על עורבים, חלומות, חתולים מדברים, יפן, התבגרות וקוסם אחד בשם הרוקי מורקמי:
אתחיל בתחושה שמלווה אותי ברגעים האלה, הרגעים שאחרי קריאת העמוד האחרון בספר זה, והיא עצב. לא עצב בעקבות סופו של הספר שאינו בדיוק "סוף שמח" אלא מעצם העובדה שזה היה הדף האחרון וזהו סופו של הספר המופלא הזה. אם הייתה לי האפשרות לכך הייתי גורמת לכך שלספר זה היו לפחות עוד אלף עמודים נוספים, אם לא הרבה יותר. נכון, מורקמי הוא סופר פורה מאוד וישנם ספרים רבים פרי עטו שעוד לא יצא לי לקרוא אך סיפורם של קפקא טאמורה (הגיבור של עלילה אחת מתוך שתי עלילות הספר) ונאקאטה סאן (גיבורה של העלילה השנייה) נגמר. כבר עכשיו אני יודעת שאתגעגע אליהם.
"קפקא על החוף" כבש אותי כבר מן העמוד הראשון. הוא מיוחד, הוא לא דומה לשום ספר אחר שקראתי עד כה. כתיבתו של מורקמי זורמת וסוחפת ככה שעמודי הספר נקראים כמו מתוך סערה אחד אחרי השני. לא סתם הולך שמו של מורקמי לפניו, הוא סופר יוצא מן הכלל!
הדבר הראשון שכבש אותי בספר היה הנער העורב. הנער העורב הוא מעיין דמות בדיונית הנמצאת בתוך ראשו של קפקא טאמורה (גיבור אחת מן עלילות הספר) ומלווה אותו לאורך כל הרומן, או שמא הנער העורב אינו נמצא רק בראשו של קפקא? דבר זה אינו ברור לחלוטין גם לא אחרי סיום הספר. הנער העורב מייעץ לקפקא טאמורה לאורך מסעו בספר – מסע שמתחיל בבריחתו של קפקא מביתו בו הוא חי (או שיותר נכון לומר "מת" מפני שאין ולו דבר אחד שמרגיש כחי בבית הזה) והופך למסע התבגרות. הרעיון של דמות בדיונית המלווה את הגיבור במסעו קסם לי מאוד. נוסף לכך, היה משהו בישירות של הנער העורב כלפי הגיבור (הנער העורב לא חוסך ביקורת מקפקא) שמשך אותי מאוד, אולי מפני שזה איך שכול אדם חושב ומתייחס אל עצמו לעיתים קרובות.
הרומן כולו מתרחש ביפן. אולי בזה נמצא דבר נוסף שמשך אותי לקרוא את הספר הזה. מאז היותי פעוטה יפן היא ארץ שמסקרנת אותי מאוד – מהתרבות היפנית, המיתולוגיה היפנית, האוכל היפני, אנימה, מנגה, השפה היפנית והכתב היפני (או שיש לומר הכתבים היפנים הרי ליפנים יש שני כתבים: האחד "יומיומי" יותר והשני "רשמי" ). אחד החלומות הכי גדולים שלי היה ונשאר לטוס ביום מן הימים ליפן. אומנם הספר לא מתמקד ביפן עצמה אך מפעם לפעם מורקמי מכניס פרטים מן התרבות היפנית, המיתולוגיה היפנית ונופה של יפן אל הספר.
כפי שכבר ציינתי הספר מתמקד בשתי עלילות במקביל: עלילה אחת המתמקדת בקפקא טאמורה – נער בן 15 הבורח מן הבית ומחפש אחרי אחותו ואימו שעזבו אותו ואת אביו כשהיה בן 4. רודפת אותו קללה שאביו סיפר לו ושהוא מאמין כי היא חלק מגורלו. העלילה השנייה מתמקדת בנאקאטה סאן – אדם זקן הנפגע במוחו כשהיה ילד ומאז אינו יכול לקרוא אך משום מה הוא מצליח לדבר עם חתולים. נאקאטה יוצא למסע חיפוש אחרי גומה שהיא חתולה בת שנה אשר נאקאטה הבטיח לבעליה שיחפש אחריה. מעצם אהבתי הענקית לחתולים מאוד אהבתי את רעיון החתולים המדברים. מסעם של הגיבורים בספר הוא גם מסע פנימי בתוך מחשבותיהם ודמיונם וגם מסע בו הם עוברים ממקום למקום. השילוב של שניהם יוצר ספר יוצא דופן העוסק במקביל גם בפנים וגם בחוץ. ניתן לראות את ההתפתחות של הדמויות והשתנותן לאורך העלילה.
הספר כולו נקרא כאילו היה חלום. מעורבבים בו בצורה נפלאה ראליזם וסוראליזם. מורקמי מפליא לחבר בין השניים בצורה שלא מרגישה מאולצת. זוהי אחת הסיבות שבעיני מורקמי הוא קוסם של מילים. יצא לי לקרוא לא מעט ספרים שבהם היה חיבור של ראליזם וסוראליזם אך רק במעטים מהם הרגישה כי הקשר בין השניים אינו מאולץ.
אסיים את הביקורת בציטוט מתוך הספר (אזהרת ספוילר קל):
"מדי פעם, מעל ראשי, מתחת לרגלי, היער מנסה לאיים עלי. הוא נושב אוויר קריר על עורפי. דוקר את עורי במחטים בעלות אלפי עיניים. מנסה להיפטר מהפולש בדרכים מדרכים שונות. אבל אט-אט אני לומד להתעלם מהאיומים האלה. הרי היער הזה הוא בסופו של דבר חלק ממני – זאת דעתי בשלב מסוים. אני עורך מסע בפנימיותי. ממש כמו שהדם עורך מסע במעלה הוורידים. מה שאני רואה עתה לנגד עיני הוא מה שנמצא בתוכי, ומה שנראה לי מציק ומאיים הוא גרעין הפחד שנמצא בלבי. קורי העכביש המתוחים שאני רואה הם קורי העכביש שבתוך לבי. הציפורים שקוראות מעל לראשי הן ציפורים שגידלתי בעצמי. הדימוי הזה נולד בי ומכה בי שורש".














![דמיאן [1993]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/8228.jpg)


![יער נורווגי [מהדורת 2015]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers98/980977.jpg)
