• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הסוף של אדי

הסוף של אדי

מאת אדואר לואי

הביקורת של סדן

תמונה של סדן
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
הסוף של אדי

הסוף של אדי

מאת אדואר לואי

הביקורת של סדן

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של סדן
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2018
סדרה:ספריה לעם #764
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
עמית לנדאו
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 6 שנים

“ממרחק שנות אור ממגדל איפל והשאנז אליזה, מוגש אלינו דו"ח מהגיהינום הישר מצרפת הפריפריאלית הפחות מוכרת”

5/6
ביקורות על הסוף של אדי
הבאה
אהוד
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 3 שנים•2 דקות קריאה

ספרים אוטוביוגרפיים תמיד ריתקו אותי, כי מעצם טיבעם ברגע שהקורא יודע שמדובר בדברים שקרו באמת. זה מעניין ואפילו מרתק!
וכך בעצם גם הספר הזה, שמספר אדואר לואי, שנולד וגדל בעיירה תעשייתית קטנה
בצפון צרפת, שבה בזים להשכלה! וילד שנולד בה יכול לצפות רק, שהוא ימשיך לעבוד באותו מפעל שבו עבד גם אביו... מהבחינה הזאת יש כאן ניגוד מרתק, כי אותו אדי הוא ילד יוצא-דופן! כלומר גם בתור ילד הוא היה נראה נשי - מין ילד "הומו", עם קול גבוה ותנועות נשיות שאין לו שום שליטה עליהן...
לא-פלא הוא, שהוא היה ממש קורבן אוטומטי להצקות. היו ילדים קבועים שבאופן שיטתי היו מרביצים לו ומשפילים אותו יום-יום בבית הספר ללא-רחם...
אבל תוך-כדי-כך אנו מקבלים כאן גם תמונה בלתי-שגרתית של עוני ונחשלות
של שכבות "שקופות" בעם הצרפתי, כאלו, שהבילוי העיקרי לפחות של הגברים בהן הוא של שתיה ושיכרות ונשים שהבלוי שלהן הוא רק טלוויזיה... רובן נאלצו לעזוב בגיל צעיר מאוד את הלימודים ולפיכך גם חסרות-השכלה. אלו חיים שקשה להאמין שעדיין קיימים כאלו ועוד במדינה עשירה כמו צרפת... כאלה בדיוק היו גם הוריו של אותו לואי גיבור הספר שמספר כאן על ילדותו הקשה. ואיך בכל זאת הצליח להיחלץ מהחיים הללו...
הספר הזה - אולי בגלל החושפנות ללא-גבול שבה מספר לואי על ילדותו – הצליח מאוד
בצרפת ובעולם אבל אם לומר את האמת; למרות שהספר מאוד קריא, מבחינה ספרותית אין כאן הרבה... אין כאן שום "שאר רוח" או "רבדים נסתרים" מה שאתה קורא הוא מה שאתה מקבל - וזוהי המציאות האכזרית, אבל שום-דבר לא מעבר לכך! לכן בעיניי זה איננו ספר של סופר, אלא מין דיווח על מה שקרה... זה מזכיר לי לדוגמה (להבדיל באלף הבדלות!) ספרים שהוציאו ניצולי שואה, שהם אכן מרתקים אך הם אינם ספרות! ועם זאת אני שוב מציין שהספר מאוד קריא!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
ע
עמית לנדאו
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של חני
חני
תמונה של Mira
Mira
4קוראים|גיל ממוצע55|50%נשים

על המבקר

תמונה של סדן

סדן

ותיק
חבר מזה 16 שנים
408 ביקורות•5 נבחרות•3,668 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של סדן
סדן
ותיק
חבר באתר מזה 16 שנים
ביקורות408
ביקורות נבחרות5
לייקים שקיבל3,668
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת161ספרות מקורית98ביוגראפיות20

דיון על הביקורת

3 תגובות
סדן
סדן•לפני 3 שנים

תודה רבה לך מורי על תגובתך!

מורי
מורי•לפני 3 שנים

הספר מאוד לא קריא ולא מעניין. נטשתי די מהר.

מורי
מורי•לפני 3 שנים

הספר מאוד לא קריא ולא מעניין. נטשתי די מהר.

3 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של סדן

סיפורי התאטרון שלי

סיפורי התאטרון שלי

עמרי ניצן

עמרי ניצן היה במאי מפורסם! שביים מגיל צעיר מאוד, הצגות והפקות אופראיות בישראל ובאירופה
הרגשתי קירבה מסוימת אליו מאחר שלמד באותו בית ספר יסודי בצפון הישן בתל אביב שלמדתי בו גם אני...
(מעולם לא דיברתי איתו אבל אני בהחלט זוכר אותו ואחרים מכיתתו בבית הספר)
כך שדי עניין אותי לקרוא את סיפרו זה, שיצא בצירוף מקרים מקפיא דם! בדיוק בשנה שבה הלך לעולמו האיש הכשרוני הזה...
ניצן היה כישרון גדול כבמאי אלא שמן הסתם רק כבמאי אבל ממש לא כסופר!
כי הספר הביוגרפי הנ"ל מכיל אומנם אפיזודות וסיפורונים מעניינים שקרו לו מתחום עבודתו המקצועי
אבל לצערי לא הרבה יותר מזה! כי הספר כתוב בצורה "יבשה" גם כשהוא מספר סיפור מעניין הוא איננו יודע כיצד לרתק את הקורא
ולהכניס יותר עסיסיות בסיפור. טכנית בנוי הספר כסיפורונים ללא קו זמן ליניארי; כלומר הסיפורון יכול להיות מלפני חמש שנים והבא אחריו
לפני כעשרים שנה... ולא רק זה, מצוינים פה כל ההישגים המקצועיים (והם אכן ראויים לציון) אבל הכל נקרא פה כאילו מין
"קורות חיים" מקצועיות שמגיש מישהו כשהוא רוצה לקבל ג'וב חדש... הוא מצרף כל מיני ביקורות משבחות להצגותיו שלומר את האמת
לא ממש מעניינות אותי כקורא, אבל הכל נועד פה להאדיר עוד יותר את שמו כאילו שיש בכך צורך...
ועוד דבר נעדר מהספר הזה: כמעט שאין פה התייחסות לחייו הפרטיים האישיים, לאישתו ולמשפחתו. הכל מוזכר פה במינימום שבמינימום
ודווקא הפרטים הללו היו יכולים להכניס הרבה יותר עומק ועניין למסופר פה.
ועם כל זאת אני בכל זאת אוהב ביוגרפיות
ואפשר בהחלט לקרוא את הספר הנ"ל למרות ההסתיגויות שהבאתי לכאן...

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•סדן
ארבעה אבות

ארבעה אבות

אמיר זיו

הספר הזה היה לי על המדף במשך זמן רב והוא יצא בהוצאה מכובדת לדעתי. אז חשבתי שהגיע הזמן לתת לו צ'אנס.
הוא מורכב אם הבנתי נכון, מארבעה סיפורים. קראתי את הסיפור הראשון והוא דווקא נחמד אבל לא הרבה יותר מזה. אבל כשהתחלתי
לקרוא את הסיפור השני תפס אותי פתאום שיעמום בלתי מוסבר כי הסיפור עסק בנושא של טיפול החיות או משהו כזה - אני לא ממש בטוח...
כי פתאום ראיתי שאינני מזהה מה קורה שם מי הם האנשים הללו ואני פשוט מתחיל להשתעמם. אז במקום להמשיך ו"לסבול" נטשתי את הספר
ואולי אני עושה לספר הזה עוול. בכל אופן חבל לי לבזבז את הזמן שלי על עוד ספר שהוא "לא משהו" גם אם הוא מקורי.
יש לי המוני ספרים שמצפים לי ואם הספר לא ממש תופס אותי אז השיקול שלי הוא לא להמשיך בקריאה כי דווקא בזמן האחרון היו לי כמה מקרים כאלה
של ספרים ישראליים שלא היו שווים את הזמן שהקדשתי להם... אני מדגיש שזהו השיקול האישי שלי בלבד ואולי מישהו אחר יכול דווקא כן להנות ממנו...

לפני חודש•סדן
מחזמר

מחזמר

מוטי פוגל

אין לי אפילו מושג כיצד הגיע הספר הזה אליי אבל עובדה שהיה לי את העותק הזה ואפילו במצב חדש לגמרי!
והעובדה השניה שאכן קראתי אותו שזה כבר הישג בפני עצמו!
כי אמנם הסופר מוטי פוגל יודע לכתוב ובהחלט אפשר לומר לו זאת לזכותו
שפתו קולחת ו"זורמת" אבל אנחנו עוסקים כאן בעלילה! ולא בסגנון הסופר ויש לי לומר על כך רק דבר אחד: "אוי"...
על כריכת הספר הזה היה צריך להיות כתוב באותיות קידוש לבנה: "לדתיים בלבד!" או לחילופין "הקריאה אסורה לחילוניים!"...
כי למרות שכאמור הנ"ל יודע לכתוב מבחינתי הדמויות של גיבוריו הן כל כך הזויות עד שאינני מאמין להן ואף לא לשום מילה שיוצאת מפיהן!
החלום של אהליאב גיבור הספר בוגר הישיבה הוא לכתוב מחזה ולא סתם מחזה אלא מחזמר שנושאו, תאמינו או לא
"בית המקדש והעלאת הקורבנות שבו"... נדמה לי שנושא הזוי מזה קשה למצוא...
תוך כדי הקריאה באמת תהיתי עבור מי כותב מר פוגל את הדברים הללו? הרי עבור חילוני (כמוני) זה נשמע פשוט קישקוש שאין בו טיפת היגיון
וההתלבטויות של אותו אהליאב... הרי אם זה מחזמר צריכה להיות בו "שירת נשים" רחמנא ליצלן, כך שבשלב מסוים נידונה בו האפשרות
שבובות ישחקו את את תפקידי הנשים או שבכלל ישחקו שם רק בובות! השד יודע איך. ועל כל דבר הוא צריך לשאול את ראש הישיבה שבה למד
אז הוא מתלבט בעזרת שותפו ה-דתל"ש יוני שעוסק בצד הכלכלי של המיזם ההזוי הזה. וגם כאן בולט חוסר ההיגיון כי מדוע שאותו יוני יסכים לשתף איתו פעולה
שהרי מראש ברור שמדובר בהבלים בלתי מציאותיים ללא סיכוי!
בנוסף לכך מר פוגל מכניס לכאן כל מיני הערות שוליים ומראי מקומות כשהוא מצטט ציטוטים מספרי קודש למיניהם. ולא ברורה לי בכלל הסיבה לכך
מה הוא מנסה להראות פה? ולמי? שיש לו ידע והשכלה דתיים? באוניברסיטה כשמגישים עבודה אקדמית יש צורך בהערות שוליים כדי לאשש את המידע
אבל כאן הרי מדובר בספרות יפה אז מה זה קשור? למר פוגל הפתרונים לכך...
בקיצור, יכול להיות שדתיים מאוד או חרדים ימצאו עניין בעלילה הזאת. אבל קשה לי להאמין שחילוני ימצא פה אפילו שמץ של עניין. וגם אני שמסוגל
לקרוא את ספר הטלפונים, שאלתי את עצמי באמצע הקריאה, אם לא כדאי להפסיק לקרוא! כי זה הרי עוד מאותו הדבר ובאמת חבל על הזמן (במשמעותו המקורית...)

לפני חודש•
★★★★★
•סדן
תחת הרשת

תחת הרשת

אייריס מרדוק

בילדותי ובנעוריי הרחוקים היו הוריי (כמו חברי הסתדרות טובים) מנויים על סדרת "ספריה לעם" של הוצאת "עם עובד".
מדי חודש היינו מקבלים ספר בכריכת כיס, כך שנוצרה לנו ממש ספריה קוטנה בבית. אבי היה קורא נלהב עובדה שאז לא הייתי מודע לה כלל ורק בשנים האחרונות התחוור לי
כמה שאהב לקרוא לפחות כמוני...
כך גם יצא לקרוא אז, את הספר הזה שנמצא אצלי גם היום בבית. לאחר עשרות שנים לא זכרתי כמעט את תוכנו, אבל כן זכרתי שאהבתי אותו אז מאוד!
זה עודד אותי לקרוא אותו שוב. מה שהפתיע אותי כשקראתי אותו עכשיו שוב, שזהו ספר מאוד "לונדוני".
כשקראתי אותו בנעוריי איש עוד לא נסע לחו"ל ולא הכרנו בכלל את העולם הגדול.
הספר הזה כולו מלא שמות של; מקומות רחובות ואתרים מוכרים בלונדון, שאז לא אמרו לי כלום! ואילו היום לאחר כל כך הרבה פעמים שביקרתי בכרך הזה
אני יודע בדיוק למקם כמעט כל מקום שמוזכר פה והם רבים...
מדובר פה בעלילותיו ה"בלתי אפשריות" וחייו הפרטיים של ג'ק גיבור הספר, שהוא כותב ומתרגם שהוא בעצם סוג של חסר-בית, שחי מהיד לפה ונע ונד לו בלונדון וקצת בפריז
והוא מספר לנו אותם בגוף ראשון, תוך כדי שהוא מתרועע עם אנשים מרתקים בפני עצמם, מעולם התיאטרון הפילוסופיה והפוליטיקה,
וכשהוא חוטף כלב מקסים ועוד מיני מעשים "בלתי חוקיים" בעלילה שיש בה גם הרבה הומור...
גם היום כשקראתי את הספר הזה אהבתי אותו מאוד! למרות שברבות השנים התיישן התרגום שלו פה ושם, במליצות וביטויים שכבר אינם בשימוש בעברית של היום...
סתם לדוגמה; הגיבור משתמש בקללה עתיקת היומין "ימח שמך" שהייתה אז כנראה מאוד מקובלת בשנות החמישים והשישים והוא אומר אותה גם לגבי עצמו "יימח שמי ויימח שמך" כנראה בתרגום
של איזה קללה אנגלית. ( Damn you או משהו כזה...) היום זה פשוט לא עובר טוב... אבל עדיין, תרגום מיושן או לא, נהניתי כאמור לקרוא את הרפתקאותיו של הגיבור הפיקרסקי הזה גם היום,
ואני ממליץ עליו מאוד! בזמנו העציב אותי מאוד לשמוע שמי שכתבה אותו, הסופרת מוכשרת אייריס מורדוך, חלתה בסוף ימיה בדמנציה. זיעזע אותי לדעת שכישרון כזה אבד לטובת מחלה אכזרית כזאת...

לפני חודשיים•
★★★★★
•סדן
פרדיננד לאסאל

פרדיננד לאסאל

שלמה נאמן

בילדותי למדתי בבית ספר בצפון תל-אביב; הוא נמצא בקרן הרחובות פרדיננד לאסאל ואדוארד ברנשטיין.
מעניין שזה היה בית ספר שהיה בזמנו שייך לזרם העובדים בהסתדרות (שהיה קיים פעם וחוסל בטעות היסטורית גורלית של בן גוריון)
ונקרא פעם בית חינוך בצפון (ומאוחר יותר א.ד. גורדון)
אני מודה שאז, לא התעניינתי במיוחד מיהם אותם האנשים שעל שמם קרויים הרחובות הללו...
רק עכשיו אני מבין שיש איזשהו קשר סמלי (שאולי הוא מקרי) בין מיקומו של בית הספר הסוציאליסטי הזה לשמות הרחובות הללו.
זהו ספר עיון לחובבי ולומדי היסטוריה ואיננו ספר לסתם קריאה כיפית ולכן איננו מיועד "לכל אחד"....
פרדיננד לאסאל שהביוגרפיה הזאת מבוססת עליו היה הוגה דעות גרמני ומנהיג כריזמטי. כמו רבים מהחברים באירגוני "המהפכנים" בגרמניה
הוא היה יהודי אבל בן למשפחה מתבוללת והוא עצמו עבר תהליך של התרחקות מהיהדות וראה את עצמו יותר כגרמני מאשר כיהודי
אפילו השם לאסאל איננו שם אמיתי כי אביו שינה את שמו כנראה מתוך הרצון להתבוללות.
כשקוראים את הספר נכנסים לסבך הפוליטיקה הפרוסית והגרמנית במאה ה-19 שדבר בה איננו רלוונטי בה למציאות של היום...
חשיבותו של לאסאל היא בכך שאירגון הפועלים שהקים הפך לאחר מותו למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הגדולה והחשובה.
בביוגרפיה הזאת מצאתי עניין רב בפער העצום שהיה קיים בין חייו האישיים הפרטיים של לאסאל שהתיימר לייצג את הפועלים העניים וליצור עולם חדש
בעוד שהוא עצמו חי חיים נהנתניים ברמת חיים גבוהה
ונהנה מחסדיה החומריים ואולי גם אחרים של רוזנת עשירה שהבטיחה לו קיצבה נאה לכל חייו
בשעה שבאותו זמן הפועלים בגרמניה היו באמת "מזי רעב" והיו כמעט משוללי זכויות...
הוא גם נהרג בדו-קרב מטופש בענייני כבוד שהוא עצמו יזם על חסדיה של מאהבת צעירה... וזהו גם עניין שאין לו כל קשר לחשיבות רעיונותיו וממחיש את הפער הנ"ל...
מה שמפליא אותי היא העובדה שהוא אכן "זכה" ברחוב על שמו בתל אביב! כי הוא הרי לא היה אפילו ציוני אלא ממש הפוך מכך! אז במה זכה?

לפני חודשיים•
★★★★★
•סדן
בית השינה

בית השינה

ג'ונתן קו

זהו עוד אחד מהספרים שהגעתי אליהם במקרה. יש לי המון ספרים בבית חלקם נקנו בשנים עברו וחלקם
הגיעו בדרכים שונות ומשונות... אבל הנה העובדה היא שהם פה והתקווה היא שבסופו של דבר אקרא את כולם...
(תקווה שהיא מופרכת מראש...)
לא קראתי מעולם ספר של ג'ונתן קו והאמת היא שלא ידעתי למה לצפות.
מדובר פה בבניין יוצא-דופן באיזו שהיא עיירה על החוף של אנגליה ושוכן בו מוסד "מוזר" שחוקר לכאורה הפרעות-שינה
איננו יודעים עד כמה הוא מוזר עד שמתגלים לנו בו דברים על ידי אחד מהמטופלים בו...
להנהלה לאנשי הצוות וגם ל"מטופלים" שבו, יש "עבר"! ודברים שקרו בו. אבל העבר הזה עם ההווה
מתערבבים פה לטעמי הרבה יותר מדי פעמים! קו מתאר את גיבוריו בצורה מעניינת והספר בהחלט קריא
אבל יש פה יותר מדי צירופי-מקרים "פלאשבקים" והפתעות שאין בהן שמץ של היגיון! (אלא אם כן יצאו מדמיונו הקודח של הסופר הנ"ל)
אינני רוצה לעשות פה ספוילרים (למרות שמאוד מתחשק לי) אבל דווקא משום-כך לא אמנה אותן פה.
כללית הרי אין שום רע בצירופי-מקרים או בהפתעות, אבל כשמגזימים בהם (כמו בעצם בכל דבר)
זה יוצא מתכון פחות מוצלח! לספר שיכול היה להיות טוב בהרבה...

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•סדן
אני אנסטסיה

אני אנסטסיה

אלונה קמחי

הספרים פשוט "נופלים" לי לידיים ללא שום סדר או תכנון מאורגן.
זהו ספר שמכיל חמישה סיפורים לא שווים ברמתם אבל רובם ככולם סיפורים טובים
מדובר פה בדרך כלל בדמויות בעייתיות שמספרות לנו תמיד בגוף ראשון על הבעיות שלהן
אז ככה; אני מאוד אוהב לקרוא ספרים שעלילותיהם מסופרות לנו בגוף ראשון.
ה"חידוש" פה שכולן מספרות לנו את סיפורן "כמו שמדברים" בשפת הרחוב או בשפת השוק
מי פחות ומי יותר ו"המילים הגסות" והסלנג' מככבים פה. אין לי שום בעיה כמובן עם "זין" "כוס" "תחת" וכו'
ואכן יש אנשים שבאמת מדברים כך, מה עוד שלפחות בסיפור אחד או שניים הטכניקה היא של "זרם התודעה"
שזה דווקא משובח מבחינתי! הבעיה היא שה-עגה (סלנג) מתיישנת במהירות והספר כולו משדר סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים
בעגה של אז ובשמות במושגים של אז שרבים מאיתנו שכחו שהיו קיימים אי פעם...
סתם לדוגמה באחד הסיפורים היא מזכירה משהו שנראה כמו "התמונות אצל פרג'"
ומי מהצעירים זוכר בכלל שבמקום שבו עומד היום בניין עם דירות קטנות בפינת דיזנגוף ארלוזורוב עמד פעם
עסק היכל הצילום של המשפחה הנ"ל... כך שדווקא העובדה הזאת שהיא משתמשת באקטואליות של אז
הופכת את הספר הנ"ל לפחות בהיבט הזה למיושן...
ועם זאת עדיין רוב הסיפורים (חוץ מהאחרון) טובים מאוד! וכדאי לדעתי לקרוא את הספר הזה
מדובר פה בסופרת מוכשרת מאוד (שהייתה גם שחקנית טובה...)

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•סדן
קרפיון באמבטיה

קרפיון באמבטיה

מנו עמנואל ברגר

הספרים מגיעים אליי בדרכים משונות וגם את הספר הזה כמו ספרים רבים אחרים הביאה לי בתי
ואינני יודע אפילו מאיפה! על כל פנים לא מדובר פה באמת בספרות אלא בזכרונות
ברגר המחבר איננו סופר אבל יש לו זכרונות נוסטלגיים שתמיד נעים להתרפק עליה
יש פה מין סיפורונים קצרים מילדותו בשכונת הדר בחיפה כנראה מתחילת שנות החמישים
מצד אחד יש לו מה לספר כי הוא היה כילד לפי עדותו שלו סוג של פרחח
מצד שני לסיפורים אין פואנטה אמיתית שהיה נותן להם אולי סופר אמיתי.
אבל זה נחמד להיזכר איך פעם בישלו פה במטבח על גבי פתיליות ופרימוסים
איך החלבן (מקצוע שהלך מזמן לעולמו) היה מוזג חלב ישירות לכד שהביא עמו הלקוח
איך בעולם ללא טלוויזיה כבידור היו רק בתי קולנוע ואיך היו "מתפלחים" אליהם (עוד מילה שיצאה לפנסיה)
ואיך בעולם ללא סופרמרקטים היו רק בעלי חנויות מכולת ירקות וקצבים והשוק החיפאי אצל מי היה כדאי לקנות ואצל מי לא...
והוא גם מתאר כל מיני טיפוסים בשכונתו שהוא הכיר היטב וכשקוראים זאת בעולם המנוכר של היום זה ממש מפליא אותי
כי בבניין הגבוה שאני גר בו היום למשל אינני מכיר כמעט איש משכניי...
בכל אופן מדובר פה בספר חמוד שמהנה לקרוא בו גם אם הוא ללא ערך ספרותי גדול.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•סדן
קריאת הינשוף

קריאת הינשוף

פטרישיה הייסמית (הייסמית')

אשתי הביאה לי את הספר כי היא נוכחת במין חוג לספרות שבו מגיע מרצה ודיבר עליו.
התחלתי לקרוא והוא אכן מעניין מאוד. זהו ספר שלכאורה הוא רק ספר מתח רגיל
אבל למעשה הוא יותר רומן פסיכולוגי שחוקר את נפשותיהם של גיבוריו.
גיבוריו אינם דמויות חד-מימדיות כפי שאנו רגילים בספרי מתח "פשוטים"
יש בהם הכל מכל וקודם כל בדמותו של הגיבור הראשי של הרומן רוברט שהוא לכאורה מהנדס
שעובד בחברה מכובדת איש מופנם תרבותי ונדיב לחבריו אבל מסתבר שבסתר בסתר
הוא מציצן! כלומר הוא מציץ בסתר לבחורה אחת מה היא עושה בביתה המבודד עם מי היא נפגשת וכו'
ועוקב אחריה במין סוג של סטיה שלכאורה היא כמעט בלתי נסלחת...
אינני רוצה לעשות ספוילרים אבל קורים שם בעלילה דברים מפתיעים ובלתי צפויים
כי גם הדמויות האחרות בעלילה הרבה יותר מסובכות מאשר הן נראות לכאורה במבט ראשון!
כי נפש האדם איננה פשוטה ומה שאנשים מראים בציבור לעתים קרובות זוהי מסיכה שמאחוריה
מסתתרים סודות ושקרים. מה שמעניין הוא שהסופרת מביאה אותנו להרגיש הזדהות עם הגיבור
הראשי ומה שקורה לו למרות שטיפין טיפין אנו נחשפים למעשים מוזרים שלו שאולי קרו ואולי
הם הגזמות שדמויות אחרות בעלילה מספרות אותן בצורה מוטה בעליל...
בכל אופן מדובר פה בספר מתח מרתק ומומלץ מבחינתי
ולא במקרה נעשו לו עיבודים קולנועיים מרתקים לא פחות!

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•סדן

ביקורות נוספות על "הסוף של אדי"

הסוף של אדי

הסוף של אדי

אדואר לואי

לואי הוא יליד 1992. הוא פרסם ספר ראשון בגיל 21 והפך לסנסציה ספרותית. תורגם גם לאנגלית, ספרדית וגרמנית. כבר יצא ספר שני שלו, וגם הוא תורגם לעברית. זו אוטוביוגרפיה. נער הומו בדרום צרפת, בשכונת פועלים קשת יום, עניה. כולם מאמצים התנהגות קשוחה והומופובית, והוא יותר מכולם, כדי לשכנע את כולם שהוא לא הומו. ההתעללות הבלתי פוסקת מתוארת בפירוט גרפי ומוחשי. אצל לואי, אונס הוא לא ארוע אחד. זה כל החיים. חיים של טראומה מתמשכת, שבה משובצים רגעי חסד מעטים וקצרים. רק כשהוא עובר לפריז, שם להיות הומו זה לא חטא ובושה, מתחילים חייו, ואז הוא גם משנה את שמו. כך הוא מסמל התחלה חדשה, שפה חדשה, מקום חדש, תקווה חדשה.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•אהוד
הסוף של אדי

הסוף של אדי

אדואר לואי

יריקת הפתיחה של הספר היא בדיוק מה שהיא...יריקה. הסיפור נפתח בוידוי של המחבר "מילדותי אין לי שום זיכרון מאושר. זה לא שבמשך השנים האלה לא חוויתי מעולם תחושה של אושר או שמחה, אבל הסבל הוא טוטליטרי: כל מה שלא מתאים למערכת שלו הוא מוחק" ומיד לאחר מכן מופיע תיאור די מפורט ומעורר חלחלה של אותה פעולת נוזלים שסופג לפרצופו גיבור הספר, אדי, בעת ששני נערים בחטיבה מתעללים בו. זו פתיחה לפנים, תרתי משמע, של סיפורו האוטוביוגרפי לכאורה של המחבר.

אני תוהה מה מניע בחור צעיר כבן 21 לכתוב סיפור אישי כה חושפני, מה כבר עבר בחייו הכה צעירים. ובכן מתברר שיותר ממעט ופחות מהרבה.

תחילת שנות האלפיים ובעיירה צפונית קטנה בצרפת גדל אדי, בן למעמד הפועלים, עם משפחתו, הוריו וארבעת אחיו. משחר ילדותו נחשף לזהותו המינית המבולבלת וחש בשונותו מאחרים, כאישה בגוף של גבר. למניירות הנשיות בהן ניחן, סגנון הליכתו, קולו הגבוה וטון דיבורו לא היה מקום בסביבתו הקרובה, בטח ובטח בעיירה נחשלת אשר תפקידם של הגברים הוא להיות קשוחים ולפרנס את המשפחה, ותפקידן העיקרי של הנשים ללדת, כי מי שלא יולדת אינה נחשבת לאישה אמיתית.
כילד מתבגר המתמודד עם זהותו ההומוסקסואלית, נאלץ אדי לספוג אלימות פיזית ומילולית, כאב והשפלה. ההיסטוריה של השכרות והאלימות, העוברת מדור לדור, אינה זרה למשפחתו ולתושבי העיירה, היא כל כך טבעית להם שאפילו אם יתקלו בכזו לא ידעו להבחין בה. תוסיפו למלכודת האלימות את העוני וכבר קיבלנו מעגל קסמים שקשה לצאת ממנו, במיוחד אם אתה ילד הומו.

את אדי נהגו לשלוח להשיג מזון, כי ילדים מעוררים חמלה ביתר קלות, מבית תמחוי, בהקפה במכולת, מבתי השכנים ותושבי עיירה אחרים. וכשנגמר הכסף אוכלים דגים שהאב דג. תנאי ההזנחה וחיסרון הכיס במזון, דיור(טחב בקירות וחדרים נטולי דלתות), חשמל ומים (רחצה במי אמבט משותפים), חימום לבתים בחורפים, היגיינת הפה וטיפול רפואי הולם, מעוררי השפלה וייאוש. ולעוני, כך מסתבר, יש מדרג בסולם החברתי. אומנם עני אבל נקי, כפי שמתגאה אמו. והס מלהזכיר את הערבים, השחורים, היהודים, האלג'יראים והמרוקאים. ובכל הקשור לבריאות, מה שמעניין הוא שכאשר גדלים בסביבה שוביניסטית וגזענית, מפתחים גם מחסומים בכל הקשור לרפואה ורופאים כי, אחרי הכל, הומו מי שלוקח תרופות. אבל גם לחיסרון כיס יש סדרי עדיפויות והחינוך היה חשוב להוריו של אדי, כי כששני ההורים הם תוצר של חינוך קלוקל שנשרו ממערכת הלימודים בגיל צעיר, הם מבינים שבכדי לפרוץ את גבולות המעמד החברתי צריך ללמוד ולרכוש מקצוע ראוי.

הוריו של אדי מתביישים במוזרותו ומבקשים ל"הבריאו" והוא זוכה לעלבונות וחיצי לעג. הם מתכחשים לנשיותו וממציאים לעצמם תירוצים ואף מגוננים עליו בדרכם המוזרה, מבחינתם זה שהוא מסתובב בחברת בנות זה בגלל שהוא דון ז'ואן אמיתי. יחד עם זאת הם גאים בו על הישגיו בלימודים, הבן שלהם עוד ילמד באוניברסיטה ויהיה עשיר. בשלב מסוים מחליט אדי לסגל לעצמו תכונות גבריות על מנת לרצותם, במיוחד את אביו, ולו בכדי להרחיק ממנו כל חשד. וכשפנטזיית הבריחה מעצמך לא מצליחה, מפלט גיאוגרפי נשמע כאופציה טובה. וכמאמר הקלישאה, אפשר להוציא בחור מהעיירה אך האם אפשר להוציא את "העיירה" מהבחור? כנראה שהדרך עוד ארוכה....

לא מדובר בסיפור אישי סוחט דמעות או רגשני במיוחד אך לואי דואג לזעזע (ואף מצליח) בהגשתו לקורא את הצד האפל של האנושיות במחוזותיה הרחוקים של צרפת. הוא מוציא לאור, בכנות וכאב, את הכיעור של מציאות החיים המרה של עוני, אלימות, אלכוהוליזם, גזענות, הומופוביה ושוביניזם בעיירת הולדתו ומשפחה שלמה. יש משהו מאוד חמקמק בסיפורי חיים שכן הם בד"כ בעלי אג'נדה ברורה, יחד עם זאת הסיפור (180 עמודים) מעניין, כתוב היטב ובצורה שונה ויפה ואינו נקרא כאוטוביוגרפיה סדורה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Tamas
הסוף של אדי

הסוף של אדי

אדואר לואי

זה לא ספר רע והוא כתוב בדי כישרון כדי להקנות לחוויית הקריאה בו בכל זאת איזה ערך מסויים, חיובי ברובו, אבל זהו בהחלט ספר עתיר בעיות. מעבר לכל הנושאים שהוא מעלה הדיון הגדול ביותר, או לפחות הראשון, שהוא מעורר היה בעיני דיון בז'אנר האוטופיקשן, דיון שנע בעיקר סביב השאלה "האם עצם היותו של סיפור 'אמיתי' ו'מזעזע' מחסן אותו מביקורת שלילית?"

התשובה, בעיני לפחות, היא "לא" והספר מנמק היטב את התשובה. הרי מדובר בעדות מיד ראשונה על ילדות, נעורים וגילוי מיני בעיירת פועלים. גם ללא ההומופוביה החיים בעיירה כזאת (בשנות התשעים וראשית שנות האלפיים למרבה הזעזוע) נדמים כסיוט בגלל העוני המחפיר והבלתי מתקבל על הדעת. להיוולד בסביבה כזאת נראה כגזירת גורל אכזרית ולא כל שכן להיוולד בעיירה כזאת הומו ו"נשי". זוועת ההסתרה הופכת אלימה פי כמה, בעיקר כשהיא נכשלת.

והנה, כבר מהתקציר בולט המלכוד המרכזי של הסיפור: "מזעזע", "זוועה", "סיוט". והכל אמיתי. הספר מתחיל ביריקה על פניו של אדי בלגל ויריקה נוספת, גרפית אפילו יותר, מעלה בחילה ממש, מופיעה לקראת סופו. היריקות האלה נרקו באמת על אדואר לואי, כפי שמכנה את עצמו הסופר בחייו החדשים כאינטלקטואל בפריז וכוכב עולה (יליד 1994) בעולם הספרות. הספר שובח בביקורות בארץ על כך שהמסכנות מתוארת ללא סנטימנטליות, אבל אני מוצא בזה דווקא בעיה: כשתיאורי מסכנות, אלימות ועוני (על אחת כמה וכמה כשהם אוטוביוגרפיים, על אחת כמה וכמה כשהם בעלי קונטקסט חברתי) נמסרים ככה, בלאקוניות, ברצפים ארוכים, בתיאורים פרטניים שתופסים אחוז גדול מהספר עצמו, באובססיביות - מעבר לזה שהם מאבדים את ההשפעה שלהם (כלומר הקורא מרגיל את עצמו לסביבה החדשה ומעלה את סף הזעזוע ולכן מפסיק להתעורר ולהזדעק מוסרית) הם דווקא כן נטענים בסנטימנטליות ולכן גם מעלים חשד בנוגע לכוונותיו של המחבר.

חשד נוסף בקשר לכוונותיו של המחבר מעלה אופן הכתיבה, בעיקר של החלקים האחרונים, והוא אופן הכתיבה של ספרות האוטופיקשן הנמצא בימים אלה בתהליכי חידוד ושיוף קדחתניים ולי מזכיר בעיקר את אופן דיבורם של סלבס בראיונות עיתונאיים. כולנו כנראה עסוקים תמיד בהפיכת חיינו לסיפור בו אנחנו הגיבורים הראשיים אבל הספר הזה עוזר בהבנה חדשה של התהליך הזה ובמגוחכות שלו: בחור בן 21 מדבר על חייו כאדם בערוב ימיו. משהו פה - בדרך בה אנחנו מצליחים לסבול את החיים המחורבנים שלנו - התפקשש. נותרה רק הרטרוספקטיבה כדי להצליח לשרוד.

ובכל זאת מדובר בספר לא רע של סופר שיהיה גדול ושכנראה ישמור אמונים תמיד למסטרים שלו, אותם סופרים צרפתיים כותבי המסות והאוטוביוגרפיות. זה לא רע, להיפך, מהציטוטים הרבים והמצוינים שלואי ליקט ממשפחתו מהדמויות השונות ושפזורים בספר כדי לאפיין אותם ואת הלכי הרוח אין ספק שעיניו ואוזניו טובות ופיקחיות וישרתו אותו ואת קוראיו (אני ביניהם) היטב בהמשך.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•zooey glass
הסוף של אדי

הסוף של אדי

אדואר לואי

מדי פעם אנחנו שואלים את עצמנו האם יצירה היא מונומנט שאמור לייצג את המציאות ולחשוף אותה כפי שהיא לאנשים ש'בחוץ'.קהילות מסוגרות או "מוחלשות", כאלו שהסיפור שלהן היה מושמט עד לאחרונה מהקאנון התרבותי, היו כבולות בדילמה: האם ליצור ייצוג אומנותי במחיר הוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה או שמא להסתגר בתוך העולם התרבותי הצר שבפנים? האם רושם רע הוא מחיר סביר?
הסיפור של אדי בלגל הוא דוגמא מנחמת עבור מי שרוצה לספר סיפורים על אף המחיר שהם גובים. אדי הוא נציגם של האנשים שנדמה כי נולדו במקום ובזמן הלא נכונים. הוא גדל בעיירת ספר בפריפריה הצרפתית להורים מן מעמד הפועלים. הסטריאוטיפ נוכח בחייו; הוריו גסים, בורים ומתייחסים לכל תחכום בחשדנות. הם מתעבים את העולם הגלובלי שמחוץ לעיירה, אותו עולם שמנסה לשכנע אותם שבנם ההומו הוא נורמלי. למרבה ההפתעה, הסטריאוטיפ משכנע ולא מתפרש כמניפולציה סיפורית קלושה מהסוג שרואים בספרי ילדים או ברומני עקרות בית. הסיפור של אדי לכאורה מוכר לכולנו אם מנכים ממנו את הנטיה ההומוסקסאולית, את אופי המאבק שלו נגד משפחתו ה"עמכאית" או את כמיהתו לצאת מהעיירה. כל כך מוכר שאנחנו יכולים לחשוב על אלפי דוגמאות אחרות שנכנסות תחת אותה הגדרה- ולמרות זאת, אדי מצליח לגעת בי דווקא בגלל היכולת שלי להזדהות עימו, פרט אחרי פרט.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אליאב
הסוף של אדי

הסוף של אדי

אדואר לואי

ממרחק שנות אור ממגדל איפל והשאנז אליזה, מוגש אלינו דו"ח מהגיהינום הישר מצרפת הפריפריאלית הפחות מוכרת, צרפת ששקועה בעוני מנוול במלוא מובן המילה: בורות קשה, אלכוהוליזם, אפילו רעב קל לפרקים, סרחון דביק שנלווה ללכלוך ולשלל הפרשות, אלימות תמידית בתוך המשפחה ובבית הספר, בריונות ורדיפה מתמשכת אחרי החלשים יותר, מחסור אקוטי בפרטיות, קנאה מעמדית עזה המלווה ברגשי נחיתות חריפים, חשדנות ואי אמון כלפי רופאים והמלצותיהם, גזענות ארסית ושנאה יוקדת כלפי שחורים, יהודים, ערבים, הומואים ובורגנים, הורות הרסנית שכוללת בושה בילד, ניסיון לשנות בכוח את התנהגותו וטעמיו, ולעג מרושע בפניו. הפטריארכיה השוביניסטית מתגלה בשיא ניוולותה, והיא כוללת שלל תסביכי גבריות. אחד הגיבורים, אשר שרוי בייאוש קיומי ומנסה להצדיק את אורח החיים הלא בריא בבחירה מרצון כביכול, אומר על צ'יפס "אני אוהב אוכל של גברים, כזה שיושב טוב בבטן". נדהמתי מכך שדברים כאלה יכולים להתרחש ב"צרפת הסוציאלית" בשנות ה-90 וה-2000, ויחד עם זה עלו בי הרהורים לגבי מושג שאני נרתע ממנו- קיומה של אחריות אישית, ולו מזערית, לעוני: בפעם שניה בקיץ זה (אחרי 'האיש בחליפת עור הכריש הלבנה' ללוסט לניאדו) אני נתקל בתוך ספר אוטוביוגרפי בגבר שמונע מאשתו לצאת לעבודה מחוץ לבית, רק כדי שלא תרוויח משכורת גבוהה יותר משלו, ובכך הוא גוזר על משפחתו עוני.

'הסוף של אדי' הוא ספר ביכורים שנכתב ע"י צעיר בן 21(!) וזכה מיד להצלחה מסחררת ולתרגומים לשלל שפות. בקרוב יצא לאור בתרגום לעברית ספרו האחרון, ומעניין יהיה לבדוק מה השתנה. אני אומר זאת, כי לא היה ברור לי אם היה מניע אמנותי כלשהו לכתיבה, מעבר לממד המובן של פריקת הסבל הנורא שעבר מחברו עד לבסך הכל חמש שנים לפני פרסומו. אני רואה בו עדות, דו"ח מגיהינום הילדות, שלרוב לא מצליח להתעלות לדרגה של ספרות טובה באמת. יוצא הדופן בעיני היה סיפורו של בן הדוד העבריין סילבן, שבשניים-שלושה עמודים הצליח לפרוש טרגדיה שלמה של חיי אדם.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•עמית לנדאו
דירוג
4.0
לפני 7 חודשים

“לואי הוא יליד 1992. הוא פרסם ספר ראשון בגיל 21 והפך לסנסציה ספרותית. תורגם גם לאנגלית, ספרדית וגרמני”