ספרים אוטוביוגרפיים תמיד ריתקו אותי, כי מעצם טיבעם ברגע שהקורא יודע שמדובר בדברים שקרו באמת. זה מעניין ואפילו מרתק!
וכך בעצם גם הספר הזה, שמספר אדואר לואי, שנולד וגדל בעיירה תעשייתית קטנה
בצפון צרפת, שבה בזים להשכלה! וילד שנולד בה יכול לצפות רק, שהוא ימשיך לעבוד באותו מפעל שבו עבד גם אביו... מהבחינה הזאת יש כאן ניגוד מרתק, כי אותו אדי הוא ילד יוצא-דופן! כלומר גם בתור ילד הוא היה נראה נשי - מין ילד "הומו", עם קול גבוה ותנועות נשיות שאין לו שום שליטה עליהן...
לא-פלא הוא, שהוא היה ממש קורבן אוטומטי להצקות. היו ילדים קבועים שבאופן שיטתי היו מרביצים לו ומשפילים אותו יום-יום בבית הספר ללא-רחם...
אבל תוך-כדי-כך אנו מקבלים כאן גם תמונה בלתי-שגרתית של עוני ונחשלות
של שכבות "שקופות" בעם הצרפתי, כאלו, שהבילוי העיקרי לפחות של הגברים בהן הוא של שתיה ושיכרות ונשים שהבלוי שלהן הוא רק טלוויזיה... רובן נאלצו לעזוב בגיל צעיר מאוד את הלימודים ולפיכך גם חסרות-השכלה. אלו חיים שקשה להאמין שעדיין קיימים כאלו ועוד במדינה עשירה כמו צרפת... כאלה בדיוק היו גם הוריו של אותו לואי גיבור הספר שמספר כאן על ילדותו הקשה. ואיך בכל זאת הצליח להיחלץ מהחיים הללו...
הספר הזה - אולי בגלל החושפנות ללא-גבול שבה מספר לואי על ילדותו – הצליח מאוד
בצרפת ובעולם אבל אם לומר את האמת; למרות שהספר מאוד קריא, מבחינה ספרותית אין כאן הרבה... אין כאן שום "שאר רוח" או "רבדים נסתרים" מה שאתה קורא הוא מה שאתה מקבל - וזוהי המציאות האכזרית, אבל שום-דבר לא מעבר לכך! לכן בעיניי זה איננו ספר של סופר, אלא מין דיווח על מה שקרה... זה מזכיר לי לדוגמה (להבדיל באלף הבדלות!) ספרים שהוציאו ניצולי שואה, שהם אכן מרתקים אך הם אינם ספרות! ועם זאת אני שוב מציין שהספר מאוד קריא!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
