום היפה ביותר בטיול והמלון בקינגס האוס שמשתלב כל כך יפה בטבע הוא מקום יפה ליום כזה.
בערב, בחדר, אני מקריאה להן קצת מתוך הספר. גם כי זה מצחיק אותי וגם כי יש לו דברים מעניינים להגיד. בסיפור שלו נשארו בארץ רק כמה מובלעות שנשלטות על ידי חרדים. ביניהן יש שטחי הפקר שגרים בהם בעיקר ערבים. המובלעת הירושלמית מתבססת כלכלית על מפעל בעל שם עולמי לייצור דגלים, והפונדק של ירמיהו הוא סוג של תחנת מעבר אל ומחוץ למובלעת, שמי שפוקד אותו אלה מועמדים לכניסה מבין יהודי התפוצות, וחילונים שמנסים להסתנן משם החוצה.
היום התשיעי - 15 קילומטרים לקינלוכלבן.
אחרי ארבעה קילומטרים אנחנו מגיעות לדוויל סטיירקייס, העליה שנחשבת אימת המסלול הזה, אבל אני כבר מיומנת בללכת לאט בעליות ומפני שכולםעוקפים אותי ועוצרים לשאול אם הכל בסדר, אני כבר מכירה את כל האנשים. הסבא בן השמונים של המשפחה מקליפורניה הוא היחיד שעושה את זה פחות או יותר בקצב שלי. אני גם מאמצת לי גיבורה, האמא שיורדת את כל העליה כי בעלה שכח את המעיל למטה.
מסוף העליה ועד לעיירה הכל כך יפה, קינלוכלבן, ששיוכנת על שפת נהר בואכה אגם, אנחנו גולשות בירידות המשופעות, חושבות לא מעט על איך הוא ילך את זה, הסבא מקליפורניה, כי השיפוע אימתני.
קינלוכלבן מעוררת אצלי לא מעט מחשבות עיסקיות. 1000 אנשים גרים בחור הזה, לא מעט, ואין פה אף מלון סביר ואף מסעדה טובה. העוגות בקפה באושות, המלון מזעזע והמסעדה הכי טובה בכפר מגישה בעיקר שמן למנה ראשונה עיקרית וקינוח. וכל יום בשנה עוברים שם כמה עשרות אנשים רעבים שמחפשים מקום לשים את הראש ולאכול.
אני מסיימת את הספר. טוב שאני בסקוטלנד כי אחרת הייתי חושבת יותר על שאלת העתיד שיש במקום הזה לחילוניות ליברלית.
היום העשירי - 25 קילומטרים לפורט ויליאם
הילה פורשת. היא נוסעת לאדינבורו. אני יוצאת מוקדם, שבע בבוקר, כדי להספיק להגיע לרכבת של חמש וחצי לגלזגו ומשם לאדינבורו. לילי נשארת לאכול ארוחת בוקר, כי המסלול מתחיל בעליה כך שהיא במילא תעקוף אותי.
הנוף קצת יותר ירוק. שוב יערות אשוחים ומלמעלה משקיף בן נביס שעל אף שראשו מכוסה עננים אפשר להבין כמה הוא גבוה. כל חמישה קילומטרים אנחנו עוצרות כדי לעשן ולאכול משהו. אנחנו, הצ'כים והמשפחה עם הגיבורה שאימצתי עוקפים אלה את אלה לסירוגין. זה כבר מעבר לשלום לשלום, לפעמים גם עוצרים ומדברים. דבי ממונטנה היא היחידה שלא עוצרת, הולכת בקצב אחיד כי היא פוחדת שירד גשם. כבר לא נראה אותה.
בקילומטרים האחרונים הגשם מגיע אבח זה כבר לא משנה. אני אפילו לא טורחת ללבוש מכנסיים אטומים. עוד כמה קילומטרים לאורך הכביש ואפשר להצטלם ליד השלט וללכת לחפש את התיקים שלנו.
הספקנו לרכבת.”
