מי מאיתנו לא הרהר פעם, מה היה קורה אילו היינו מוצאים את עצמינו בקרקעית? אם בדרך כלשהי, היינו מאבדים את כל נכסינו החומריים ונשארים בתחתית, כיצד היינו מתנהלים? איך היו נראים חיינו?
ג'ורג' אורוול, שמוצאו היה בורגני – אריסטוקרטי, צלל מבחירה, יש להדגיש, לעולמם של אנשי מעמד הפועלים הנאבקים על הישרדותם יום – יום.
החלק הראשון של הספר מתרחש בפריז, שאורוול כמעט לא מפרט כיצד הגיע לשם. בבירה הצרפתית הוא מתגורר ברחוב 'תרנגול הזהב' וכמו שזה קורה לרוב, קשה היה למצוא קשר בין עליבותו של המקום למתכת יקרה כלשהי. השכונה הייתה מלאה בעוסקים במקצועות שבמדרגה הנמוכה ביותר בסולם החברתי, חלק גדול מהם זרים.
בכשרונו הרב, מצליח אורוול להכניס אותנו אל תוך הקרביים של הרחוב הזה, כך שאנו מתחילים לראות צבעיו, לשמוע את צליליו, להריח את ניחוחותיו. האווירה מועברת בצורה כה בהירה ומציאותית, עד שממש חשתי שאני נמצא בלב ההתרחשויות ולקח לי כמה שניות להבין שאנו שאני למעשה בזמן ומקום אחרים לגמרי כשהופסקה קריאתי לפתע.
בפריז מוכת העוני והאבטלה, אורוול "מסתדר" וחי מרווחים מזדמנים, כמו כתיבת מאמר לעיתון אחת לזמן - מה, מה שמאפשר לו לפחות לשכור חור עלוב, שורץ פשפשים ולישון על מצעים סרוחים. אולם, עד מהרה הוא מגיע למצב, שבו הוא נאלץ למשכן את בגדיו ואת נעליו. הוא מעביר ימים שלמים מבלי שהכניס לפיו ולו גרגיר של לחם עבש.
הרפתקאותיו עם גולה רוסי בשם בוריס וניסיונותיהם למצוא פרנסה הזכירו לי את עצמי בהיותי נער, בחיפושיי אחרי עבודה בחופש הגדול. אחרי שעברת אינספור מקומות ונתקלת בסירובים, סוף סוף אתה מוצא איזה בית עסק שמבטיח לך משהו. אתה מתחיל לפתח תקווה, אך עד מהרה, אתה מגלה שהיא הייתה לשווא, בעל הבית לא נמצא בדיוק בשעה שהוא קבע איתך פעם אחר פעם ואם כבר הוא מקבל אותך הוא נותן לך עבודות בזויות ועל כל פנים, מעמיס עליך הרבה מעבר למתאים לגילך. הוא מחפש איך הוא יכול לקצץ מ"משכורתך" ולא פעם אתה גם מגלה שעבדת בחינם. עם זאת, אני לאחר כל תלאותיי, בכל זאת הייתי חוזר לבית הוריי, שם חיכתה לי ארוחה חמה, מיטה, חדר משלי מקלחת ואף מותרות למיניהם. אורוול ובוריס עם רגלו הצולעת, בניגוד אליי, נאלצו לצעוד על קיבה ריקה קילומטרים רבים ולחזור בערב למאורותיהם כלעומת שבאו רעבים ושבורים.
אורוול וחברו מוצאים עבודה לבסוף. תחילה הוא עובד כשוטף כלים בשילוב כולבויניק במלון יוקרה ומאוחר יותר במסעדה "מכובדת". בעקבות התיאורים של המתרחש מאחורי הפסאדות המפוארות של המוסדות האלה - הזוהמה וההתנהלות, מיאנתי כמה ימים לא רק לאכול בכל מקום שאינו בית, אלא אפילו להזמין כוס תה בקפיטריה. אנחנו מנחמים את עצמנו שבימינו זה שונה, אולי יש בכך ממש, אך חוששני שבמקומות רבים, המצב מאוד דומה למה שמספר אורוול.
באותם השנים, חייו של פועל מסוג זה, היו רוויי ניצול מחפיר, שתפס את רוב שעות היממה, לפעמים אף ללא יום מנוחה והתירו מעט מאוד מקום לפנאי כלשהו, פרט לשינה. אז כשאנו שומעים את כל העסקנים שמבקשים לקצץ את ידיהם של ארגוני העובדים ולכרסם בזכויות הממילא מינימליות של העובדים השכירים, כדאי לחזור ולקרוא בספר הזה, כדי להיזכר איך זה יכול להיראות.
לאחר שקיבל " הזמנה" לעבודה "מבטיחה" בלונדון, אורוול חזר למולדתו, רק כדי לגלות שעליו להמתין עוד זמן רב עד אשר יקבל אותה ועליו להסתדר בעצמו בינתיים. לכמה שבועות הופך אורוול לחסר בית ולנווד, הנע בין בית מחסה אחד למשנהו. הקריאה אודות השהייה שלו במקומות האלה לצד עשרות נוודים אחרים דורשת קיבה חזקה. מה שבולט מאוד לעין, אלה החוקים הדרקוניים כנגד חסרי הבית, שהיו נהוגים באותם ימים, כמיטב המסורת האנגלית. בני האדם בישי המזל האלה נידונו למעשה להמשיך בסבלם ללא שום אפשרות לצאת ממעגל הדלות שקלעו אליו.
הצבעים החיים, הנוכחות של החוויה המתוארת על ידי אורוול בצורה כה משכנעת הן מן החוזקות הבולטות של הספר הזה. מה שמדהים, נוכחתי לראות שפעמים רבות האדם האביון בסתר ליבו שונא את מיטיבו כי עצם מתן הצדקה או הארוחה מדגישים מצבו העגום והמשפילים אותו.
הרבה הנחות רווחות על הנוודים אורוול מנפץ כאן, ביניהם זו הטוענת שהם אלה ש"בוחרים" במצב הזה מתוך עצלות וכי הם אלה שאשמים במצבם. לפחות באותו הזמן רבים מהם היו בעלי השכלה, רוחב אופקים וכשרון ומקומם בטח לא היה באשפתות החברה. הם היו תרתי משמע קורבנות של נסיבות חייהם וחקיקה אכזרית. אנו רוצים לחשוב שבימינו זה שונה, אכן ישנה התקדמות מסוימת, אך מן המפורסמות שחסרי בית רבים מתים מקור, תת תזונה והיעדר מענה רפואי בכל שנה במדינות העשירות ביותר בעולם.
זה היה ספר שריתק והלהיב אותי מהעמוד הראשון, חיפשתי כל רגע פנוי כדי לחזור ולקרוא בו שוב ושוב. זהי קפסולת זמן יצאת מן הכלל מהעבר (הלא רחוק אגב, פחות מ-10 עשורים בלב מערב) ושיעור יוצא מן הכלל לעתיד. מעל לכל, זה פשוט ספר מעניין, שכתוב עם לא מעט הומור על נושאים לא פשוטים ובאומץ. נכון, אולי אין זו ממש ספרות במובן הקלאסי, אך היא הרבה יותר מזה.
טיפ קטן: כשתראו בפעם הבאה נווד חסר בית, אל תמהרו לסובב את הראש, אל תשפטו אותו ותזלזלו בו. מי יודע, אולי הוא עתיד להות סופר גדול, שיצירותיו יהיו לחובה במסגרת כל תכנית לימודים...


















