מפגש אקראי בין שתי נשים הזרות זו לזו הוא הציר המרכזי המניע את הסיפור הרגיש הזה, המתרחש בשבועיים שבין פסח ליום העצמאות. שאלו הימים הכי ישראלים בשנה.
נינה, תלמידת תיכון מעיר בדרום הארץ הבורחת על חייה, וכרמלה, ניצולת שואה דמנטית, שחייה וזכרונותיה בורחים ממנה בחסות הזיכרון המתעתע אשר מופיע ונעלם חליפות.
כרמלה חושבת שנינה היא נכדתה האהובה דנה אשר לא ראתה כמה שנים, וזו לא ממהרת להעמיד אותה על טעותה. לאחת נוח לברוח אל השקר, בעוד שהשנייה, שמדי פעם מבליחה בה האמת, מעדיפה גם היא לחסות בצלו של השקר. כי הוא מכאיב פחות. וההתעטפות בו מנחמת הרבה יותר מהמציאות.
ליהיא לפיד כתבה את הסיפור כמו אמן המלקט חתיכות אבני פסיפס ליצירת תמונה אחת שלמה. כל אבן מייצגת פן אחר של החיים, ושל הישראליות בפרט. אובדן ושכול, משפחות פשע, רילוקיישן, החלום האמריקאי, עולים חדשים, ויחסי הורים ילדים.
לכל אורך הקריאה שאלתי את עצמי אם הסופרת התכוונה לזָרוֹת או זָרוּת, ואני חושבת שהיא התכוונה לשניהם, ושני המונחים משרתים את הסיפור.
בכל דמות ודמות הזָרוּת נוכחת ומחפשת את מקומה במרחב, לעומת הזָרוֹת שהוכיחו שאפשר ליצור קירבה גדולה וקשר חם ויציב מזָרוּת מוחלטת.
אהבתי מאוד את הספר ששאבתי אותו כמעט באבחה אחת, ועוד יותר אהבתי שעל אף הנושאים הטעונים בחרה לפיד בסוף טוב, אבל לא כזה שיכל בקלות ליפול לתוך בור צפוי של סכריניות.
הספר הזה הוא מאוד אנחנו, כל כך עלינו. הכי ישראלי שיש, על כל הטוב שבו.
מומלץ!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
