איפשהו בין גיל 12 ל-15 קראתי את רוב ספרי אגתה כריסטי שתורגמו לעברית.
אוסף של ספרים מצהיבים, מתפוררים, בכריכה רכה. על הכריכה הודפס מחיר הספר, בלירות ארצישראליות.
פה ושם היה חסר עמוד, התרגום היה מיושן להפליא.
העולם שתואר בספרים, היה מיושן אף יותר מהתרגום.
עולם של אנגליה של פעם. הבדלי מעמדות, משרתות במצנפות וסינרים, קולונלים מקשישים וטרחניים האוהבים לספר סיפורים על הודו, רווקות זקנות וטרחניות שהרכילות הכפרית היא כל עולמן.
עולם שבו הבעת רגשות נחשבת לגנאי. את כל מה שיש להביע ניתן להביע בהרמת גבה, בזויות השפתיים.
ובמרכז, כמובן, תעלומת רצח.
הפרטים הקטנים הנאספים, התעלומות הקטנות, הזעירות, שכל אחד היה מתעלם מהן, אבל בהן טמונים הפתרונות לשאלות המרכזיות.
אוסף החשודים הגדל והולך, ולבסוף מצטמצם ומצטמצם... עד להפתעה שבסיום.
כמעט תמיד היתה הפתעה.
בין גיל 16 ל-17, השלמתי עוד כמה מספרי אגתה כריסטי באנגלית.
בשביל הbookreport ובשביל הכיף.
בחנויות יד שניה הייתי תמיד מחפשת... אולי אמצא עוד איזה ספר נשכח שלה.
כמעט שלא מצאתי.
באמת שקראתי את רוב מה שתורגם, וחלק ממה שלא.
אחר כך גדלתי, חומר הקריאה שלי הלך והתגוון, למדתי להכיר את הפגמים שבכתיבה של אגתה כריסטי.
הדמויות החד ממדיות, הכתיבה הטכנית.
אבל הנוסטלגיה, הנוסטלגיה.
כמה שעות נהדרות העברתי, לבי באנגליה ואנוכי, מה, אנוכי לא באנגליה גם? איך יכול להיות, רק השניה הייתי שם, הסבתי לשולחן בשעת התה, ריכלתי עם הגברת מארפל, ניסיתי לעקוב אחרי חוט המחשבה שלה, האזנתי לנאום הסופי, המסכם של פוארו במתח, הנה עוד שניה אגלה -
ואז יצאה מהדורה מחודשת לספר שוואלה, לא קראתי אף פעם.
ולא עמדתי בפיתוי.
ותאמינו או לא, הקסם שוב עבד.
שוב נשאבתי, שוב הסתקרנתי.
כן, ניחשתי כמה מהתעלומות שבדרך מראש.
נראה לי שהשתפרתי קצת במלאכת הבילוש הספרותי מאז הילדות.
אפילו חשדתי ברוצח האמיתי...
ובכל זאת התבלבלתי קצת, משפע העובדות שאינן מסתדרות זו עם זו, מהתעלומות הקטנות, כמעט נטולות החשיבות. מחשוד אחר שפתאום היה נראה לי יותר סביר.
הסוף היה מפתיע ומהנה, ממש כמו פעם.
האם כל זה היה עובד גם בלי הנוסטלגיה, גם אם הקריאה לא היתה עבורי צלילה מחודשת לעולם הילדות?
קשה לומר.
אבל נראה לי שכל חובבי הז'אנר יוכלו להנות.
וכשאני אומרת "חובבי הז'אנר", אני לא מתכוונת לז'אנר המתח הקופצני ומלא האקשן, אלא לז'אנר הבלשי הנינוח, לבלש המעשן מקטרת בחדרו, מטפח את שפמו, שואל שאלות קטנות ותמימות, מחבר את חלקי הפאזל בעבודת היגיון ואלימינציה... ומגיע לפתרון.
הכינו את התאים האפורים.

חייבת להגיד, הספר משאיר עם הרגשה קצת כבדה בסוף. לכריסטי יש ספרים שנגמרים בהפי אנד על אף הכל (הזוג הצעיר מתחתן, הבלש וידידו מרוצים מהבאת הצדק אל כנו וכו). ויש כאלו שהסוף הוא אמנם צודק אבל נשאר איזה עצב באוויר, על הבחירות השגויות שמובילות לכל כך הרבה צער. הספר הזה שייך לסוג האחרון.

כריסטי היתה אשפית בהמצאת עלילה מורכבת ומסובכת. העלילות שלה היו מורכבות בערך משליש רמזים רלונטיים לפתרון הפשע שהתבצע, ושני שליש של קש וגבבה - חומרים למלוי פערים ולהסטת הקורא מהמסלול הנכון. ההנחה של כריסטי – באמצעות גיבורה הבלגי המשופם והעגלגל - היתה שכולם משקרים, כולם חשודים וכולם יכלו בנסיבות מסויימות לעשות את זה. היא איששה את ההנחה הזו בעלילות ספריה. שם יש תמיד די הרבה דמויות שנמצאות במחיצת הקורבן ויש להן סיבה מספיק טובה לפגוע בו – בדרך כלל כסף או כבוד או שניהם.

האם הספר טוב? תלוי למה משווים. הוא טוב יותר מספרה הראשון שקראתי לא מזמן. כריסטי – שהספר הזה, השביעי שכתבה, יצא לאור ב-1926 שילבה בו פיתרון תעלומה חריג לזמן בו נכתב ואולי גם לזמננו. לא זכרתי את עלילת הספר – קראתי אותו מזמן – והופתעתי כהוגן כשפוארו חשף את הרוצח.

אבל כריסטי היא תוצר של תרבות שעבר זמנה, וכותבת על נושאים שעבר זמנם. אדונים – עשירים, מעצבנים, חסרי התחשבות. קרובי משפחה – עניים, מצפים לאיזו ירושה שתיפול לחיקם (לא עולה בדעתם להרוויח כסף בעבודה. זה לא יאה) משרתים – מסתירים את מה שהם חושבים מאחורי מסכת השירות האדיבה. הקורא מתוודע לקרבן של כריסטי כשזה כבר מוטל מת, מה שחוסך התקשרות לדמות וצער. המוות – למרות שהוא לרוב אלים – הוא נקי: החדר בו בוצע הרצח נשאר נקי יחסית גם כשהמת נרצח בדקירה או יריה. דמויותיה המתות של כריסטי נשארו מכובדות, לא לכלכו את הבגדים או את השטיח.

המניעים, ההתנהגות – על כולם אבד הכלח. חבל. זה היה יכול להיות עולם לא רע לחיות בו, אם לא היית משרת או סתם עני-סמוך-על-שולחן קרובו העשיר.

זהו ספרה הראשון של אגתה כריסטי אשר אני מקשיבה לו. נהניתי ממנו מאוד. ההומור הבריטי המעודן, הסופרת נהדרת.
לאורך כל העלילה, הרגשתי משהו חשוד. כאילו לא כל הדמויות מקבלות את אותו יחס מהסופרת בחשיפתן, אך כשהיא הסיטה את תשומת לבי במניעיהן של הדמויות האחרות הרגשתי כי חשדותיי התפוגגו להן.
הסוף הפתיע גם אותי.
נהניתי מאוד , מומלץ.

*האזנתי לספר, בקריינותה הנהדרת של דליה מזור.
(הערה: בהאזנה לספר, הנני גם תורמת תמלוגים לספריה לעיוורים)

אני חייבת להגיד שהוא אחד הספרים הכי טובים שקראתי בזמן האחרון ובהחלט חובה לדעתי לחובבי ז'אנר המתח.
הספר מספר על רצח שאירע באחוזה בכפר קטן,בנסיבות חשודות,כאשר כל המתגוררים בה משתתפים כחשודים. אל המקום נקרא רופא הכפר והוא זה שמספר את הסיפור.
אמנם ההתחלה מעט לא ברורה ולקח לי זמן אבל אחרי שעברתי את הפרק הרביעי פשוט נשבר המחסום ונשאבתי לספר! לא יכולתי לעזוב אותו וסיימתי אותו ביום אחד.
זהו הספר הראשון של אגתה כריסטי שקראתי ומאוד התחברתי לסגנון הכתיבה שלה. הרמיזות שהיא שוזרת לאורך הספר, שמבינים רק בדיעבד בסופו,פשוט גאוניות לדעתי.
הסוף מפתיע מאוד ולא הצלחתי לנחש את האמת עד כמעט הפרק האחרון!
בהחלט ספר שאחזור אליו שוב
מומלץ בחום❤

כתיבתה האופיינית של אגתה כריסטי, לגרום לקורא לחשוד בכולם ובסוף- הפתעה!
מודה שלקראת הפרק האחרון כבר הבנתי בעצמי מי הרוצח.
יומיים של קריאה שוטפת וסוחפת.
חשיבה אינטליגנטית כמו תמיד.
ספר מעולה.

האמת? הספר היה אמור לקבל 3 כוכבים.
מדוע? הוא בהחלט לפעמים יכול לשעמם. הספר כתוב בצורה מאוד עניינית אפילו מדי, פרטים מאוד מחושבים, ובל לחשוב על תיאור שלא לצורך. אבל לאוהבי הז'אנר הספציפי הזה, יהיה הנאה מרובה.
מה שכן, אתוודה, לא הכי נהניתי כמו שציפיתי.
היה לי מאוד קשה לחבר פרטים ולנסות להרכיב בעצמי, ככה שזה לא כ''כ הוגן, כי זה כתוב קצת רשמי מדי.
אבל הכוכב האחרון נוסף רק בגלל דבר אחד.
החיוך בסוף, ובחיי, חייכתי.
הפיתרון כ''כ משיב נפש, שגרם לי לחייך.
לפעמים ספר עולה בדרגה, רק מהסיומת שלו, והנה לכם.

אני דווקא פחות מתלהב מהספר, אכן תעלומה משפטית סבוכה וסוחפת עד כדי כך שנדרשתי לקרוא כמה פרקים פעמיים בכדי להתמצא בהתרחשויות ובדמויות, אך באמת חסר לי רובדים נוספים מלבד התעסקות אין סופית במקרה עצמו, אולי הרחבה בסיפור ההתאהבות של ראלף פאטון עם המשרתת (בלי פרטים מזהים מצידי) או לקחת את הקורא לסיור בנופי האיזור ובאופי תושביה
אני מחפש בספרים עומק והשראה, גם בספרי מתח, וכאן לא חוויתי את שניהם.
למרות זאת נהניתי לקרוא ספר על ההתקופה שבה אנשים חיו ללא אמצעי המדיה העכשווית ואמצעי החוק ממש התעסקו בחקירה ללא העזרות טוטלית במז"פ.