התעלומה לא כל כך עניינה אותי. לא היה אכפת לי כשאנשים נרצחו אחד אחרי השני. לא התחברתי לאף דמות. העלילה הייתה די בנאלית ומשעממת.
אני תוהה אם כל הספרים של אגתה כריסטי הם כאלה או שמא חלק מהם יותר טובים מהספר הספציפי הזה. לא אהבתי אותו בכלל. במהלך הקריאה חיכיתי אולי בכל זאת יגיע משהו מעניין וזה אף פעם לא בא אז קראתי סתם אפשר לומר. סתם ככה קראתי 277 עמודים.
לא מומלץ בעליל, מאכזב ביותר.

אני לא קנאית במיוחד לתרגומים ישנים.
אני יודעת שיש אנשים (האופה בתלתלים, אני מסתכלת עליך) שמתמוגגים למראה דפים צהובים, פונטים בלתי קריאים ושפה מיושנת-מגוחכת-נוסטלגית. אני גם יכולה להבין את זה כשמדובר בנוסטלגיה, בספרים שגדלנו עליהם.
בכל אופן, למרות הזיכרונות והנוסטלגיה, תנו לי תרגום חדש, הוצאה שעברה הגהה יסודית, כריכה מבריקה, דפים לבנים, פונט שלא מכריח אותי להיזכר שאוטוטו אזדקק למשקפי קריאה - ואני לוקחת בשתי ידיים.

ככה פתחתי את הביקורת שלי על חוש הומור וסיפורים אחרים של דיימון ראניון ואני שוב נאלצת להשתמש באותן המילים.
עכשיו לכי תשכנעי את כולם שאת באמת אוהבת תרגומים חדשים, שאלו רק המקרים המיוחדים, יוצאי הדופן, שבהם את מתגעגעת לתרגום הישן.

למרבה המזל, קניתי שני ספרים של אגתה כריסטי בתרגום חדש. את שניהם קראתי לא פעם בעבר וכשאני אומרת "לא פעם" אני מתכוונת לומר שאין לי מושג כמה פעמים קראתי אותם, אבל ככל הנראה מדובר במספר דו ספרתי.
מהתרגום החדש של רעה תחת השמש - ספר שמדגים את הגאונות של כריסטי ביצירת אליבי מתוחכם - נהנתי מאוד.
מהתרגום של הספר הזה לעומת זאת… קצת פחות.
בניגוד ל"רעה תחת השמש", הספר הזה הוא לא מספרי ה-"whodunit" הרגילים של אגתה כריסטי.
תעלומת הרצח פה היא רק אחת משפע התעלומות שיש בספר הזה: יהלום יקר שנעלם, מכתבי אהבה מזוייפים, צופן מסתורי, ארגון פשע רצחני, פושע ידוע לשמצה בעל יכולות התחמקות יוצאות דופן, תככים פוליטיים, הרפתקן נאה, קשוח ומסתורי ובת אצולה בלונדינית יפהפיה… זה ספר הרפתקאות גדוש באקשן, בדמויות מצחיקות ומופרכות ובעלילה מופרכת ומהנה. הוא נע בין אחוזה בריטית היסטורית למדינה בלקנית דמיונית ופראית, הוא גדוש בהומור ובלא מעט אמירות גזעניות - הרבה מהן רוככו או נעלמו בספר הזה.
והעניין הוא, שההשפה המיושנת והארכאית של התרגום הקודם הלמה מאוד את הסיפור המופרך והארכאי הזה.
שפה עדכנית ובהירה היא נהדרת כשהסיפור לא דורש איזו השעיית אמון כללית, קפיצה לעבר שבו אפשר היה לקרוא ולהנות מסיפורים כאלה. הספר הזה דורש שנחזור איתו לעבר שבו היה אפשר להכליל הכללות גזעניות על עמים ואומות, לחפש יהלומים יקרים בתאים נסתרים בבתי אצולה ישנים, להחליף זהויות ולהאמין באהבה ממבט ראשון שמובילה לחתונה עד סוף הספר.
כל זה פשוט לא עובד בעברית בת ימינו.
ואם זה לא מספיק, התרגום החדש גם מפספס כמה מהפאנצ'ים ומההומור של הספר המקורי ושל התרגום הישן.

דוגמאות?
בבקשה:
המשפט הזה למשל:
“Oh, Lord,” muttered Anthony, “what a lot of funny people it does take to make a world.”
מתורגם כך:
"אלוהים", מלמל אנתוני, "איזה אנשים יש בעולם".
תסכימו איתי שהוא מחמיץ לגמרי את ההומור שבמשפט המקורי…

או פה למשל:
"לכם הצעירים המודרניים יש תפיסות מאוד לא נעימות על חיזור", התלונן לורד קייטרהם.
"זה מרוב קריאה", אמרה באנדל. "'השייח': אהבה במדבר. זרוק אותה ארצה בכוח והן הלאה".
"מה זה 'השייח'"? שאל לורד קייטרהם בתמימותו. "זה שיר?"
התרגום החדש טרח והוסיף כוכבית המסבירה כי 'השייח' הוא רב מכר שערורייתי באותה התקופה המספר על שייח ערבי החוטף אישה אנגליה.
זה טוב ויפה, אבל לא ברור מה תמים בשאלתו של הלורד אם מדובר בשיר.
בתרגום הישן הוא שאל בתמימות האם זו פואמה (poem במקור, כמובן). פואמה היא יצירה ספרותית רצינית, משהו שלומדים בבית הספר, פה ברור הפער בין הספרות השערורייתית המדוברת למה שמעלה בדעתו הלורד הנכבד וברור למה השאלה שלו תמימה.

או הדוגמה הזאת:
“Sure of that, sir?”
“I’m in the habit of being sure. Why do you ask?”

בתרגום הישן היתה התגובה "הרגל הוא לי להיות בטוח"
בתרגום הנוכחי התשובה היא: "אני תמיד מקפיד להיות בטוח"
איכשהו, ה"מקפיד" הזה מעביר פחות טוב את ההומור הקליל של הדמות הבטוחה בעצמה תמיד.

אלו דברים קטנים, באמת. אף אחד מהם לא מצדיק את ההתמרמרות שלי. אבל היה קסם כלשהו בתרגום הישן, קסם שמורכב מהמון ביטויים מיושנים שהצליחו להעביר אותי כקוראת לעולם זר, מיושן, עם כללים קצת אחרים מאלו של ימינו.
וכשהייתי בתוך העולם הזה - התאהבתי בדמויות שלו ובהומור שלהם.
בשפה מודרנית, הפער בין העולם והדמויות המיושנים לשפה העכשווית מרחיק אותי מהן.

ואולי… אולי זה בכלל הגיל.
אולי יש ספרים שעדיף לא לחזור אליהם, בשום תרגום.

איזה ממתק מענג! כשאני קונה את הספר החדש בהפקה המיוחדת של עם עובד, אני משתדלת להשאיר אותו זמן מה בארון כדי שלא לקרוא ולסיים, מה שמסב לי עונג וגם צער.

לא נס ליחה של האשה המדהימה הזאת, הסופרת עם המוח הבלשי החריף ביותר, הייחודי, המקורי והמסובך. רק תדעו, היא בנתה את כל היסודות, כבר מזמן אין מה לחדש. את כל הרעיונות תמצאו בספרים שלה וכל השאר ואריאציות ותו לא.

בכל ספר היא פורשת את כל הנתונים בפני הקורא. היא כמעט לא מחביאה קלפים בשרוול, אבל המוח שלנו לא יכול להתמודד איתה, כי היא מסיטה את תשומת הלב שלנו מהעניין החשוב לעניין טריוויאלי וכמו במופע של קוסם אנחנו מתבוננים במה שהיא רוצה שנתבונן וזוכרים את מה שהיא מעדיפה שנזכור.

בסיפור הנוכחי ריצ'רד אברנת'י נפטר ובני משפחתו באים להלוויה. בני משפחתו הם אחותו הצעירה קורה, גיסותיו ואחייניו שלא מרבים להיפגש ואין להם קשרים הדוקים מדי. במהלך ארוחת הצהריים מכריזה אחותו קורה "הוא הרי נרצח, לא?"

מכיוון שקורה ידועה כאחת שאיננה העיפרון המחודד בקלמר, ומכוון שיש לה היסטוריה ארוכה של פליטות פה מביכות, בני במשפחה נסערים קצת, אבל לא לוקחים אותה ברצינות גדולה מדי.

אלא שכבר למחרת קורה נרצחת באכזריות במיטתה.

המוציא לפועל של הצוואה אנטוויסל, שהיה ידידו של המנוח, מגלה כי לכל היורשים היה חסרון כיס או איזו הסתבכות כלכלית וכי זירוז מותו של אברנת'י בהחלט מתקבל על הדעת. הצרה היא שלכולם יש גם אליבי מתקבל על הדעת. לאחר חקירה ודרישה שמגלה חשדות אבל לא פותרת את התעלומה, אנטוויסל פונה להרקול פוארו.

וידידנו הבלגי, המטורזן ומעוקל השפם מגיע לאחוזה, חוקר פה ושם, מכנס את כל היורשים ופותר את התעלומה.

כאמור, ממתק אמיתי.

לא סתם ספריה שורדים שנים רבות כל כך, המחזות שהומחזו על פי ספריה לא יורדים מהבמה וסרטים מעובדים שוב ושוב על פי הספרים. אגתה כריסטי נלמדת בכל פקולטה לספרות בעולם.

כשהספרים יצאו לאור לפני שנים רבות בהוצאת מ. מזרחי, הפונט היה איום, התרגום עלוב וקיבלתי את הרושם שגם הדמויות שטוחות כנייר פרגמנט.

אבל כשקוראים את הספרים בהוצאת עם עובד, הכל נקרא אחרת.

רק לפני כמה שבועות כתבתי סקירה על רומן בשם "גופת גבר לא מזוהה", ובה קבלתי על המחבר שגילה את פתרון תעלומת הרצח בספרה של אגתה כריסטי, והנה, עילת העילות, סיבת הסיבות, מי שאמר לחומץ וידלוק, כיוון אותי לספריית רחוב באחת משכונות הגנים הנאות של בירתנו המפוארה, ומה אני מוצא בה אם לא את "רצח באוריינט אקספרס". ולמרות שניטל ממני העונג שבתעלומה ובמסתורין, בכל זאת נהניתי הנאה מתונה מהבלש הנ"ל. מהעלילה הקולחת ולרוב גם מותחת, וכמו כן מהפורמט. גודלו של הספר, או שמא קוטנו, אפשר לי לשאת אותו בכיס הרחב של מכנסי הדגמ"ח ולקרוא בו בלכתי בדרך ובנוסעי באוטובוס ואף במקום שאליו המלך הולך לבדו, כך שסיימתי אותו במהירות.
ברומן הבלשי שכתבה הסופרת האנגלייה בשנות השלושים, מתבצע מעשה רצח באחד מקרונות האוריינט אקספרס, היא הרכבת שחצתה בימי קדם את אירופה מאיסטנבול ועד פריז. מכיוון שהרכבת נתקעה בסופת שלגים, חזקה על הרוצח שלא עזב אותה. הבלש הבלגי הרקול פוארו, שאין לו לא אמצעים טכנולוגיים מתקדמים ולא סמכות של איש חוק, אלא רק שכל חריף ויכולת תשאול יוצאת מהכלל, פותר את התעלומה.
כיאה לספר שנכתב הרבה לפני עידן התקינות הפוליטית, הוא משופע בסטריאוטיפים, שליליים ושאינם, על אודות אופיים של בני הלאומים השונים שנוסעים ברכבת, צרפתים, איטלקים, אמריקאים, אנגלים וכו'. אותי תפס משפט שאמרה אחת הנוסעות, משרתת גרמניה, כאשר שמעה על מעשה פשע נורא שהתרחש באמריקה, משפט שמעיד על חוש ההומור המשובח של כריסטי:

"כן, שמעתי, מסיה. זה היה מתועב - מרושע. האל הטוב לא צריך להרשות שדברים כאלה יקרו. בגרמניה אין רשעים כאלה".

תרגום עכשווי של ספרי אגתה כריסטי לעברית, הוא פרוייקט חשוב לאוהביה ולחובבי ספרות בלשית בכלל. ספר אחר ספר הם יוצאים לאור לשמחתנו הגדולה, אבל שאלה אחת מתבקשת: למה שגיאות כתיב, למען השם? עם עובד, הוצאה לאור משובחת, עורכת, עורכת תרגום, עורכת סדרה, כמה אנשים צריכים לעסוק בספר אחד כשבעמוד השני יהיה כתוב קלרה במקום קרלה, וזו רק דוגמה אחת. חבל. הרי לא מדובר בהוצאת סער או קוראים.

כמו הספר הקודם שסקרתי, רעה תחת השמש, גם זה יצא לאור בשנת 1942, אחרי הבליץ' על לונדון, ובעצם ימי המלחמה. הספרים מתעלמים ממנה לחלוטין.

נערה צעירה פונה להרקול פוארו בבקשה לפענח פרשיה שארעה שש עשרה שנה קודם לכן, שבה הואשמה אמה ברצח אביה. אמה מתה שנתיים לאחר המשפט ולפני מותה השאירה מכתב לקרלה, בתה, שבו כתבה כי היא חפה מפשע. קרלה עומדת להינשא ולמרות שארוסה אוהב אותה ואינו מוטרד מהעבר הרחוק, קרלה רוצה לדעת את האמת. ברור לה כי האהבה הצעירה שלהם תעמוד במהלך החיים בפני זעזועים ומהמורות, ולאמת יש חשיבות עליונה.

ביום הרצח היו חמישה אנשים באחוזה שבה נרצח אביה הצייר של קרלה. אשתו, קרוליין, שהואשמה ברציחתו, ידידו הטוב ביותר, אחיו של הידיד שהוא גם שכן מהאחוזה השכנה, שממנה נגנב הרעל, אהובתו הצעירה של הצייר ואחותה הצעירה של האשה.

כרגיל, אצל כריסטי, חבורה מצומצמת של אנשים שלכולם יש מניע, לכולם יש הזדמנות, אבל בעצם, למי שיש מניע אין דווקא מניע להפליל את האשה, ולמי שיש מניע להפליל את האשה אין דווקא מניע לרצוח את הצייר. מסובך? כן, בהחלט. מסובך, מתוחכם, עכשווי ונהדר.

פוארו פונה לכל מי שהיה מעורב בפרשיה ובחקירה. לסנגור, לחוקר ולחמשת המעורבים, סליחה, לא בדיוק, אשתו של הצייר כבר מתה, אבל התנהגותה על כל ההיבטים, פותרת עבורו את התעלומה.

הוא מבקש מכל אחד מהמעורבים לספר את סיפורו ולאחר מכן להעלותו על הכתב, בתואנה שהוא עצמו כותב איזה ספר על הפרשה.

בפרק העוסק בפתרון, אנחנו חושדים בכל חשוד בתורו, אבל הפיענוח כמובן מבריק ומפתיע.

מאז כתיבת הספר חלפו שמונים ושתים שנה, מאות אלפי ספרי מתח ובלש, אבל איזו הנאה, איזה תענוג, אגתה כריסטי ענקית כרגיל.

״מחמישה יוצא אחד״-אגתה כריסטי

הוצאת עם עובד
311 דף

ושוב הרקול פוארו הג׳נטלמן הבלגי חוקר רצח. הפעם רצח מהעבר, לפני 16 שנה.
קרלה למרצ׳ט, בחורה בת 20, שאביה אמיאס קרייל, צייר מפורסם, הורעל ונרצח ע״י אשתו, אמא של קרלה, קרוליין קרייל.
קרלה לא מאמינה שאמה רצחה ומבקשת מהרקול לפענח את הרצח.
הוא מצידו יודע שהיו 5 אנשים נוספים בבית בזמן שאמיאס הורעל. קרוליין קרייל, אשתו, שהודיעה לו שהיא תהרוג אותו כדי שהוא לא יהיה לאף אחת חוץ ממנה, כי הוא התאהב בדוגמנית ציור שלו, מיס אלזה גריר, בחורה מטומטמת, אגוצנטרית בת 20, שהיתה מאוהבת בו, האחות של קרוליין, ילדה בת 15, אנג׳לה וורן, ססיליה ויליאמס האומנת והמחנכת של אנג׳לה, מר מרדית׳ בלייק שמכין תרופות שונות ואחיו פיליפ בלייק שהיה גם החבר של אמיאס.
פוארו רוצה לדבר עם כל אחד לחוד.
שימו לב לכל פרט קטן ושולי שנראה לכם, כך זה תמיד היה בספרי אגתה כריסטי וגם הפעם היא לא מאכזבת.
אולי הפעם אין תה בסיפור, רק התה שלי, אבל נתגבר…
אני קוראת מהר מרוב שאני מחכה לדעת אם קרוליין רצחה או אדם אחד רצח את אמיאס. אי אפשר להוריד מהידיים את הספר.

נפלא!! הידד!!
אחד מספרי הממתקים של אגתה. מהנה מאד!
ובטח מומלץ לאוהבי אגתה!

לפני שנים רבות קראתי את כל ספריה של אגתה כריסטי בתרגום מיושן בהוצאת מ. מזרחי. הפונט היה גרוע ומטושטש למחצה, והטקסט נראה כאילו יצא לאור שוב ושוב בעזרת מכונת צילום כשהדפים מונחים עקום.

עכשיו, ברוך השם, הוצאת עם עובד מעניקה כבוד לגאונית של ספרי הבלש ומוציאה את הספרים בזה אחר זה באופן הולם.

אני אוהבת להציץ ולראות באיזו שנה כתב הסופר את ספרו. ההקשר ההיסטורי חשוב בעיני. והנה, הספר נכתב בשנת 1941. מסביב יהום הסער, מלחמת העולם השנייה, הבליץ על לונדון, מחסור כלכלי בערים ואפילו בכפרים וחבורת אנשים מבלה באי קטן, ומלחמה? הס מלהזכיר. דיים אגתה מתעלמת ממנה במופגן.

כרגיל בספריה של כריסטי, חבורת אנשים מצומצמת נמצאת במקום כלשהו, הרקול פוארו נמצא ביניהם בדרך מקרה (אצל ג'יין מארפל זה קורה בכפר) מישהו נרצח, כולם חשודים, אבל פוארו מפענח את הפרשיה באופן גאוני.

צריך להבין כי מדובר בשנים המוקדמות של המאה העשרים, אין פיענוח פורנזי, אין מעבדות, אין די.אנ.איי, לא משתמשים בזיהוי בעזרת טביעות אצבעות (לא שזה לא קיים, הזיהוי התגלה בסוף המאה התשע עשרה) אלא אין מחשבים כדי להשוות את הטביעות, אין זיהוי בעזרת מצלמות רחוב או זיהוי פנים, אין טכנולוגיה של טלפונים ניידים או אמצעים דיגיטלים אחרים. בקיצור, שכלו של הבלש הוא הכלי העיקרי בפיענוח.

שני השוטרים שחוקרים את הרצח, קולונל וסטון ומפקח קולגייט מנסים לנווט את דרכם בין שלל העדויות המבלבלות, לכולם יש אליבי, לכולם יש מניע משמעותי, אבל ברור שללא ההברקות של פוארו אין פיענוח. כפי שאומר פוארו, העקבות שלו הן כמה שיחות, מהן אמיתיות ומהן מטעות, להן האזין, בושם גבריאל מספר 8, זוג מספריים, מקטרת שבורה, בקבוק שהושלך מחלון, לוח שנה ירוק, חפיסת נרות, מראה ומכונת כתיבה, פקעת צמר סגול-אדמדם, שעון יד של נערה, מי אמבט זורמים בצנרת.

חבורת אנשים מגוונת מבלה באי בריטי בבית מלון יוקרתי, הם משתזפים, הם שוחים, הם אוכלים וקושרים קשרים. דמות אחת, שמן ההתחלה ברור כי תירצח, מושכת את תשומת לבם השלילית של האורחים. במקרה זה, האמפתיה אינה נתונה לדמות הנרצחת וגם אנחנו לא מתאבלים קשות. מעניין כי בספריה של כריסטי הנרצחים אינם זוכים לאהדת הקוראים, וכי הפיענוח אינו אקט של נקמה, אלא תרגיל בלשי והשלטת חוקי החברה על מי שמנסה להפר אותם.

לצערי, מצאתי שגיאה אחת בספר, גברת דורנלי במקום דרנלי, אבל לעומת זאת, שמחתי לקרוא כי גברת דרנלי משתמשת בבושם גבריאל מספר 8, ויש לו מקום של כבוד בפיענוח, אני משתמשת בגבריאל של קוקו שאנל (לא יודעת מה בעניין 8) אבל אם מדובר באותו הבושם, הוא מצוין.

קודם כל וידוי- מעולם לא קראתי ספר של אגתה כריסטי. את הספר הזה קראתי במסגרת מועדון קריאה ואני שמח על כך מאוד. אבל אני חייב לומר שנדרש מסע שכנועים ואם הספר לא היה נבחר למועדון הקריאה אין שום סיכוי שהייתי מעיף בו מבט שני. קודם כל בגלל הכריכה האנמית והמיושנת שלא מושכת בכלל את העין. וגם בגלל השפה בה הספר כתוב, שאינה יומיומית והעובדה שכל פרק מובא בגוף שלישי על דמות אחרת ואני פחות מתחבר לסגנון הזה.
אז למה כן, בכל זאת? קודם כל כי התעקשו במועדון הקריאה שארחיב את אופקיי ואני מעריך את דעתן של הנפשות הפועלות. נקודה חיובית משמעותית נוספת- מדובר בספר קצר של 277 עמ', וכל פרק מחולק לתתי פרקים קצרצרים כך שזה מגביר את החשק לחסל אותו צ'יק צ'אק. והסיבה המשמעותית ביותר, אודה ולא אבוש- נהניתי!! מדובר במותחן חכם ואינטליגנטי שסיימתי ב-6 ימים, זמן שיא מבחינתי. לא הצלחתי בשום אופן לנחש מי הרוצח/ת וכל פעם כשחשבתי שצדקתי הקלפים נטרפו עד לסוף המפתיע והמתוחכם מאוד.
לסיכום, אני ממש שמח שיצאתי מאזור הנוחות שלי ונתתי צ'אנס לספר הטוב מאוד הזה. עליו נאמר:
"אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו".

״הגופה בספרייה״-אגתה כריסטי

הוצאת עם עובד
248 דף

אגתה כריסטי הנפלאה.
לשבת עם ספר כיס מותח ובריטי (כאהבתי), כוס תה ולקרוא על מיס מארפל.
אני מחייכת רוב הספר על כמה הם…. הדמויות….בריטים…..

בכפר בריטי קטן, עם הרבה רכילויות והרבה ״מה יגידו השכנים״, קולונל ארתור בנטרי ואשתו דולי מוצאים גופה של אישה צעירה בלונדינית בספרייה בביתם. היא לבושה שמחת ערב ואיפור כבד ונעליים זולות.
דולי ישר מתקשרת למיס מארפל שבודאי תהנה מאיזה תעלומת רצח טוב.
קולונל מלצ׳ט, קצין המשטרה הבכיר והמאד מנומס מתחיל לחקור.

מתחילים עם בזיל בלייק, טיפוס שחצן ומעצב תפאורה שגר קרוב לביתם של קולונל בנטרי.
הבחורה המתה, רובי קין, חברה של ג׳וזי טרנר, עבדו כרקדניות וכמפייסות ומרגיעות במשחקי ברידג׳ במחון מג׳סטיק.
איש נכה, איוב המודרני שבו אשתו, בנו ובתו ניספו בתאונת מטוס, קונווי ג׳פרסון, אהב להיות עם רובי והוא זה שדיווח למשטרה שהיא איננה.
אדלייד ג׳פרסון, הכלה של קונווי, נמצאת איתו בחדרו לשמור עליו, כיוון שהרגיש רע עם העלמות רובי.
הם גם חיכו למארק גסקל, שנשוי לבתו של קונווי לשחק איתם ברידג׳ יחד עם רובי…..
יש לו גם משרת אישי בשם אדוארדס שמכיר את חולשותיו וכוחו.
הדמויות מתרבות, החשדות מתרבים בהתאם (תענוג!!!).
על הדרך, מתרחש רצח נוסף של ילדה בת 16, פמלה ריבס, שנמצאה שרופה יחד עם המכונית שננטשה במחצבה.
הכל עולה הילוך.

התה מוחלף לתה פירות הדרים עם לימון וממשיכים….

רוב העלילה מתרכזת בחיפוש אחר הרוצח, מיס מארפל שומעת ורואה הכל ואז היא ״עושה סדר״.
והסדר שלה, זה לא מה שצפיתי.

ספר מהנה, בריטי בכל רמ״ח אבריו, נקרא ביומיים ועם 3 כוסות תה.
הרבה שינוי בכל המתח השבדי/אמריקאי/סקנדינבי.
בריטים זה עם אחר. (פחות אכזרי והרבה יותר מנומס).
ותמיד משעשע.
מומלץ!!!!