זהו הרי פוטר לנערת האולפנה.

אי אפשר שלא למצוא את ההקבלה בן הדמויות העיקריות של הספר "אדל" לבן החברים והסביבה של הרי. ברנדס לקחה את הרי פוטר ויצרה גרסה יהודית שלו, לצערנו פחות טובה ויותר מתיימרת. כמו שכתבה אחת המבקרות האחרות של הספר "אולי עדיף באמת שהגויים לא יקראו את הספר הזה".

להלן הדמויות והמקבילות שלהן בהרי פוטר (אשמח לקבל תיקונים ממי שקרא את שני הספרים):
הילד היתום (AKA ישראל בן אליעזר AKA הבעל שם טוב) :: הרי פוטר. אחד בעל כוחות מלידה, מרפא, מזיז הרים והשני פשוט קוסם.
אדל :: הרמיוני גריינג'ר. נביאה ומשכילה מול קוסמת. שתיהן "חרשניות" אדל גם חפרנית ודעתנית.
דוד-דובוש :: רובאוס האגריד. שניהם ענקים, שניהם עם לב רחב אך חסרי השכלה פורמלית.
הבעל-דבר :: לורד וולדמורט. זה שאין לומר את שמו.
דוד-גרשון :: סוורוס סנייפ. מתחיל כדמות רעה ומסתבר שהוא דווקא לצד הטובים.
אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי :: אלבוס דמבלדור. המורה והמחנך האולטימטיבי. גם אחרי המוות הוא ממשיך ללמד.
שטיבל :: הוגוורטס. גם לומדים תורה וגם אוכלים שם (החסידים בעיקר).
ואפשר עוד להמשיך, אך הרעיון מובן.

בעור שיני סיימתי את הספר רק ע"מ שיהיה לי את הזכות לכתוב עליו ביקורת באתר סימניה.
אומר כי לעומת יוכי ברנדס, ג'יי קיי רולינג הייתה קצת יותר צנועה ולא רומזת דרך הרמיוני גריינג'ר כי הסיפור אמתי ורולינג תכתוב אותו בעתיד כחלק מנבואה שקשורה לעלילה, רחמנא ליצלן.
אפשר היה ליצר ספר טוב עם אותם החומרים במידה והיה יותר קצר, פחות אלמנטים דתיים ובעיקר פחות עליות נשמה.

גילוי נאות, לא קראתי, שמעתי. וכאן המקום לציין ממש לטובה את הקריינית הנהדרת של הספר, טלי פולג, שעשתה עבודה מעולה והרבה בזכותה שהספר קיבל כוכב נוסף.

ספר המדע הבדיוני הנבואי ביותר של המאה העשרים. ספר שקשה לקרוא ולהישאר שמח וטוב לב. הוא נכתב לפני כמעט מאה שנה, אבל הוא הולך ונעשה רלוונטי יותר מיום ליום. אלדוס האקסלי כתב את עולם חדש מופלא בשנת 1931 (ראה אור ב- 1932 ), כשהקומוניזם והפשיזם כבר התבססו בברית המועצות ובאיטליה, כשהנאציזם עמד לתפוס את השלטון בגרמניה, כשיפן המיליטריסטית יצאה למלחמת כיבוש בסין, וכשהעולם כולו היה נתון בשפל כלכלי עמוק. ובכל זאת הוא הצליח לראות מבעד לכל העננים השחורים, ולחזות חברה אנושית עתידית ללא מלחמות, ללא רעב וללא מגפות, שבה כולם נהנים משלווה, משגשוג ומבריאות, מסקס חופשי, מסמים ומרוקנרול. הערך העליון בחברה הזו הוא האושר, והיא מושתתת על ההבנה שבני אדם הם אלגוריתמים ביוכימיים, שהמדע יכול לפצח אותם, ושאז אפשר יהיה להשתמש בפלאי הטכנולוגיה כדי לתמרן ולעצב אותם - אותנו - מחדש.
בעולם החדש והמופלא שהאקסלי חזה, ממשלת העולם משתמשת בביוטכנולוגיה ובתכנון מרכזי כדי לוודא שכולם תמיד יהיו מרוצים, ושלאף אחד לא תהיה סיבה למרוד. לכן, אין שום צורך במשטרה חשאית או במחנות ריכוז. אין צורך להגיע למחוזות האלימים של הדיסטופיה המפחידה שחזה ג'ורג' אורוול בספר 1984. אדרבא, טענתו היסודית של האקסלי היא שאפשר לשלוט באנשים בבטחה רבה יותר בעזרת אהבה והנאה מאשר בעזרת פחד ואלימות.
כשקוראים היום את 1984, ברור שאורוול מתאר סיוט, והשאלה היחידה: שהקוראים שואלים את עצמם היא: "מה צריך לעשות כדי למנוע מהסיוט הזה להתממש?" לעומת זאת, עולם חדש מופלא הוא אתגר רגשי ואינטלקטואלי קשה: בהרבה, כי לא לגמרי ברור שמדובר בסיוט. העולם שלו ומשגשג, וכולם מרוצים כל הזמן. מה רע בזה?



(מכאן: זהירות ספויילר !!!)
האקסלי מתעמת עם השאלה הזו ישירות בסצנת השיא של הספר: המפגש בין מוסטפא מונד, המפקח הכללי על אזור מערב אירופה בממשלת העולם, לבין ג'והן הפרא, שנולד וגדל בשמורה אינדיאנית בניו מקסיקו, ושהוא האדם היחיד בלונדון (מלבד מוסטפא) שעדיין יודע משהו על שייקספיר ועל אלוהים. כשג'והן הפרא מעודד את תושבי לונדון למרוד נגד המערכת ששולטת בהם, הם אדישים לגמרי לקריאתו, אבל המשטרה עוצרת אותו ומביאה אותו לפגישה עם מוסטפא מונד. המפקח משוחח עם ג'והן באריכות ובנועם, ומציע שאם ג'והן מתעקש לבעוט בהישגי התרבות האנושית, אז שפשוט יעזוב לאיזה מקום שומם ויחיה כנזיר. בתגובה, ג'והן מטיל ספק בערכים העומדים בבסיס הסדר העולמי, ומאשים את הממשלה העולמית שבמרדף שלה אחרי האושר, היא חיסלה לא רק את האמת ואת היופי, אלא גם את כל מה שאצילי והרואי בחיים:
"ידידי הצעיר והיקר," אמר מוסטפא מונד, "הציוויליזציה אין לה שום צורך באצילות ובהרואיות. הדברים הללו אינם אלא סימנים לחוסר יעילות פוליטי. בחברה מאורגנת כהלכה, כגון זו שלנו, אין לאנשים שעת כושר להיות נאצלים והרואיים. התנאים החברתיים חייבים להיעשות בלתי יציבים לחלוטין בטרם תזדמן שעת כושר שכזאת. במקום שבו מתחוללות מלחמות, במקום שבו תמצא נאמנויות חצויות, במקום שבו תיתקל בפיתויים שעליך לעמוד בהם, במקום שבו יש לך מושאי אהבה שברצונך להילחם למענם או לגונן עליהם -- במקום שכזה יש כמובן טעם כלשהו באצילות ובהרואיות.
אבל כיום אין שום מלחמות. מאמץ רב מושקע בכך שלא תאהב מישהו יתר על המידה. אין שום קיום לנאמנות חצויה; מתנים אותך כך שעל כורחך אתה נמצא עושה מה שחייב אתה לעשות. ומה שהנך חייב לעשות הוא בעיקרו של דבר כה נעים, כה רבים מדחפיך הטבעיים זוכים ביד חופשית, עד שאין שום פיתויים שעליך לעמוד בהם. ואם אתרע המזל ואיכשהו אירע לך משהו בלתי נעים, הרי תמיד תעמוד לרשותך הסומא [סם פסיכדלי רב עוצמה ובלתי מזיק], שתעניק לך חופשה מהנה מן העובדות. ותמיד תוכל להשתמש בסומא כדי לשכך את כעסך לפייס אותך עם אויביך, לעשותך סובלני ובעל כושר עמידה. בעבר יכולת להגיע לכך רק במאמצים גדולים ואחרי שנים רבות של הכשרה מוסרית קשה. כיום די לך לבלוע שתיים שלוש כמוסות של חצי גרם, וזהו זה..." (מישהו חושב אולי על פרוזק\ציפרלקס [יוספוס])

ובנימה אישית:
הגעתי לספר הזה בעקבות סדרת הרצאות על היסטוריה עולמית של פרופ' יובל נוח הררי שפורסמה ביוטיוב (בזמנו, בשנת 2011 הוא סיפר לסטודנטים באונ' העברית שהולך לצאת ספר שיכיל את חומר הקורס, לימים רב המכר הנהדר "קיצור תולדות האנושות"), במהלך ההרצאות הפרופסור הזכיר את הספר הזה מספר פעמים כספר משמעותי. אז החלטתי שאני חייב לקרוא את הספר הזה יום אחד. סיימתי את "עולם חדש מופלא" בסוף 2018 וזמן רב חשבתי על הביקורת שאוסיף כאן באתר סימניה. היום כשאני לקראת סיום ספרו השלישי של ינ"ה, מצאתי את הניסוח המתאים ביותר לביקורת (רמז: הפרופסור עזר לי).

הערת שוליים:
המחבר אלדוס האקסלי הוא נכדו של הביולוג תומאס האקסלי ביולוג אנגלי שנודע בכינויו "הבולדוג של דרווין", על שום הגנתו העיקשת על תאוריית האבולוציה. ובכך, "בקשרי משפחה" אני מחבר את הביקורת הזאת שלי לספר אחר שבקרתי "הגן האנוכי" שקשור בעבותות לתורת האבולוציה של דרווין. הסיבה שנתתי 4 כוכבים בלבד לספר זה, כי אני שומר את ה- 5 כוכבים לספר החשוב ביותר שהוא "הגן האנוכי".

עד שיום אחד \ שמי זרחין
ספר נפלא!! שמי זרחין רב אמן יצירת הדרמה. המחבר יודע לספר סיפור שמכניס את הקורא לסיטואציה המתוארת ומתחיל לחוש את הדרמה נבנית בהדרגה עד לפסגתה. הספר מתחיל בדרמה קטנה שמדובר בילדים בגיל בית ספר יסודי. הילדים האלו שלומי וישראלה שרוצה שיקראו לה "אלה" ילוו אותנו במהלך כל הספר.
אלה היא בת לניצולי שואה יוצאי אירופה ואילו הוריו של שלומי הם ילידי הארץ ממוצא מזרחי. התנגשות של תרבויות שונות עם סט ערכים שונה ותפיסת עולם שונה. אלו נפגשים בשכונה מאד צפופה ודחוסה בטבריה של שנות ה- 70 כאשר אחד השכנים מבשל משהו אז כל האחרים מריחים. ולפעמים אנשים נכנסים אליך הביתה מתוך כל מני אמתלות שונות על מנת לרחרח ולהשיג מידע רכילותי חדש. השכונה מכילה מגוון דמויות ססגוניות שזרחין מתאר אותם ביד אומן ונותן לקורא הרגשה שכבר פגש בעבר את הדמות הזאת. כל דמות שמשתתפת בעלילה יש לה תפקיד חשוב בבניית הדרמה הספציפית.
כאמור הספר מתחיל בדרמה קטנה, וכל פעם עוברים לדרמה גדולה יותר ויותר. בשלב מסוים הבנתי את המהלך של זרחין ושאלתי את עצמי מה תהיה הדרמה הבאה? כיצד המחבר יוכל לבנות דרמה גדולה יותר מהנוכחית? אך זרחין לא אכזב ובמהלך העלילה שקופצת מדי פעם בזמן לאירועים שקרו בעבר הקרוב ולאירועים שקרו בעבר הרחוק, בכל פעם הוא חושף לנו דרמה עוצמתית יותר ויותר.
הדמויות שומרות לעצמם סודות אפלים מהעבר שלהם. ולמרות כל העבר האפל לפעמים אני כקורא לא יכול לחלוק על ההחלטות שהגיבור עושה, גם אם זה מנוגד לסט הערכים שלי כאדם.
הגיבורים משתנים לאורך הסיפור, פעם זה שלומי פעם זה אבא של שלומי, אמא של שלומי, אלה, השכנה השמנה, אמא של אלה, האח של שלומי ועוד. בכל פעם זרחין מפליא לעשות בתיאור הדמות כך שאני מרגיש שאני ממש מכיר את האדם המסופר. גם קורא לא חד הבחנה יכול לשים לב שבהתחלה אבא של שלומי נקרא "אבא של שלומי" ואילו בהמשך בשלב מסוים הפוקוס עובר לאבא והוא נקרא "רוברט". האם זה שינוי זווית המצלמה המצלמת (שכן זרחין הוא במאי מוצלח), או שבשלב הזה של הספר רוברט הפסיק להיות אבא של שלומי?
רוברט הוא איש מקסים (לטעמי). עבר ילדות לא פשוטה בלשון המעטה. בכל פעם במהלך חייו הוא נדרש "להמציא את עצמו מחדש" בשנים שהביטוי הזה עוד לא היה קיים. ובבגרותו הקו שמנחה אותו בחיים תמיד זה: לעשות את הדבר הנכון!

אם הקורא הוא יליד שנות ה 60, כמוני, ואם הקורא גם גדל בצפון הארץ, חיפה למשל, תאור המקומות והאווירה בספר יחזירו את הקורא לנוסטלגיה נפלאה ומתוקה ולהרגשת געגוע לתקופה נאיווית. למשל, וויכוח שעלה בספר על "אבא חושי" לא שמעתי מאז שהייתי ילד והורי היו מזכירים בבית את השם זה ואני בתור ילד הייתי שואל את עצמי מי זה האבא הזה? (אבא חושי היה ראש העיר המיתולוגי של חיפה, ובתקופה ההיא הוא היה כאילו האבא של חיפה).

לסיכום: מאד אהבתי את הספר, הדרמות המפתיעות, השאלות המוסריות שעולות, הדמויות האנושיות כתובות ומתוארות להפליא. הפריע לי התיאורים האינסופיים של המאכלים (אני מבין שזה מוטיב חוזר אצל זרחין). זה נחמד בהתחלה אבל אותי קצת עייף בהמשך ולכן ירד לו כוכב אחד מציון 5.

מי צריך לקרוא ספר זה? כל אדם החובב דעת.
ללא ספק זה הספר החשוב ביותר שקראתי בחיי שאפשר לי להבין איך העולם שלנו עובד.
יותר מעשרים שנה הספר ישב לי על המדף לאחר שחברים לעבודה קנו לי אותו ליומולדת 32. לקח לי זמן להגיע אליו, אבל בסוף זה קרה. וכשזה קרה וקראתי הפכתי להיות מפיץ הבשורה של דוקינס. ולפחות גרמתי לאדם אחד נוסף לקנות אותו.

הנחיות לקורא\ת המתחיל:
סבלנות! שלושת הפרקים הראשונים מלאים בפרטים טכניים בתחום הביולוגיה של הגנים. אלו אבני הבניין להמשך, אבל אל יאוש, אחר כך הספר הופך להיות ידידותי יותר. צריך לעבור את הפרקים האלו גם אם לא נהנים בהתחלה, התמורה תבוא בהמשך ותאמינו לי יש תמורה ולבסוף תלקקו את האצבעות מעונג.

קצת על המחבר:
ריצ'רד דוקינס הוא זואולוג במקצועו, בוגר אוקספורד, איש מדע במהותו. אבל הגאונות האמתית שלו היא ביכולתו להסביר דברים מסובכים מאד באופן שכל אדם סביר יוכל להבין אותם. הוא נושא הדגל בהפצת האמת המדעית בעולם ומתנגד נחרץ לכל המפיצים תורות פסאודו מדעיות היוצרות בלבול בעיקר אצל הצעירים והבורים.
לדוקינס הייתה תכנית טלוויזיה בבריטניה ובה היה מסביר מדע לבני נוער, היה מנחה של תכניות מדע, פולמוסן נלהב בכל הקשור לתורת האבולוציה. הוא כתב ספרים טובים ומצליחים שהחשוב ביותר מהם הוא הספר הזה: "הגן האנוכי".

על החוויה שלי:
כאמור דחיתי את קריאת הספר הזה שנים רבות. אולי בגלל שהוא הרגיש לי כמו ספר לימוד עיוני ואולי בגלל שהוא נראה עבה מידי. הפרקים הראשונים זרמו לאט. פרקים אלו עושים סדר בכל ההבנה של הגנים, מכונות השכפול ותורשה. אך בהמשך היה מדהים, פשוט וואו אחד גדול.
קראתי אותו בעיקר בגינה, בתוך הטבע תוך התבוננות על מעוף החרקים, דבר שנתן עצמה לחוויה (אני בר מזל שיש לי גינה יפה). פתאום קיבלתי הסבר על תופעות שקיימות בטבע ולא נתתי עליהן את הדעת בעבר, כגון אלטרואיזם. למה קיים בטבע אלטרואיזם, הרי זה מנוגד להגיון שמישהו יקריב את עצמו עבור זר מוחלט שהוא לא מכיר. דוקינס מסביר זאת בצורה שלא ניתן לחלוק עליו. הסופר פשוט הצליח לפענח את הקוד של העולם שלנו, ועוד יותר חשוב מזה, הוא מצליח להסביר את התובנות המורכבות שלו לאנשים פשוטים שהם לא ביולוגים ולא אנשי מדע.
אני רואה בספר הזה לא פחות משליחות. שליחות של הנגשת מדע אמתי לציבור הרחב. בזה אני רואה את השליחות של דוקינס דומה למה שעושה יובל נוח הררי - בהיסטוריה עולמית, פרופ' מיכאל הר-סגור - בהיסטוריה המערבית וד"ר ליעד מודריק - במדעי המוח. מדענים שהבינו דבר או שניים בחיים שלהם, יש להם ידע נרחב, ופועלים במרץ רב להפיץ את הידע שלהם לציבור הרחב.
הייתי יכול לכתוב עוד רבות על הספר הזה, אם מישהו מעוניין, אשמח להרחיב.

לדעתי צריך להוסיף את הספר הזה כספר חובה במערכת החינוך.