כמו שכתבתי לפני יש לי ערימות מהמבצעים של זמורה ב10 ש"ח, ועד שיוחלף הלפטופ שלי מהעבודה שזה אוטוטוווו, אני לוקחת את הדקים מהערימה,

בתור באר שבעית בעצמי, ישנם מקומות שאתה יודע על מה מדברים גם אם שם המסעדה שונה למשהו אחר אבל התיאור והמיקום לא ניתן לספק.

הספר מספר מעיניה של דניאלה, שיום אחד אביה הרופא מחליט שזהו, עוזב את המשפחה את אשתו, בנו אידו, ובתו דניאלה ונוסע לארה"ב "למצוא" את עצמו.

באמצע ז"א ממש בהתחלה אנחנו שומעים על הילדה של הכתה ורדה הררי, הילדה הכי הכי, שגם לה המשפחה מתפרקת, ואיך....
דניאלה חוזרת לב"ש בגלל שאחיה שהוא רואה חשבון רציני במס הכנסה, מסדר לה עבודת צילום של שחקנית שמתגלה שהיא ורדה ושהיא....
מפה לשם, אנחנו מגלים עוד ועוד רבדים מחייה, כל הספר, דרך עיניה אנחנו מבינים איך הגיעה וצילום, מאיפה הסקרנות, ומה היא רואה ואיך חייה מזדחלים...

ספר מאוד מעניין היה כיף לקרוא אותו, ואני מאוד ממליצה. שווה שווה.

זה סיפורם של ארבעה אנשים צעירים — הגיבורה-המספרת, אחיה ושני חברים וותיקים — שבילדותם עוברים זעזוע משפחתי. אחד מתיתם מאביו. שניים אביהם עוזב אותם. והרביעית, על אף שהוריה נשארים ביחד, גדלה בנסיבות לא יציבות משלה.

הספר מעורר מחשבה וזה טוב. אבל בתור ספר מעורר מחשבה, הוא נותן לנו מעט מדי חומר שיזין את המחשבה ההיא. או להגיד את זה בצורה יותר בוטה: הצד של פיתוח דמויות, חלש פה. מדהים במיוחד כמה מעט נחשף אפילו על הגיבורה-המספרת עצמה. אמנם היא מדברת הרבה על עצמה, אבל הרוב זה דברים טריוויאלים כשאין לנו מושג כמעט מה היא עשתה עם עצמה בעשר השנים האחרונות.

אם יש נחמה בקמצנות הזאת של פרטים ביוגרפיים, היא שככל הנראה האנשים האלה בלאו הכי אינם מעניינים במיוחד. אז אולי יותר טוב שלא נדע יותר.

שתי הדמויות שממש הייתי רוצה לדעת יותר עליהם אלה הורי המספרת. למה האב עזב? נכון שהוא קיבל השראה מאיזה רומן. אבל חוץ מזה? אין זכר לאי-שביעות רצון מחייו המשפחתיים, החברתיים או המקצועיים. אין אישה אחרת. וכשסוף סוף זוכים לפגוש אותו, וכשדווקא נוצרת ציפייה שהעלילה מתכנסת על נקודת שיא והתבהרות...יוק. כנ"ל האם. איך קורה שבחורה אמריקאית, שבעלה האישראלי עוזב אותה, נשארת בארץ, שלא לדבר בבאר שבע!? כל האמריקאים פה מתגעגעים לביתם הקודם, במיוחד אלה שהגיעו לארץ על יזמתו של בן זוג ישראלי. (רוצים לקרוא על זה? חפשו

Count to a Thousand
מאת
Caroline Goldberg Igra.)

או אם היא כבר נשארת בארץ, הייתי מצפה שהיא תעבור לשכונה שלי, עתירת האמריקאים, בירושלים.

אבל עכשיו אני כבר מספר על הספר שאני הייתי כותב על הדמויות של גיא עד, וזה לא פייר כי זה הספר שלה זה לא הספר שלי ובטח שאני לא הייתי יכול לכתוב אפילו מרחוק ספר בעל איכות אפילו כזאת.

לפעמים אני רוצה לשלוח את עצמי לפינה כסוג של עונש, אבל השנה האחרונה היא כל כך חתיכת עונש, אז סידרתי לעצמי נסיבות מקלות. ובכל זאת שאלתי את עצמי: איך, איך לכל הרוחות נתקלתי בספר של הסופרת גיא עד רק עכשיו?

הבארשבעים מספר את סיפורה של משפחת גאוכמן. משפחה הכי נורמטיבית מבאר שבע. האבא אמנון רופא בסורוקה. האמא לילי ספרנית . אידו תלמיד כיתה ז', ודניאלה תלמידת כיתה ג'. שגרת חייהם הופרה כשאמנון מודיע בוקר אחד לבני משפחתו תוך כדי ארוחת הבוקר, שהוא עוזב. לאמריקה. לבדו. למה? כי ככה. הוא רוצה לחיות לבדו. קם ועשה. ודווקא הסיבה לעזיבה החפוזה הזו, הסיבה הזו שהיא נטולת כל דרמה מותירה אחריה כזה הד רועם. אנחנו יודעים, וקל לנו יותר- להתמודד עם דברים שאנחנו מכירים. עם עובדות. קשה להתמודד אל מול אמת כזו. אין אישה אחרת שאפשר להטיח בפניה: בגללך. או לתלות את העזיבה בכל מיני גורמים ולהשתמש בהם כקולב.

הסיפור מתרחש בשנות התשעים של המאה הקודמת, ונע על ציר הזמן עשרים שנה קדימה. היום אידו נשוי לסמדר ואב לגדי, ועובד ברשות המסים. הוא נשאר בבאר שבע. גם לילי נשארה בעיר. היא עדיין ספרנית. אבל שלא כמו אז - כשהיתה ספרנית רפואית בספריית בית החולים, היום היא ספרנית בספרייה ציבורית בשכונה ד'. ודניאלה הפכה את התחביב מימי נעוריה - הצילום, למקצוע. היא עברה לתל-אביב, גרה ברחוב ז'ן ז'ורס עם כלבת הזאב האילמת והמזדקנת סוזי (לא רק הכתיבה הנהדרת של גיא עד, גם בחירת הרחוב הזה. חלום חיים הרחוב הזה!) דניאלה יכולה לשבת במרפסת ביתה שעות, מוסתרת מבעד לעלוות העצים חמושה במצלמה שלה, מחכה שמישהו ייכנס לפריים.

"היה ברור שאקלוט שם דרמות פרטיות שאף אחד לא חלם שרואים אותו מככב בתוכן. דרמות שהגיבורים שלהן עוד יערכו במהלך חייהם, ירטשו, ילטשו, יכחישו, ישכחו, מה שצריך." (עמ' 99)

ועכשיו, אחרי עשרים שנה דניאלה חוזרת לעיר הולדתה עקב קריאת עבודה מהמקומון הבאר שבעי. היא עומדת רגע לפני יום הולדתה השלושים, אך בתוך תוכה היא עדיין הילדה הקטנה מכיתה ג', שכל מה שהיא רוצה כמתנת יום הולדת זה שמשפחתה תתאחד מחדש לארוחה במסעדה. כאילו שדניאלה רוצה להקפיא את הזמן, והיא מבינה בזה דבר או שניים מעצם היותה צלמת שהמומחיות שלה ללכוד רגעים ולהקפיא אותם לנצח.
דניאלה, שהמצלמה משמשת לה כפרוטזה, כזו המתווכת בינה לבין העולם, משמשת לה כחוצץ, ודניאלה חיה את חייה דרכה. ככל שהמצלמה חושפת בפניה דברים, דניאלה נשארת כקלף חתום.

החיים מזמנים לנו בחינות מדי יום, ולכל מעשה והחלטה יש תג מחיר. העצוב הוא שאת המחיר צריכים לשלם אלו שנשארים מאחור, ולעיתים המחיר הוא כבד. למרבה האבסורד האב שיצא את דלת ביתו בראש זקוף לחיות את חייו כפי שרצה- דן את משפחתו לחיות חיים מוסתרים ומוכחשים.


זה סיפור יפהפה על משפחתיות, על יחסי הורים ילדים, זוגיות ואחאות, הכתוב בלשון נקיה ומדויקת, הנוגע בנושאים רגישים , כאלו שכל אחד מבין בהם, אך לא נופל לרגשנות.


"בן אדם מוליד אותך, בסך הכל עוד טריק שהגוף יודע לעשות, ואז הופך להיות אחד הדברים הכי קריטיים בחייך. ולא משנה אם הוא חי או מת, נוטש או נשאר , פושע או קדוש." (עמ' 131)

גיא עד, זכרו את השם. כתיבה משובחת, ועכשיו צריכה להשלים חוסרים ולקרוא את כל מה שיצא תחת המקלדת של הסופרת המוכשרת הזו.

סופרים תל אביביים שכותבים על תל אביב לא מנסים למכור אותה ולא ליחצן. היא פשוט שם. הם נוקבים בשמות רחובות, פאבים, נופים, והקוראים אמורים לדעת שהם מטיילים ברחובות תל אביב. ואם הם לא מכירים? בעייה שלהם. ממילא הם ישתקו. הרי איזה פרובינציאלי יעז להודות שאינו מתמצא בתל אביב?

גם סופרים ירושלמים שכותבים על ירושלים לא מנסים להסביר אותה לקוראים. כאן זה לאו דווקא השחצנות. הירושלמים פשוט לא מבינים שיש מה לבאר, מן ניתוק אוטיסטי כמעה, הם לא יודעים שיש אנשים שגרים מעבר לאופק, מעבר לשער הגיא...(ואנא הירושלמים שביניכם אל תכעסו עלי. גדלתי בירושלים ונותרתי ירושלמית בנשמתי, אז מותר לי קצת לרדת על העיר)

לעומת כל זה, סופרים ישראלים שעלילת ספרם מתרחשת בפריפריה לא מפספסים שום הזדמנות לדחוף לנו את העובדה הזו בפנים. כאילו ברור להם שכל הקוראים אינם מקומיים ולכן צריך להסביר להם כמו לילד קשה תפיסה. כך גם גיא עד ב"בארשבעים". כן, הספר מתרחש בבאר שבע. זה ברור כבר משמו. וזה מוזכר בכל פרט בספר- עיתון "רוחות הנגב", קפיטריה בבאר שבע, רופא בבאר שבע ועוד ועוד. באיזשהו שלב כבר התרגזתי על עד. בסדר, הבנתי, מדובר על באר שבע וזה חשוב לעלילה. עכשיו תני לי להנות ממזג האויר היבש, מהנוף המדברי שנשקף אלי כשהייתי בקמפוס בבן גוריון, אפילו מסופות החול. הניחי לי לדמיין שאני מטיילת ברחובות העיר וסופגת בעצמי את ריחותיה ותרבותה. רק די עם השלטים שאת מניחה כדי להזכיר לי בכל רגע נתון.

!אם אתעלם מהנקודה המעצבנת הזו הרי שהבארשבעים הוא ספר לא רע בכלל. אמנון גוטמן, רופא(מבאר שבע...) נשוי ואב לאידו ודניאלה, מחליט לעזוב את משפחתו בעיקבות קריאת ספר שהשפיע עליו. הוא עוקר לארה"ב שם הוא ממשיך להיות רופא ובעצם מנהל חיים דומים לאלו שעזב, רק לבד. הוא שומר על קשר מכתבים וטלפונים לא הדוק במיוחד עם בתו, אך אינו מתנצל ואינו מתחרט על הנטישה.

הספר מסופר בגוף ראשון מפיה של דניאלה, עשרים שנה אחרי העזיבה, לפני יום הולדתה השלושים. סגנון הכתיבה פשוט ולא מתיימר, וגם קריא מאוד. כפי שמירה כתבה, גיא עד מצליחה להימנע מקלישאות של סופרים ישראלים כמו פגועים וכ'ו. ואם יותר גם לי להשתמש בלשונו של אלון להמנע מ"הצד של אשכול נבו במיטה".

אבל, מצד שני, הדמויות שטחיות מדי לטעמי ואינן מתפתחות כ עט במהלך הספר. הסיבה לעזיבתו של האב היא קלושה- קריאת ספר שמצא במקרה(זה לא ספוילר, זה כבר כתוב על הכריכה האחורית), וביחוד שמסופר עליה גם בגוף שלישי מפי מספר כל יודע. הרעיון של גיבורה שהפכה לצלמת כדי לחצוץ בינה לבין המציאות הוא שחוק. לא אהבתי את העובדה שהספר כתוב ברובו המכריע בגוף ראשון, אבל תוך כדי קריאה מבליחות להן שורות שכתובות בגוף שלישי ומתארות דברים שדניאלה לא יכלה לראות או לדעת. מן מספר כל יודע ששותק רוב הזמן אבל לא יכול להתאפק ומתערב מדי פעם.

אותו חוסר אחידות סגנונית מתבטא גם ברמת הכתיבה של הספר. שורות מקסימות ונוגעות ללב לצד כתיבה יבשושית שהשאירה אותי מרוחקת. אני לא אוהבת שהגיבורה מודיעה לי מה היא מרגישה כאילו היא מקריאה מדף. אני אוהבת להרגיש את זה בעצמי.

סהכ ספר עדין אמיתי וכן. מצד שני- לא מוכרחים לקרוא.

באר שבע תמיד סימלה עבורי מקום שהוא מעבר ל, תחנה בדרך לאנשהו: בדרך לבסיס, בדרך חזרה צפונה, בדרך לאזור מדבר פתוח. כאילו הבניינים עמדו שם דוממים בשתיקתם, בדומה לאנשים שהילכו ברחובותיה – בעיקר באזור התחנה המרכזית, תחנת רכבת והקניון. הכל היה כמו תמונה שקפאה בזמן ואני רק צריך להביט בה רגע ולהמשיך הלאה. בפעם הבאה שאפגוש בה התמונה תהייה אותו דבר, ללא שינוי. ואני לא ספגתי את ריחות האנשים, את הנוף האורבני, את העירוניות הזאת הקרובה למדבר, את שלל התרבויות, את שפת העולים החדשים, את האוויר המהביל. חלפתי שם בלבד. עובר אורח. אפילו לא זה. והנה גיא עד, מחייה את באר שבע, בספר שנקרא 'הבארשבעים', נותנת ביטוי למקום שקפא בזמן, ביטוי של חיים אמיתיים, של ילדות ובגרות, של כמיהה וגעגוע. גיא עד מספרת על דניאלה ואידו, אחים, דניאלה צלמת המתגוררת בתל אביב ואידו נותר להתגורר בבאר שבע, נשוי עם ילד. הוריהם נפרדו כשהיו קטנים: האב עזב את המשפחה לאמריקה, בעקבות ספר שקרא והשפיע על החלטתו לשנות את חייו. האם נותרה בבאר שבע. אידו מתנהל עם המצב באופן פרקטי, החלטי, הרי הוא אף רואה חשבון, עסוק במספרים, מאוד סכמטי, ודניאלה מתקשה להיות החלטית, נותרת פזורת נפש, צלמת, אוחזת בתמונות צבעוניות במציאות. שתי ישויות, שתי התמודדויות, שתי אחיזות שונות במציאות. עבודת צילום משיבה את דניאלה לבאר שבע ושם מתרחשת פגישת ילדות המעוררת את העבר ואת הילדות הבארשבעית של שני האחים, האם השבורה והאב שנסע לאמריקה.
הספר כתוב בגוף ראשון – אוהב את התחושה הזו של אמת בכתיבה כזו, ולתחושתי הוא כמו איזה תרפיה לטראומה שהייתה בעבר, בין אם הדבר קרה באמת במציאות או שמא זו היא בדיה של גיא עד. לאורך הסיפור, זה הרגיש לי כמו לחזור לעבר ולנסות לעבד אותו. אני חושב כך, כי לפעמים גם אני מספר לעצמי סיפור, סיפור שחוזר ושט אל עבר מרחק מסוים, שב והולך, נוסע וחוזר. והסיפור שגיא עד מספרת, הוא פשוט קסום ביופיו ובפשטותו. באחד מהרגעים דניאלה יושבת במרפסת בתל אביב ומביטה על העוברים ושבים, על השכנים ומתארת ומדמיינת את המתרחש, כל אחד וחייו הוא. כל אחת וחייה שלה. זאת דניאלה, מתבוננת, מדמיינת, חורצת כאבים בנפשה, נותרת עם מחשכי ותקוות העבר, אינה מדלגת הלאה כל כך מהר. ההתבוננות הזאת, מאפשרת לה לנוע במרחבים, להקשיב לקולות של אחיה, אמה, אביה, חברת ילדותה. היא זאת אשר שומעת, מקשיבה, סופגת אל תוכה את הנעשה. סופגת את מה שהיא חוותה. והיא זו אשר חולמת ומייחלת למפגש איחוד של משפחתה, ביום הולדתה השלושים, ולו רק לערב אחד. בדומה לצילום, דניאלה רוצה קצת לקפוא בזמן או להקפיא את הזמן.
באר שבע מקבלת בספר ביטוי לעושר תרבותי. היינו יכולים לחשוב שאולי בתל אביב, מקום מגוריה של דניאלה, שם תתרחש לה הפריצה של דניאלה, שם היא תוכל לקבל הזדמנות לתערוכה, למרות שנראה שזו לא שאיפתה אלא היא פשוט חיה ומתעדת את מה שצריך לתעד, מתבוננת כחלק מהווייתה: התבוננות שלה בחיים. ובכל זאת, בבאר שבע קיים תיאטרון, שם גם נוצרת הזדמנות לתערוכה של דניאלה. למען הכנות, מהיכרותי הקטנה, בבאר שבע יש המון מוזיקה טובה, מיוחדת, וישנה איזו התרחשות אמיתית, מגוונת. יותר מכך, תל אביב ממשיכה את הסטריאוטיפ של החופש הבלתי מוגבל (שגולש גם לבאר שבע) – שם דניאלה פוגשת את אמה עם החבר החדש שלה, ובאר שבע הופכת להיות מקום מעניין יותר, במובן מסוים אפילו מרתק יותר. אבל לדניאלה זו אותה עיר בה היא גדלה, אותה ילדות שנקטעה באבחת שגעון לא ברור של אביה. וכך כשהיא יושבת במרפסת בבית הוריו של גיורא, חברם מהילדות, היא מהרהרת לעצמה שמה שלא תעשה תרגיש בעיר הזאת כבת תשע. דניאלה לא הותירה את העבר מאחור, לא החליטה להמשיך הלאה, כפי שאידו אחיה החליט ועשה. דניאלה נותרה במובן מסוים, אותה ילדה, שמפללת לחזור לבית בו אמא מבשלת ואבא מספר סיפור (לאו דווקא בסדר הזה). טרם נטש. ועל כל אחד מהאחים הנטישה הזו השפיעה באופן שונה, דניאלה אינה רוצה לחיות חיי שקר ואידו אינו מוכן לוותר על השקר אם מחירו הוא פירוק משפחה. חוויות הילדות שלנו משפיעות על מי שאנחנו.
בסיפור שגיא עד מספרת, קיימים סודות שמתגלים, סודות מן העבר וסודות מן ההווה. משהו בכך מערער את הקרקע היציבה ומעיד על זה ששום דבר לא בטוח. כמו שאביה עזב/ נטש אותה בהיותה ילדה קטנה כך גם בהווה דברים טמירים ונעלמים מתרחשים, רוחשים. הקרקע נעה ונדה. מבעבעת. זה חלק מיופיו של הסיפור, חוסר הידיעה, הצטלבותם של דרכי החיים, היפרדותם. שזירת התרחשות זו, בעדינות וברוך, באמפתיה ובאהבה, כפי שגיא עד עושה.

סופרים ישראלים הם לעיתים קרובות כל כך מעצבנים. בניגוד לטלוויזיה הישראלית, שחסרונה נעוץ בעיקר ברדידותה, הבעיה של הסופרים הישראלים היא הכבדות. כאילו אי אפשר לכתוב ספר בלי אינספור הרהורים, נטישות, קיטש של מיזוג גלויות וחייל מת, או לפחות פיגוע. כל סופר ישראלי חייב לצטט שירים ששמע בפלייליסט באותה שנה, למקם אנדרטאות ברגעים דרמטיים ולתאר באופן מוגזם מדי את הווי החיים של העיר הרצויה. אולי זה הגורל היהודי שרודף אותנו, אבל לא כל אחד הוא דויד גרוסמן ולא כל אחד יכול לפצח את חרדת הקיום שלנו כמו ב"אישה בורחת מבשורה", אז די.

כל ההקדמה הזאת באה לומר ש"הבארשבעים" (איזה שם לא נוח) ניצל מרובן המוחלט של הקלישאות האלו. בספר קטן מספרת הסופרת (אף היא בעלת שם לא נוח במיוחד- גיא עד) את סיפורה של דניאלה, שאביה נטש את משפחתה בילדותה ובנה לעצמו חיים נוחים במקום אחר. ההלם של האב שעזב בלי סיבה ומעולם לא טרח לנמק, להתנצל או לפייס מקשה על הילדים להבין את המצב, מטריד את דניאלה עד לבגרותה, שמתלבטת לגבי היחס הראוי אליו. בשפה פשוטה וטבעית היא מגלגלת את חייה שלה ושל אחיה ואימה, את דרכי ההתמודדות ביניהם ואת ההחלטיות של אימם שמצליחה בשלב כלשהו לייצר למשפחתה חיים חדשים. גיא עד מצליחה להינצל מ"הצד של אשכול נבו במיטה" (הבטחתי לאלון להשתמש בביטוי שלו) ולספר סיפור אמין, שאין בו דמויות שבורות ללא תקנה, דיאלוגים לא ברורים וסמליות מוגזמת אלא חיים של ממש. קל להקשיב לדניאלה, לדמיין את חייה כצלמת מציצנית ואת רצונה לתקן איכשהו את השבר המשפחתי שלה. למרות שם הספר, המקום הבהחלט מכובד שניתן לבאר שבע בספר משתלב אף הוא היטב בתוך התמונה הכוללת ונותן לספר את הניחוח הפשוט של סיפור אנושי שיש בו קצוות מהחיים המוכרים שלנו כאן. לפעמים זה כל מה שאני מבקשת מספר.

תודה לאורי רעננה על המלצתו.

ספר על נושאים רבים ומגוונים, שלם כיחידה אחת, נוגע ללב, בעל מתח פנימי ועלילתי והעיקר במינון הנכון, אינו גולש למלודרמות.
העלילה מיוחדת ונסבה בעיקר סביב נושא המשפחה והפרטים בתוכה.
הרקע , אב רופא מצליח בבאר שבע, מחליט יום אחד לעזוב את אישתו ושני ילדיו ולנסוע לניו יורק ל"חפש את עצמו".הנסיעה בעצם לתמיד, אין בה כל ארעיות.
הסיפור אינו מתמקד בו אלא באלו שנשארו בבית.
הגדילה, הבניה של חיים בנתון הקיים,פיתוח מערכת קשרים במעגלים קונצנטריים של גלעין הילדים, האם והחיים העצמאיים שהיא מפתחת, והסביבה.
מתברר כי אומללות נמצאת גם מסביב , אם טורחים להביט הצידה.
ובצד כל זה יש יצירה , של חיים , מערכות יחסים, ורגעים של שמחה .
נראה מתיאורי כי יש לנו מלודרמה כבדה , רצינית וסוחטת דמעות ולא היא.
הספר כתוב במינון הנכון לקריאה. מביא את הסיפור בצורה מעודנת,יפה מותחת ומרתקת.
כל גילוי אינו הופך לטלנובלה אלא תהליך מעודן להעמקת החוויה של הכרת האנשים והדמויות.
הרגשתי כי אני מכיר אותם אישית והם בהחלט חלק מההוייה הישראלית שלי.
יש לעקוב אחרי הסופר גיא עד כי מתגלה כאן כישרון מבטיח שיש לברכו ולחזקו.

הספר כתוב באופן קולח ונעים מאוד לקריאה. מאוד התחברתי לתיאורי הילדות בבאר שבע , לפגישות של הדמויות בספר והקשרים של חברי הילדות בבגרותם.
העלילה היא דרמטית , על בני משפחה המתמודדים עם החלטתו הפתאומית של האב,רופא, לעזוב את הבית ( מתואר בגב הכריכה).
הכתיבה היא מאוד אישית , של הבת הקטנה אשר בבגרותה היא צלמת תל אביבית ומתארת את קורות משפחתה ושכניה.
מומלץ !

כמצופה מהכותרת, הגיבורים הם בני משפחה בארשבעית, שם גם מתרחשת רוב העלילה, חלקה בעבר - שנות השמונים, וחלקה בהווה. ילדות המספרת בבאר שבע מתוארת בחן ובהומור.

קשר קצת לא צפוי בין ספרים: חלק מההתרחשויות בספר, הקשורות לכך שהמספרת היא רווקה תל אביבית בת כשלושים הגרה לבד, הזכירו לי את הספר "בניגוד להוראות היצרן" של עדית אלנתן (אמנם, שם המספרת היא כבר שלושים פלוס). אשמח לדעת את תגובת בנות הגיל הזה - מה אתן חושבות על דמות המספרת בשני הספרים?