איריס לא היתה מוכנה להדף היריה שהטיח אותה לקיר וראשה נחבט.
גם לא למה שנתפס בעיניה כטמטום של מערכת הצדק הצרפתית. היא הודתה בחטאה, אז מדוע לא כולאים אותה ודי? הרי זה מה שעושים לפושעים. והיא מוכנה ללכת לכלא. אין לה הרבה מה להפסיד. אז למה כל בלבולי המוח של המשפט עם עדויות, חקירה חוזרת, עורכת הדין המסבירה שהמערכת לא עובדת ככה, מדמואזל. יש הליך. עיתונאים הגודשים את האולם וסתם סקרנים. חלאס, הודיתי. מה רוצים ממני? שימו אותי בתא ונגמר.
היא גם לא הבינה מדוע הבן אלף שמצא את מותו הוא פתאום 'הקרבן'. לכל בר דעת ברור שזו היא.
הוא פגע בה ועליו להיענש. ולא רק שפגע אלא השאיר בחייה חותם שלא ייעלם.
זהו סיפורה של ילדה טובה נתניה שבגיל עשרים פלוס עברה לפריס, מצאה עבודה בבר ודירה שעיתונאי שהכירה שכר עבורה תמורת שיעורי עברית. חייה זורמים באפיק שגרתי למדי עד היום הארור ששינה הכל. היום שיחרוץ את גורל השנים שיבואו.
סיפור על חטאים ועונשם. חטא שנעשה לאיריס וזה שהיא ביצעה. על מעשה רע ונקמה. צדק כפי שהוא נתפס בעיניה וזה שהחוק קובע.
אלא מה? הכתיבה גרעה הרבה מבחינתי. יש תחושה שהמחברת ניסתה להיות מתוחכמת ויצירתית והרחיקה לכת בכך. משפטים ארוכים ומורכבים עמוסי פסיקים, מעברים בין זמנים כמו הסיטואציה כעת ובעמוד הבא שנתיים אחרי, בתא כלא אותו היא חולקת עם שלוש אסירות יפניות. זכרונות ילדותה ונעוריה עם אמה וסבתה. האב שהתחפף והותיר אותה בת יחידה. בני הגנב ורויטל שנישאה לגיא. ארוך מדי ולעתים על גבול המייגע.
'ומכיוון שהתקיימה בין בודדים לא היה שום ערך לבדידות הפרטית שלה, היא היתה הדהוד של בדידויות אחרות שלא נוגעות לה בשום צורה, בדידויות של אנשים שהכירו מישהו אחר...'
'איש לא פקד את חייה וזרם המאיימים לבקר בעיר, זרם שחששה ממנו כשאך הגיעה, חדל, האיומים והתכניות לא מומשו, איש לא בא לפריז והיא הלכה ונפרמה בשקט'...על קצה המזלג.
הרהורים לפני ואחרי היום ההוא. יותר מדי. עדות מתמרחת של אישה שחוותה טראומה.
וזו מגרעתו הבולטת של הספר שהיה יכול להיות טוב בהרבה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
