• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
תולעת משי

תולעת משי

מאת רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

הביקורת של תום

תמונה של תום
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
תולעת משי

תולעת משי

מאת רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

הביקורת של תום

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של תום
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2010
סדרה:קורמורן סטרייק #2
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
פֶּפֶּר
לפני 8 שנים

“אני קוראת ספר בעיקר בשביל הדמויות. לא ממש משנה לי אם העלילה ישנונית, לא אמינה או לא קיימת, ולא אכפת”

5/11
ביקורות על תולעת משי
הבאה
malik
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 8 שנים

“***ביקורת עם ספוילרים*** תולעת משי של רולינג הוא ספר המשך לקריאת הקוקיה. ניתן להגיד שהרגשתי לאחר”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 5 שנים•2 דקות קריאה

ספר המתח השני פרי עטה של ג’יי קיי רולינג בשם העט רוברט גלבריית, שגם הוא כמו קודמו גרם לי לאהוב ספרי מתח.

ליאונורה קוויין פונה לבלש הפרטי קורמורן סטרייק בבקשה למצוא את בעלה אואן, הסופר שנעלם. מיד הקורא נשבה במתח - מה קרה לסופר? האם ברח מהבית כי לא רצה שיימצא, או נחטף, נאבד או משהו אחר?
מההתחלה חשבתי שזה הולך להיות ספר אחר שלא עוסק בפרשת רצח, אבל בפרק 16 (מתוך 50) נמצאה גופתו של הסופר ומתחילה החקירה האמיתית: מי רצח אותו ולמה?
הספר האחרון שכתב לפני שנרצח נקרא ״בומביקס מורי״ (תולעת משי) ובו הוא מלכלך על האנשים מסביבתו שעבד איתם בהוצאת הספרים, לכן יש לא מעט אנשים שהיה להם מניע לרצוח אותו - כדי שלא יפרסם את הספר.

סטרייק יחד עם רובין אלקוט שעובדת איתו במשרד מנסים לגלות את האמת. נהנתי לקרוא את הספר, הייתי חייב להמשיך לקרוא בשביל לדעת מה קרה וזה טריק מאוד יפה - אני מוכרח לקרוא 500 עמודים כדי להגיע לפתרון התעלומה. ככל שהעמודים עוברים מבינים שאנחנו לא יכולים בעצמנו לחבר בראש את הפרטים ולנסות להמציא בעצמנו סיפור לרצח, אז ״סתם״ ממשיכים לקרוא מה סטרייק ורובין עוברים עד שמגיעים לרגע החשיפה בסוף. ולמרות שמתישהו הסיפור נהייה מורכב בשביל לחשוב לבד על הפתרון - היה מעניין לקרוא. אני בטוח שזה מה שרולינג רצתה: שניתן לסטרייט להוביל את הסיפור, שהחקירה תהיה אפלה ומסתורית, שרק בסוף הפרטים יתחברו לנו. היא אהבה לעשות את זה גם בספרי הארי פוטר, וזה אחד הדברים שייחודיים בכתיבה שלה.

יש פירוט ותיאורים והספר נמתח בכוונה, ואני חושב שזה בדיוק הכישרון הנהדר של רולינג - הכתיבה! היא לא חייבת לספק לקוראים אקשן בכל עמוד; היא מוכיחה שיש לה את הרעיון הכללי וכעת היא פונה לכתיבה יסודית של העלילה כדי שנקבל ספר שלם מכל הבחינות, ספר טהור ומזוקק שאנחנו מקבלים על מוכן עם כל הפרטים והתיאורים והמידע. בלי חוסרים, בלי חיקויים או השראות מספרים אחרים בשביל להוסיף עלילה מושכת - אלא חקירה אחת שנמשכת עד לפתרונה.

הספר נחשב למבוגרים בגלל שפה בוטה, קטעים מזעזעים ומחרידים, כתיבה איטית שכוללת משפטים ארוכים ומשלב לשוני ספרותי לבוגרים.
בספר ייתכנו ספוילרים לספר הקודם ״קריאת הקוקייה״, לכן כדאי לקרוא לפי הסדר.
הספר הזה יותר טוב מהשלישי. מה שבטוח, ספרי המתח של רולינג מוכיחים שהיא סופרת מצוינת וזה לא נתון לויכוח.
הספר עובד לשני פרקים בסדרת הטלוויזיה ״סטרייק״ שמומלץ לראות רק לאחר הקריאה.

-הערה: מה נסגר ידיעות ספרים שמעלים את המחיר מ-88 ל-112₪? אין גבול למחירים? כל שנה זה עולה, מתי כבר ייעצר?!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רץ
רץ
תמונה של אביב
אביב
תמונה של cujo
cujo
תמונה של ✨Avishag
✨Avishag
תמונה של Mira
Mira
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של בת-יה
בת-יה
18קוראים|גיל ממוצע52|61%נשים

על המבקר

תמונה של תום

תום

ותיק
חבר מזה 8 שנים
75 ביקורות•1 נבחרות•1,097 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מדע בדיוני ופנטזיה•תרגום (נוער)•ספרות מתורגמת
תמונה של תום
תום
ותיק
חבר באתר מזה 8 שנים
ביקורות75
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל1,097
דירוג ממוצע4.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מדע בדיוני ופנטזיה24תרגום (נוער)17ספרות מתורגמת13

דיון על הביקורת

7 תגובות
תום
תום•לפני 5 שנים

נכון אלי, הסיבה גם היא בגלל המבצעים -

הרבה ספרים נמכרים במבצע, דרך החנויות או דרך האינטרנט. אז לדוגמה כשהמחיר עולה ויש מבצע של שני ב-50% הנחה, יוצא שמשלמים על כל ספר בערך 80₪.
המורה יעלה
המורה יעלה•לפני 5 שנים

אכן

מה שקורה עם המחירים מופרך לגמרי. אפשר לחשוב שהספר מזהב. אירוני שככל שהביקוש לספרים יורד מעלים את המחירים, אבל גם הגיוני. מישהו צריך להרוויח לפני שהשוק הזה קורס.
תום
תום•לפני 5 שנים

תודה לכולם.

נכון סקאוט, הבעיה גדולה עוד יותר כשיש ספרים אחרים של אנונימיים שעולים ככה! תודה פרפר צהוב, למען האמת לפעמים קטעים אלה מוסיפים עניין לדעתי. שרלוק הולמס שעדיין לא קראתי חשבתי שכתוב בשפה גבוהה, אז דחיתי אותו כמה זמן. ולרוב הוא מורכב מסיפורים ולא ספר אחד שמתמקד בחקירה אחת. יופי יעל וגלית, מחכה שיתרגמו את החמישי. קורה שאני נאלץ לקנות במחיר מלא כי יש ספרים שלא נכנסים למבצע ויותר זמין לי לקנות חדש (משומש צריך לחפש...)
גלית
גלית•לפני 5 שנים

מה שיעלהר

yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

מסכימה איתך לגבי הספר, והסידרה כולה ההולכת ומשתפרת.

המון זמן לא קניתי ספר במחיר מלא. או משומש או מבצע. ככה אני לומדת להתאפק...
פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 5 שנים

סקירה יפה!

שפה בוטה וקטעים מזעזעים לא בדיוק מפתים לקרוא את הספר. עדיף לקרוא את שרלוק הולמס. אם אתה קונה ספרים של הוצאת "ידיעות ספרים" ויכול להתאפק, קנה את הספרים במרוכז במבצעים שלהם (בדרך כלל בחנוכה).
סקאוט
סקאוט•לפני 5 שנים
לא ידעתי שהעלו את המחיר. הספר עולה 112 שקל? הזוי. לא הבנתי על מה ולמה. אפשר לחשוב עשוי זהב.
7 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של תום

קוטל המלכה

קוטל המלכה

סבסטיאן דה קסטל

האמת? קשה לי לכתוב על הספר הזה. על ספר כל כך מבולגן גם תהיה לי דעה מבולגנת וביקורת מבולגנת, אז מתנצל מראש. הדעה והביקורת תואמות לספר.
אז ככה. נתחיל מזה שאהבתי. אהבתי את הסגנון, נהנתי מהקריאה, ואני ממליץ על הסדרה.
ועכשיו לביקורת.

הספר הזה... לא עשוי היטב. ממש מרגיש שהסופר קם בבוקר והמשיך לכתוב את הרעיון שהיה לו בראש, ולמחרת – רעיון חדש, וכך הלאה. הפרקים קצרים, כך שכל פעם נראה שנסגרת עלילה אחת ונפתחת עלילה אחרת. העלילה לא עקבית – רגע אחד נראה שהספר הזה מתקדם לאנשהו, ורגע אחר כך פשוט חוזרים אחורה בעלילה. כן, זה נשמע מוזר. מה הכוונה לחזור אחורה בעלילה? אני אתן דוגמה סתם מהראש: ילד קם בבוקר והולך לבית הספר. הוא כמעט נדרס בדרך, נופל על שיח, ילדים צוחקים עליו והוא עובר דרך ארוכה עד שסוף סוף מגיע לבית הספר. רגע לפני שנכנס בשער, הוא נזכר ששכח את המחברת בבית אז הוא פונה הביתה. הבנתם? הסיפור התקדם, ואז חוזרים אחורה בעלילה.

ככה זה ב"קוטל המלכה". במשך כל הקריאה שאלה אחת הייתה תקועה לי בראש כל הזמן: מה הלו"ז? מה הלו"ז?? מה הלו"ז עם הספר הזה???
אי אפשר לנחש כלום! לא מבינים בכלל לאן הסופר חותר, לא מבינים את הפואנטה של הספר, מה המטרה של קלן, מי שאר הדמויות שסובבים אותו – הדמויות משתנות בלי סוף בסדרה הזאת וכל פעם קשה להיזכר במי מדובר כי השמות לא פשוטים. אין נקודת מפנה אחת, אלא כל כמה עמודים נקודת מפנה. הספר לא ברור בעליל(ה) והקונפליקטים שנוצרים הם מופרכים ולא אמינים, הסיבות להתנהגויות של דמויות הן מסובכות ולא ברור אם הסיבה היא רק לדעתך מטופשת או שהיא באמת מטופשת.
בגלל שהסיבות הן כאלה "ילדותיות" נוצרת אשליה שזה ספר פשוט לנוער. לכן מאוד הופתעתי שהספר מכיל אלימות קשה, אזכורים מיניים, שפה בוטה, עישון ואלכוהול, אלימות מינית, סצנת אימה וכל מה שמגדיר בנטפליקס +16. אמנם זה לא משמעותי כמו ספרים אחרים, אבל עדיין – זה ספר לבוגרים. קראתי ספרים בז'אנר נוער בוגר שהם פחות מזה. הייתה אלימות מזעזעת מאוד ושפה קשה.

עכשיו זה נראה לכם שזה ספר לא טוב, נכון?
אז לא. עצם האי ודאות הזאת של לאן הספר הזה מתקדם, לא ברור מה העלילה, מה יקרה בהמשך – זה מה שהכי סוחף. בעצם, בגדול, כל הסדרה הזאת היא על חייו של קלן – איך הוא שורד בחיים, איך הוא מסתבך בצרות כל הזמן ואיך כל הזמן רוצים במותו. וכשמבינים את זה ומקבלים את זה, ולא מצפים לעלילה מורכבת אלא פשוט לקבל שזה בלגן אחד גדול שמתפרק למלא בלגנים קטנים שלא ברור מה הקשר ביניהם, אפשר להיות רגועים ולהנות מהרפתקאות פנטזיה מופלאות.
רגע, אמרתי הרפתקאות מופלאות?
לא. הרפתקאות מופלאות היו יותר בספרים הקודמים.

"קוטל המלכה" מתמקד בפוליטיקה. קלן בן ה-18 מגיע לארץ דארום ומוצא להורג בגלל טעות שעשה, פוגש את המלכה בת ה-11, ונגרר למהלכים פוליטיים מורכבים במשך מעל 400 עמודים. אני חיכיתי לסוף. עניין אותי איך הפוליטיקה תסתיים.
ותנחשו מה? היא לא הסתיימה. יש ספר שישי, שהוא אפילו יותר ארוך מזה.
בלגן חסר פואנטה, כבר אמרתי.
הערה לסיום: אני מופתע שהספר 430 עמודים, הרגיש פחות. הוא איכשהו עמוס במלא אירועים שלא מובילים לשום מקום והם נשכחים מהר מאוד.
והערה לעצמי: יש! הצלחתי לכתוב ביקורת מבולגנת שסותרת את עצמה, כמו הספר עצמו – שמצליח להיות טוב למרות שהוא לא, ואי אפשר להסביר איך זה הגיוני! באמת, תנסו ותראו בעצמכם!

לפני 4 שנים•
★★★★★
•תום
מבצע מנהטן

מבצע מנהטן

דנה אלעזר-הלוי

ספר מתח וריגול טוב, בעיקר לילדים ונוער.
בקצרה - הספר מספר על נועם, גיא ורועי, שלושה נערים שלומדים בבית ספר ומקבלים הצעה להשתתף במשלחת לאו"ם. מתברר שבעצם חנן מהמוסד מגייס אותם בשביל שיעזרו לו במבצע במנהטן במטרה למצוא את התוכניות של אבו בשיר - ראש ארגון טרור עולמי. למה דווקא הם? כי גיא מבין מאוד במחשבים, נועם טובה בלהרכיב דברים, ולרועי יש כוח פיזי - מה שנחוץ למבצע.

היה מאוד מעניין, נהנתי לקרוא, ובביקורת זו אכתוב כמה דברים לדעתי.
אחד, הייתה בעיית אמינות קלה לאורך הספר. הרגיש לי ספר לילדים על ילדים שלא באמת מבינים את המשמעות של הפעולות שלהם ואת הסכנה, לפעמים הרגיש לי שהאומץ שלהם מגיע מטמטום (והם אמורים להיות חכמים).
דבר נוסף – אופיר, נער מבית הספר, מצטייר כמעצבן אבל הוא סך הכל היה די נחמד בהמשך, הרגשתי שהדמות שלו השתנתה לטובה, ואז ההתנהגות של הדמויות הראשיות כלפיו הציקה לי לפעמים.
החלק השני של הספר, המבצע, הרגיש לי קצת מוזר עם לוגיקה קצת מוזרה שמסתמכת על מזל. פחות ממה שציפיתי לו.

החלק השלישי היה מאוד מעניין, אבל הספר איבד את קו העלילה שהיה לו ועבר למשהו אחר, שמצד אחד הוסיף מתח ומצד שני הרגיש שהסיפור המקורי ננטש והפתרון הסופי היה מהיר.
עדיין אהבתי את הספר ואני מתכנן לקרוא את כל הספרים בסדרה.

התחברתי לדמויות – דרך אגב, השמות שלהם מאוד נפוצים, ובשביל שדמות תהיה ייחודית בדרך כלל נותנים לה שם לא ממש נפוץ – אז כאן מצד אחד הרגיש פחות טוב עניין השמות, ומצד שני קל יותר להתחבר אליהם כי זה נותן תחושה ריאליסטית כי אלה שמות שנפוצים בארץ.

הדברים הקטנים האלה שהציקו לי קצת מרגישים לי קטנוניים, ועדיין היה לי חשוב לכתוב ביקורת כנה על הספר – הוא בהחלט טוב, עם קצת ילדותיות (בכל זאת, ספר לילדים ונוער צעיר) וקצת חוסר אמינות, אבל מה שחשוב זה שהספר סוחף ומותח, והיו מצבים שלא ידעתי איך הדמויות ייצאו מהם, היה אקשן, היה פחד. הרעיון לספרים ממש טוב ואני כבר רוצה לקרוא את הספרים הבאים. מאוד מומלץ לנוער צעיר שרוצה לקרוא על ריגול!

לפני 4 שנים•תום
מסכת הכסף

מסכת הכסף

הולי בלק

"מסכת הכסף" הוא הספר הרביעי בסדרת "מגיסטריום" ואולי הטוב ביותר! לדעתי לפחות.
מאוד אהבתי את הספר. אני חושב שהעלילה הייתה מפותחת יותר מהספרים הקודמים, והייתה בנייה טובה יותר של האירועים לאורכו.

הספר הזה גרם לי יותר לאהוב את סדרת הספרים מכמה סיבות: הייתי מחובר יותר לדמויות. אחרי שקוראים מעל 600 עמודים, כבר אי אפשר שלא לאהוב את הדמויות שמתבגרות ועוברות מסע פיזי ונפשי ארוך, ככה שאני מאמין שבקריאה חוזרת אני יותר אהנה. כמו כן, בספר הזה דברים יותר התחברו לי והרגיש לי שיש יותר היגיון. לדוגמה, קודם אני לא הבנתי איך ייתכן שקאל הוא רשע, וסוף סוף יש מודעות לזה בעלילה.
גם הספר הזה גרם לי להתגעגע לתקופה העלילתית של השלושה הקודמים – מה שאומר שהוא גרם לי להרגיש. להרגיש אהבה. וזה מה שאני הכי אוהב בקריאת ספרים – שהם לא סתם בשבילי.
כמו שכבר ציינתי, אני חושב שבספר הזה העלילה יותר התקדמה והתפתחה, גם מבחינת הקונספט של הסדרה: כעת האויבים הם ברורים, יש יותר משחק בין טובים לרעים, שינויים ותהפוכות, שקרים, בגידות, סודות, וההכנה לשיא שיהיה בספר האחרון.

* מכאן ספוילרים *

הספר נפתח כשקאל בכלא (גאוני!), וממשיך עם מבצע החילוץ שלו משם של טמרה. אנסטסיה, אמו של קונסטנטין, תופסת ומביאה אותם אל הטירה של מאסטר ג'וזף הרע כביכול, שנמצאת על אי. לכל אורך הספר קאל לא נמצא במגיסטריום, בית הספר לקסמים, וזה טוב כי ככה הדמיון להארי פוטר הולך ומתרחק ככל שהסדרה מתקדמת.

בסוף "מפתח הארד" גילו שקאל הוא בעצם איכשהו קונסטנטין מאדן הרשע וכלאו אותו, וארון מת. זה היה הלם. ולא רק לי, אלא לכל הקוראים. יצא לי טוב שכבר היה לי את ההמשך בבית (ולא הייתי צריך לחכות שהוא ייצא או שיהיה לי אותו), ולא יכולתי להתאפק – פתחתי את "מסכת הכסף" ודילגתי לאמצע הספר לראות אם ארון חי שם.
התשובה היא כן. ארון בחיים. קאל החזיר אותו לחיים בספר הרביעי. איזו הקלה, נכון?
אז זהו, שלא. ארון מת בסוף הרביעי. הוא החזיר לקאל את החתיכה מהנשמה שלו שקאל השתמש בה כדי להחיות אותו. זה עצוב, נכון, אבל למען האמת אני די מרוצה מכך. זה גרם לי להרגיש געגועים, זאת התפתחות עלילתית שגורמת לעניין, וגם הספר הופך להיות פחות ילדותי.

עכשיו אני אדבר על טמרה. אני לא בטוח מה אני חושב עליה. היא כאילו חמודה, אבל היא בגדה בקאל כבר כמה פעמים. גם אם היא פועלת כי זאת הדרך הנכונה, זה עדיין כואב. וזה לא נגמר פה – היא וקאל התאהבו והם זוג. מעניין מאוד מה יקרה בהמשך.
הדמות הראשית השלישית (שנמצאת על הכריכה בצד ימין, וזה לא ארון שהופיע על הכריכה באמצע בספר הראשון) היא ג'ספר, ו-וואו כמה שאני מת על הדמות הזאת. הוא כאילו דמות רעה אל קאל ומעצבנת, אם כי לדעתי הוא בסך הכל חמוד ומשעשע – ותראו אותו על הכריכה עם חולצה עם ציור של סוס (זה מתקשר לסיפור, כי כשהגיע לטירה של מאסטר ג'וזף החדר שלו היה מלא בפריטים של סוסים).

כמו תמיד היו הרפתקאות, מתח, אקשן, מסתורין, והפעם הוסיפו עוד קצת רומנטיקה ואפילו היו נגיעות של אימה. היה מאוד מפתיע שארון רצח את מאסטר ג'וזף, והייתה הרגשה שהסיפור תכף נגמר – אלא שאז אלכס עלה לשלטון, והוא האויב האמיתי החדש. באחרית דבר הוא רוכב על מפלצת, מה שמצויר בכריכה של הספר החמישי והאחרון, ואני כבר במתח לקרוא על המלחמה הגדולה של הקוסמים, ולדעת מה יהיה גורלו של קאל, רע או טוב, ואם בכלל טוב הוא רע.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•תום
מפתח הארד

מפתח הארד

הולי בלק

אני מופתע שאין ביקורת על הספר הזה באתר. הולי בלק וקסנדרה קלייר הן סופרות מאוד מצליחות ומפורסמות בארץ ובעולם בז'אנר הפנטזיה לנוער, והן משתפות פעולה בסדרת ספרים שמזכירה את הארי פוטר – אז איך אפשר לא לאהוב?

מאוד נהניתי לקרוא את "מפתח הארד", הספר השלישי בסדרת "מגיסטריום" המספר על שנת הלימודים השלישית של קאל, ארון וטמרה בבית הספר לקסמים מתחת לאדמה.
כבר בהתחלה יש רצח, כך שברור שיש אויב במגיסטריום שירדוף את קאל השנה. לא יודעים מי זה, אבל יש כל מיני רמזים לאורך השנה כך שקאל, ארון וטמרה מנסים למצוא את זהותו כדי לדעת ממי להישמר. האם הם יצליחו או ייכשלו וימותו? (טוב, סביר להניח שלא ימותו כי יש גם ספרים 4-5, אבל עדיין אף אחד לא מבטיח לנו סוף טוב).

כדאי לקרוא. זו לא ביקורת ארוכה כי נמנעתי מלכתוב כאן ספוילרים, אז אין הרבה מה לכתוב על הספר בלי להיכנס לרבדים בעלילה. ולא נכנסתי אליהם כי אני מניח שיעדיפו לקרוא אותו בלי ספוילרים.

הספר מזכיר את הארי פוטר. כל פרק מזכיר לי ספר אחר בסדרה, וברור שהולי בלק וקסנדרה קלייר שאבו השראה משם ומ"חיות הפלא והיכן למצוא אותן". אבל עדיין, ספר טוב. אהבתי את ההרפתקאות, המתח והמסתורין.

הדמויות מתפתחות ומתבגרות. נאמר שקאל גבה משנה שעברה וזה תיאור שטוב לדמיין אותו, כי זה מעיד על שנה מתקדמת יותר בחיים שלהם גם מבחינה חיצונית.
ג'ספר, חבר של קאל ללימודים, הוא דמות מעניינת, כי הוא לא טוב אבל גם לא רע. אהבתי אותו, ההתנהגות שלו חמודה ומצחיקה. דווקא לא ממש התחברתי לטמרה, בניגוד להרמיוני, והן על אותה משבצת מבחינת סגנון הדמות.

אני אוהב שהעלילה מתפתחת, הסדרה נבנית יותר ומורכבת יותר, כך שרוצים להמשיך לספרים הבאים ויש סקרנות איך הכל ייגמר.
הסוף הפתיע אותי. שווה להמשיך לקרוא כדי להגיע לסוף, כי כבר תרצו להמשיך ישר לרביעי.
והשמידו (זאב המחמד של קאל) חמוד.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•תום
יד הנחושת

יד הנחושת

הולי בלק

״יד הנחושת״ הוא השני בסדרת ״מגיסטריום״, ההמשך של ״מבחן הברזל״. מי שקרא את הראשון ואהב, אין סיבה לא להמשיך לשני. מי שלא קרא, יקרא סקירה על הראשון.
לכן, ספוילר לספר הראשון.

קאל גילה שהוא האויב עצמו. והבעיה הכי גדולה שלי עם הספר - זה שזה לא הגיוני. איך יכול להיות שהוא רע אם הוא מרגיש רגיל? הוא לא עושה דברים רעים, הוא לא רוצה להיות רע, ובכל זאת איכשהו הנשמה של קונסטנטין מאדן הרשע בתוכו. לקראת הסוף אז הוא באמת עשה כאוס מבלי להתכוון, וכנראה זאת הכוונה לכך שהאויב בתוכו, שהרשע עלול להתפרץ מבלי שליטה.
אבל עדיין, כל הספר כתוב שזה לא קאל האמיתי. אז איך יכול להיות שהוא מרגיש כמו קאל האמיתי? אין על זה תשובה. עדיין, לפחות. אולי נבין את זה בספרים הבאים.

בעיה נוספת היא שהרגיש כאילו כבר קראתי את הספר (ולא קראתי, ברור) - זה פשוט עוד מאותו דבר: ילד בבית ספר לקסמים, יש לו חבר וחברה שהם הטובים, חיית מחמד זאב, יוצאים להרפתקאות כדי להשיג משהו - הפעם, את יד הנחושת - כפפת האלקהסט נגנבה וצריך להחזיר אותה לפני שישתמשו בה לרעה. מזכיר את אבן החכמים. מזכיר את הארי פוטר. ההרפתקאות הזכירו את פרסי ג’קסון.
הטוויסט שקאל הוא הרע זה מה שהופך את ״מגיסטריום״ לשונה מכל שאר הספרים בז’אנר, אבל גם זה פשוט עדיין לא ברור.

אבל למרות הכל, אני מת על הספרים בסגנון הזה. אני לא מחפש חידושים כשאני ניגש לקרוא סדרה כזאת. זה האזור הבטוח שלי עם הספרים, שאני אוהב מאוד לא משנה מה אני אקרא.
למי שלא ממש מתחבר לסגנון הזה, אין לכם סיבה לקרוא. כבר עדיף את הארי פוטר ופרסי ג’קסון, הקלאסיקות האמיתיות. הרבה ספרי פנטזיה אחרים לקחו מהם השראה, ומי שלא מחפש משהו שדומה לזה, עדיף לקרוא את ״המקור״.

הספרים בסדרה לא ארוכים (עד 250 עמודים) ואין סיבה להוסיף יותר: אין פירוט יתר והעלילה מתקדמת בקצב טוב. זה נחמד ומזכיר לי את הקוסם מארץ עוץ - בסגנון ספרי הילדים המעולים האלה שמעניינים אותך בכל רגע בלי ״למרוח״ סתם על פני מאות עמודים. יש לזה יתרונות: יותר קליל ומהנה לקריאה, יותר סוחף ומעניין, עלילה קוהרנטית בלי התפצלות לקווי עלילה משניים וזה הופך את הסיפור לפשוט וברור יותר. כמובן שיש גם יתרונות לספרים ארוכים.

אז כפי שכבר ציינתי, זה הסגנון שאני אוהב, ולכן אני מעגל ל-4 כוכבים - כי ברור שאמשיך לבאים אחריו ואני אתגעגע לקאל, ארון וטמרה במגיסטריום, בית הספר לקוסמים שאגב הוא מתחת לאדמה (הנה עוד חידוש).

לפני 4 שנים•
★★★★★
•תום
רדת החשכה

רדת החשכה

מורגן רודס

דמיינו את עצמכם נכנסים לעולם דמיוני בסגנון ימי הביניים, איפה שאין קורונה אבל יש חרבות, כשאתם נמצאים בארמון מלכותי עם נסיכים ונסיכות, ויחד איתם מנסים להציל את הממלכה מידי מלך אכזר. תדמיינו שאתם יוצאים להרפתקאות ביערות וברחובות, מחפשים יהלומים, מטיילים בין יבשות בעולם הזה… וגם יכולים לעבור בין הדמויות, לחוות מסעות של אחרים ונקודות מבט שונות, עם מתח ויופי וקסם… וכל זה בלי סכנה! כן כן, אתם לא בסכנה. כי זה בדמיון. מי שנראה לו מרתק, ממליץ לקרוא את ״נפילת הממלכות״.

הספר השלישי בסדרה לא מאכזב. גם הפעם יש מתח, הרפתקאות, מורדים, סכנות ורגעים מפתיעים ועוצרי נשימה - זאת הסדרה היחידה שבאמת עצרתי את נשמתי מההלם בקטעים מסוימים.
דמות חדשה ומעניינת בשם פליקס מצטרפת לעלילה - הוא חובר לג’ונאס המורד ויוצא איתו להציל את ליסנדרה שנשבתה בכלא. במקביל, קליאו ממשיכה לתמרן את לוסיה בשביל למצוא את גבישי הקסם לפני שהמלך ימצא אותם. מאגנוס ממשיך בלבטיו, מתנדנד בין הטוב לרע. ואם זה לא מספיק, שני אחים מיבשת קראשיה מגיעים ויוצרים בלאגן, בזמן שניק חושב עליהם כאופציה לבעלי ברית.

זה ספר שהתעלה על כל הציפיות שהיו לי ממנו. קראתי את הראשון והשני מזמן ולא התפניתי לקרוא את השלישי למרות שחיכיתי לו, ואני שמח שסוף סוף קראתי, כי הסדרה הולכת ומשתפרת. אחריו יש עוד שלושה ספרים, אז אין סוף בספר הזה וכדי לדעת מה יקרה צריך להמשיך לבאים.

חבל שהפונט וגודל הספר המודפס הציקו לי בזמן הקריאה ונאלצתי לעבור לקרוא דיגיטלי כדי שיהיה לי נוח.
גם לא ברור למה קוראים לספר רדת החשכה וזה קצת מבאס אותי כי הסתקרנתי. חוץ מזה ספר טוב בדיוק בסגנון שאני אוהב.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•תום
גברים ללא נשים

גברים ללא נשים

הרוקי מורקמי

הרוקי מורקמי, כמה דובר על הסופר המפורסם הזה. מסקרנות, וגם כי רציתי לקרוא כמה סיפורים ולא ספר ארוך עם עלילה אחת, קראתי את גברים ללא נשים החדש שיצא.
לא לטעמי. על אף שהתעניינתי בספר, התאכזבתי.

קובץ של 7 סיפורים לא קשורים זה לזה שמה שמשותף בין כולם הוא שיש גבר וחסרה לו האישה שאהב.
הרגיש לי שהסיפורים ספרותיים מדי והם לא בגובה העיניים לקורא הממוצע מבחינת הסאבטקסט, מה הסופר רוצה שנבין? לדוגמה: מישהי שחושבת שבגלגול הקודם היא הייתה צמדאי (סוג של דג, אל תראו תמונה בגוגל). איך אמורים להבין את המסר בזה?
עוד משהו - לרוב הסיפורים, אולי לכולם, לא הייתה פואנטה וכאילו הם נקטעו באמצע. זה הציק, כי אני קורא ומחכה לדעת מה השיא - ולפתע מתחיל הסיפור הבא.
עוד משהו שלא היה לטעמי הוא שהיו דברים מטרידים לפעמים בחלק מהסיפורים: נחשים, איש שמתעורר בלי לזכור או להבין מה זה החיים (לא מבין מילים, לא זוכר איך להתלבש ולא יודע כלום).

אני אסכם - גם הסיפורים ריקים מתוכן, גם בלי פואנטה, גם חוזרים על עצמם (גבר בלי אישה שמרגיש חסר חיים), גם לא ברור מה המטאפורות (אני מניח שיש ולא הבנתי, אבל אולי אין) וגם מטריד. לא הבנתי מה המסר, או שבכלל אין ואז מיותר לקרוא. כי הסיפורים לכשעצמם - פשוט ריק. כל מיני רעיונות שעלו לסופר בראש ולא ידע איך לפתח אותם.
לסיכום, ממליץ לא לקרוא.

למה בכל זאת 2 כוכבים ולא אחד? כי הכתיבה שלו טובה מבחינת ניסוח ושימוש במילים. היה משהו שגרם לי לרצות לקרוא עוד ולא להפסיק. גם עניין אותי תמיד מה יהיה הסיפור הבא - ובאחד הסיפורים נקודת המבט הייתה של הסופר, זה מיוחד שהוא עצמו חלק מהסיפור.
בגלל סגנון הכתיבה הישיר, הבוטה, הספרותי, הבועט, אני מתכוון לקרוא בעתיד ספר אחר של מורקמי. על פי סיפורים קצרים אני עדיין לא אשפוט סופר מצליח.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•תום
כובל הנשמות

כובל הנשמות

סבסטיאן דה קסטל

הספר הזה טוב בגלל שהוא גרם לי ממש לאהוב את סדרת הספרים. כובל הנשמות הוא הרביעי בסדרה, שממשיך את מסעו של קלן במדבר. אבל הפעם, הוא שומע על מקדש ההבנה - מקדש של נזירים בעלי הצל האפל. בתחילה הוא חושב שכנראה תהיה שם תרופה לצל האפל, אלא שעד מהרה הוא מגלה שכל מה שחשב יכול להשתנות בכל רגע.

פריוס לא נמצאת בספר, והיא הייתה חסרה, אבל לגמרי הצליח להיות מעניין בלעדיה. היה ניסיון לפצות על זה בכך שקלן מדמיין לעצמו מה היא הייתה אומרת אם הייתה נמצאת לידו. אבל עדיין לא ברור אם היא תהיה בהמשך או שנפרדנו ממנה.
היה מתח, קטעים מפתיעים, כתיבה קלילה וכיפית שיוצרת הזדהות עם הגיבור. ובכל זאת…

הספר הזה לא הכי טוב שיש, למרות שהוא בול הטעם שלי בספרים. אבל מרגיש לי שזה גם היופי שלו. מה שייחודי בו, כמו הבינוניות של קלן.
עדיין הכתיבה לפעמים לא ברורה (יכול להיות שזה התרגום, אבל כנראה זה צורת הכתיבה של הסופר), ובמהלך הקריאה החלטתי מתישהו לחזור 50 עמודים אחורה ולקרוא אותם שוב כדי לוודא שהבנתי הכל.
הקסם בסדרה הזאת לא ממש ברור. אומרים קסם נשימה, גחלת, דם… אבל יש מישהו שקרא ויכול להסביר מה כל קסם עושה? לא נראה לי. אין פירוט על זה, אולי רק בפעמים שזה נחוץ - מה שכאילו אומר שההמצאה הזאת הייתה באותו רגע ולא ידענו על האפשרות הזאת מראש.

אבל שלא תבינו אותי לא נכון - מאוד אהבתי את הספר! העלילה הייתה ממש מעניינת, הדמות של קלן הייתה מפותחת הרבה יותר ממקודם, הסיפור נהיה ארוך יותר מה שגורם לו להיות מושך יותר ובלתי נשכח מבחינתי. אני חושב שבכל ספר אני אמצא קצת פגמים שיפריעו לי מלחשוב שהוא מושלם, כי אין דבר כזה מושלם. ספר וסגנון כתיבה לא יכול למצוא חן בעיני כולם לכל אורכו.
נהנתי מהספר? כן. קלע הכשף היא אחת מסדרות הפנטזיה האהובות עליי? חד משמעית. אז מגיע לקלן 5 כוכבים כי אין על הדמות שלו וההרפתקאות שלו, והפרקים המהירים שנותנים לנו הרבה סצנות ולא רוצים שייגמר… טוב, מינוס אחד בכל זאת בגלל כל השאר (שזה דברים קטנים שלא לגמרי מובנים מדי פעם ולא אכתוב כי זה ספוילר).

לדעתי בקריאה חוזרת אפילו אהנה יותר, כי אני כבר אדע מה יקרה ואז אוכל לקשר בין האירועים ולהבין את המורכבויות שיש לפעמים. למשל, כשקראתי את הראשון בסדרה - התקשיתי להבין את הסגנון. ואם אחזור ואקרא את הראשון שוב, אני כבר אבין הכל (כמו בסדרה משחקי הכס. לפעמים יותר כיף בצפייה חוזרת).

לסיכום: מחפשים ספר פנטזיה לנוער בוגר (אבל לא רק) עם קלפי קסם וגיבור כובש? תקראו את קלע הכשף, מבלי לבוא עם ציפיות בשמיים.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•תום
הנקמה

הנקמה

מאירה ברנע-גולדברג

יש ספרים שכאילו מרגיש שנועדו בשביל שיהיה לנו כיף לקרוא אותם. זה מה שיש לי להגיד על ספרי "כראמל".

כמה בני נוער בתוך טירה דמיונית עם חתול מדבר ומצחיק, מסתורין, הרפתקאות, ומזימה שמתכננות המרושעות שהכרנו בספר הקודם. גברת בלום וסיסיליה טולין רוצות נקמה! גול מקבל מכתבים ממעריצה אלמונית, מתחיל ללמוד פסנתר עם מורה מוזרה ביותר, וכראמל משתגע.
מי זאת המעריצה האלמונית? מה קרה לכראמל, והאם הוא יחזור לעצמו ואיך? מי זאת המורה המשונה לפסנתר? ומה הרעות זוממות? כדאי לקרוא את הספר.

מתאים במיוחד לילדים ונוער צעיר, אבל אני לא אוהב להגדיר ספרים לקהל יעד מסוים, אז כל מי שחושב שיהנה מהספר כדאי לקרוא! עובדה שאני קורא, בן 19, ואהבתי מאוד.
כמו כן יש כמה ציורי קומיקס שהופכים את הספר למבדר יותר, אלה קטעי מעבר קלילים בין הפרקים וסוחפים את הקורא לפרק הבא, לא רק כי רוצים לדעת מה יקרה – אלא כי גם מעניין מה הקטע הציורי המצחיק הבא.

מאוד אהבתי את שמות הפרקים – זה תמיד מעניין, משונה בקטע טוב והומוריסטי. זה עוד משהו שנותן אווירה ואת הסגנון המהנה של הספר. לדוגמה: "פרק שישי, ובו יסופר על סבתא של דוד של אבא של סבא-רבא של בטהובן, ועל סבא של דודה של אמא של סבתא-רבתא של ביזה, ועל נערה מיוחדת מסין עם כלב פאג מעצבן". הייתי חייב להכניס את שם הפרק לביקורת! זה כמובן שם קיצוני יותר משאר הכותרות. ובכל זאת, הנה עוד אחד: "פרק רביעי, ובו יסופר על מעקב מסוכן, על מוצץ נעלם, על שלושה כלבים ועל שקית ביסקוויטים מעופפת". באמת אפשר לא לקרוא את הפרק אחרי הכותרת הזאת?! (יש 20 פרקים, כל פרק בממוצע 10 עמודים).

יש ריגול, מתח, הספר עשיר בדמיון ובהומור... אין עוד מה להגיד, פשוט ספר ממש כיף! ללא ספק אמשיך לקרוא את כל הספרים בסדרה. כל דבר נוסף שאגיד יגרור ספוילר ולכן אמנע. אני כבר במתח מה מחכה לי בספר השלישי! ואתם, כל אוהבי הכיף והשמחה (כולנו כאלה, לא?), רוצו לקרוא. מומלץ בתור ספר מעבר בין שני ספרים "רציניים" וכבדים. בין אם קוראים ספר כבד מבחינה עלילתית או בין אם הספר כבד פיזית מבחינת מספר העמודים - כראמל יהיה שם בין לבין בשביל לתת את ההפסקה שלפעמים זקוקים לה.

לפני 4 שנים•תום

ביקורות נוספות על "תולעת משי"

תולעת משי

תולעת משי

רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

לאחר "קריאת הקוקייה" הפושר לא הייתי בטוחה שאקרא את הספר הזה. קראתי משתי סיבות - הביקורת של רויטל ק. (תודה!) והעובדה שהוא הגיע עד הבית. עדיין אני חושבת שרולינג אינה כותבת טבעית של ספרי מתח - היא מרבה בפרטים שאינם חשובים דווקא לסיפור המתח - אבל היא יודעת לכתוב בצורה מותחת ומעניינת. וההתקדמות שעשתה בין ספר המתח הראשון לשני שכנעה אותי שיש לה עתיד גם בתחום הזה.
בספר הזה היא כותבת על עולם המוכר לה באופן אישי ומדוייק - עולם המו"לות, הסופרים והוצאות הספרים. סופר לא מצליח במיוחד נעדר מביתו וקורמורן סטרייק, הבלש עם עוזרתו הנאמנה רובין מנסים למצוא אותו כשהלקוחה שלהם - שלא בטוח שתוכל לשלם - היא אשתו העכברית והבלתי נסבלת של הסופר. הסיפור - ייאמר מייד - אינו מלהיב במיוחד. הפיתרון שגלבריית/רולינג מצא אינו הגיוני במיוחד. ועדיין הספר גרם לי הנאה רבה.

לרולינג/גלבריית יכולת מופלאה לטוות סיפור מעניין וכתיבה מצויינת. היא כותבת דמות גברית בלי ליפול בפח בו סופרת אשה נופלת לעתים - היא אינה מתארת תאורים מדוייקים של זוטות. תאוריה הם רישום כללי ביד קלה, המאפשרים לקורא להמחיז ולביים לבד את הסיפור. הגיבור שלה שהוא גבר גדול, עם עודף משקל, שיער ליפה וקטוע רגלו הימנית מגדיר - שלא כמו בסרטים אמריקאים - איך משיכה אינה תלוייה במראה חיצוני.

הסיפור עניין אותי ביותר. רולינג/גלבריית משקיעה פה בבניין דמויותיה - בעיקר הראשיות אבל גם המשניות זוכות לחשיפה. היא מתארת בשנינות ובעוקצנות את הסופרים המלאים בעצמם, את הסופרים שכתבו ספר בינוני ומסרבים להכיר בכך, את הסופרים הנשענים על ספרם הראשון - זה שהביא להם תהילה ומאז הם ממחזרים את עצמם לדעת, את העורכים, המנהלים של העולם הספרותי רווי היצרים שזר - אפילו הוא קורא - לא יבין. במובנים מסויימים אפשר למצוא את רולינג עצמה בתוך הסיפורים המרכיבים את ספרה. ואת זה היא עושה טוב יותר מכולם.

מה אני אומרת? התענגתי עליו. וקיבלתי סוף סוף הסבר למה כל הבלשים (הספרותיים, כן?) הם שרוטים בעלי קשיים בחיי המשפחה. לדברי רולינג בלש הוא אדם המכור לגילוי האמת. וכשהוא עוסק בזה אין לו אלוהים - ודאי לא משפחה. ובני משפחה מעטים יסכימו לחיות עם אדם בידיעה שהם איפה שהוא מספר 7 - 8 בהתעניינותו. כך שבעיות משפחתיות הן מובנות פה, וגם שימוש באלכוהול בזמנים בהם אינם עובדים על מקרה ואין להם הסחת דעת חיונית. זה הסבר טוב. טוב יותר מפיענוח הפשע הנתעב בספר.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•yaelhar
תולעת משי

תולעת משי

רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

"מילים הן כמו כרית נוצות שפתחו אותה, ושכל הנוצות שבתוכה מתפזרות לכל עבר.
ברגע שאתה פותח את הפה, את מה שהוצאת משם כבר לא ניתן להחזיר"






הנה דיאלוג קצר שהתנהל בסיפרייה העירונית שבעיר מגוריי, ביני לבין הספרנית...
אני: אה, סליחה, את יכולה לרשום לי בבקשה את הספר הזה בבקשה?
הספרנית: אין בעיה. אגב, אתה יודע שקדם לספר הזה ספר נוסף?
אני: אה כן, 'קריאת הקוקייה'. לא כל כך אהבתי אותו. פשוט שמעתי שהספר הזה יותר טוב, וזו ג'יי קיי רולינג שכתבה אותו, אז החלטתי לתת לו צ'אנס נוסף.
הספרנית: טוב, אז רק שתדע, הספר הזה נמצא על המדף שם.
אני: אוקיי, תודה, אבל נראה לי שאני אוותר על התענוג. מביט לעבר המדף ואחר כך מוסיף: יודעת מה? במחשבה שנייה, אולי אני אקח גם אותו. אולי הפעם דווקא אוהב, מי יודע? אז... יש מקום לעוד ספר?
הספרנית: כן, תביא אותו ואני ארשום לך.

כבר כתבתי ביקורת בעבר על 'קריאת הקוקייה' - לא ביקורת אוהדת במיוחד, ומאוד מאוד מאוכזבת מרולינג, שהיא הסופרת האהובה עליי.
ועכשיו, אני נמצא בבעיה: כי קראתי אותו שוב, והפעם דווקא הצלחתי להינות ממנו. נכון, הוא עדיין הספר הכי פחות טוב של רולינג, והוא עדיין לא ספר של 5 כוכבים (הוא של 4), אבל נהניתי. ספר קריא מאוד, בסך הכל. טוב מאוד בגבולות הז'אנר, אשר אותו אני מגדיר כמשעמם וכמייגע, למרות שגם קריאת הקוקייה היה בחלקים מסויימים משעמם ומייגע. אך בחלקים מסויימים הוא היה גם מעניין: אהבתי את המתח שנבנה לאט לאט ובהדרגה, את התעלומה המאוד מורכבת, את סטרייק שהתחבב עליי, את זה שפוגשים כל מני דמויות ומתחקרים אותם, ואת הסוף המפתיע והלא צפוי שלא תאם אף סוף מכל אלפי הסופים האפשריים שדימיינתי במהלך העלילה. ובעצם הבעיה היא, שכבר ליכלכתי עליו, והליכלוך הזה לא כל כך מגיע לו. אז יש כמה פיתרונות אפשריים לבעיה: אני יכול למחוק את כל הביקורת הלא אוהדת שכתבתי עליו (אבל זה יהיה מאוד חבל, כי השקעתי בה מאמץ, הביקורת קיבלה 42 לייקים ויהיה חבל למחוק אותה). אפשר גם לא למחוק אותה ולהשאיר אותה כפי שהיא, אבל לתת לספר הזה ציון של 4 כוכבים (אבל אז תהיה סתירה בין מה שכתבתי לבין מה שדירגתי).
אז... את המילים הרעות שאמרתי אולי כבר לא ניתן להחזיר לאחור, אבל אולי אפשר לתקן אותן מעט. והנה, תיקנתי, עכשיו אתם יודעים מה דעתי על הספר. ועכשיו, אפשר להמשיך לביקורת על ספר ההמשך שלו, 'תולעת משי'!

***

אז לא. צר לי, אבל 'תולעת משי' לא באמת יותר טוב מ'קריאת הקוקייה' כמו שכולם אומרים. אבל, הוא גם לא פחות טוב. אם כן, נשאלת השאלה: למה 3 כוכבים, ולא 4? פשוט מאוד, כי תולעת משי הוא בדיוק כמו קריאת הקוקייה. אין שום הבדל ביניהם, הכל חוזר על עצמו: שוב סטרייק עם בעיות המשקל שלו והמשבר בזוגיות, שוב רובין, שוב תעלומה, שוב מיליוני עדים ופגישות, שוב ספר שנמתח כמו מסטיק, שוב גסויות של עולם המבוגרים, שוב ציטוטים בתחילת כל פרק שלא אומרים כלום ושאין להם כל קשר למה שקורה באותו פרק. שוב, ושוב, ושוב, ושוב. זה יכול להיות כיף בפעם הראשונה, אבל בפעם השנייה זה מאבד כל עניין. 3 כוכבים ומטה. רולינג, אנא ממך - אם את כל כך רוצה לכתוב למבוגרים, אז תכתבי. אבל לא ספרי מתח, אלא פנטסיה. פנטסיה שהיא לא 'הארי פוטר', ועוד למבוגרים, זה משהו מעניין מאוד ולדעתי כדאי לך בהחלט ללכת על זה. ועוד משהו: תיפטרי כבר מהרוברט גלבריית הזה שהשתלט פתאום על הספרים שאת כותבת, ותפסיקי לחשוש משמך המתנוסס בגאווה על טעיפות ספרייך.

לסיכום, הספר הזה גרם לי להתחרט על כל המילים הטובות שאמרתי עכשיו על 'קריאת הקוקייה', ועשה לי חשק פשוט לקחת אותן בחזרה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
תולעת משי

תולעת משי

רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

ג'יי קיי רולינג לא היתה צריכה להקליד עוד מילה אחת עד יום מותה כדי לחיות באושר, או לפחות בעושר, לאחר סדרת הארי פוטר.
אם בכל זאת חשקה נפשה בהגדלת ממונה, הרי שהיתה יכולה לסחוט את סדרת הארי פוטר עוד ועוד, הרבה מעבר לשלושת הספרונים שהוציאה לאחר הסדרה. עלילת הארי פוטר מזוית הראיה של ג'יני וויזלי, עלילותיו של ג'יימס סיריוס פוטר בהוגוורטס, עלילותיהם של ג'יימס וסיריוס המקוריים בהוגוורטס וכן הלאה וכן הלאה.
היא היתה יכולה גם לשכפל את עלילת הארי פוטר ולברוא סדרת פנטזיה חדשה עם קווי עלילה דומים באופן רופף לסדרת הארי פוטר. ואחרי זה עוד סדרה, ועוד סדרה.
מעריצי הארי פוטר היו קונים את כל זה בלי היסוס.
אבל ג'יי קיי רולינג בחרה לעבור לכתיבה למבוגרים, בז'אנרים ריאליסטיים, ובעיני - רק על הבחירה האמיצה הזו מגיעה לה הערכה.
ולא עוד, אלא שלאחר ספר המבוגרים הראשון שלה (שאין לי מושג איך הוא היה, הבנתי שלא מלהיב), היא שוב עברה ז'אנר, לז'אנר הבלשי, ואף הוציאה את ספרה תחת שם עט.
אם רולינג קיוותה לשחזר את סיפור ההצלחה של אמיל אז'אר, הלא הוא רומן גארי, ולקבל תשבחות ושירי הלל תחת שם העט החדש - הרי שתקוותה נגוזה. הספר, קריאת הקוקיה, ככל הראה, לא זכה להצלחה רבה בטרם הודלף שהסופרת האמיתית שלו היא לא אחרת מאשר ג'יי קיי רולינג.
בין אם האמת דלפה החוצה בניגוד לרצונה, ובין אם חוסר תשומת הלב לספר החדש שבר אותה ודחף אותה להדליף את שמה לתקשורת - שוב, קשה שלא להעריך את האומץ, וקשה שלא להגיע למסקנה שרולינג כותבת, קודם כל, פשוט כי היא אוהבת לכתוב.
ולכן מגיע לה שננסה לשפוט את הספר שלה כמו שהוא, בלי השוואה להארי פוטר, בלי שהשם ג'יי קיי רולינג יהדהד לנו בראש, פשוט כמו ספר בלש. כי זה, בסופו של דבר, בדיוק מה שהוא.

***
מרפרוף על ביקורות פה באתר, נראה שרוב הקוראים לא אהבו את "קריאת הקוקיה" הספר הראשון בסדרת קורמורן סטרייק.
אני דווקא נהנתי ממנו, ונהנתי גם מהספר השני בסדרה - "תולעת המשי".

***

אז מה יש לנו כאן?
בלש פרטי "קלאסי", קשוח, ציני, רווק, מאחוריו מערכת יחסים מעורערת ומערערת, כלומר - חייו האישיים הם סוג של כשלון, אבל בכל מקרה אין לו כמעט חיים מחוץ לעבודה, בעל ממדים פיזיים מרשימים, מכיר את סמטאותיה האפלות של העיר, מרושש, מנהל יחסים מורכבים עם המשטרה בשל הצלחתו להגיע לאמת לפניהם (ו"לפניהם" זה תיאור רחמני, הם כנראה, לא היו מגיעים לאמת לעולם).
מישהו מהאסכולה של פיליפ מארלו.
מקדים את המשטרה כמו שרלוק הולמס והרקול פוארו,
בוגר יחידת משטרה-צבאית כמו ריצ'ר.
בקיצור, קלאסי.
יש תעלומת רצח מסקרנת, יש רמזים מטעים, יש עבודת חקירה איטית, מייגעת, חיפוש ראיות, שיחות עם חשודים, הפרחת תאוריות. והפרכה שלהן.
הספר הזכיר לי כל הזמן סופרות מתח בריטיות ותיקות: אגתה כריסטי, רות רנדל, פי די ג'יימס.
קשה לי לשים את האצבע על נקודת הדמיון.
ברור שהספרים עכשוויים ומודרניים הרבה יותר, יש אינטרנט וטלפונים חכמים ושאר ירקות מודרניים.
אולי זו לונדון, המככבת בספר, והחברה האנגלית על הסנוביזם והמעמדות שקיימים בה עדיין.
אולי זה גם הקצב האיטי: רוב ספרי המתח והבילוש בני ימינו הם היפראקטיביים משהו: כל שלושה פרקים פיצוץ, רציחות מגיעות בזו אחר זו בקצב רצחני, כל פרק מסתיים בגילוי מרעיש, או סימן שאלה חדש, תעלומות מצטברות זו על גבי זו, הכל תזזיתי ומהיר.
נראה שכותבי הז'אנר הזה מניחים שחובבי המתח וההרפתקאות רגילים לאקשן של סרטים, מכורים לקצב המהיר ול-"וואו" ועושים הכל כדי לספק את הסחורה.
אצל רולינג הקצב איטי יותר. אין הפתעות על כל צעד ושעל, אפילו הפרקים ארוכים יותר, ונגמרים לרוב בלי סימני שאלה חדשים, בלי רצח חדש, בלי גילוי מסעיר.
יש עולם שלם שנבנה, של דמויות הסובבות את הנרצח, של עולם הספרות וההוצאות לאור שהוא הרקע לרצח.
וכמובן - חייהם האישיים של קורמרן, הבלש, ורובין - המזכירה/עוזרת המסורה.
ואיכשהו, כל זה הופך את התעלומה ואת הציפיה לפתרון למותחות מאוד.

***

בסופו של דבר, זהו ספר הבנוי לפי נוסחה, נוסחת הבלשים הפרטיים (הבריטיים!), אלא שלבנות ספר לפי נוסחה זו לאו דווקא מלאכה פשוטה.
אפשר לעשות את זה רע, מחופף, שבלוני.
ואפשר לעשות את זה יסודי, עם השקעה בפרטים הקטנים, כשעושה רושם שנעשה תחקיר על כל פרט שלא היה מוכר לסופרת מראש, עם דמויות שניכר שהסופרת אוהדת ומוכנה ללוות אותן במסע הארוך שהיא מתכננת להן.
רולינג, אם זה לא היה ברור, שייכת לסוג השני.
מומלץ לחובבי הז'אנר.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•רויטל ק.
תולעת משי

תולעת משי

רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

אני קוראת ספר בעיקר בשביל הדמויות. לא ממש משנה לי אם העלילה ישנונית, לא אמינה או לא קיימת, ולא אכפת לי אם התיאורים פרטניים מדי או דלים או משעממים, כל עוד הדמויות בנויות היטב. אם אכפת לי מהן, אני אקרא עד הסוף; אם סופר מצליח לגרום לי לאהוב דמות, הוא כבר לא יתקשה לגרום לי לבכות או לצחוק או לפחד.
זאת הסיבה שאני בקושי קוראת מותחנים. הז'אנר הזה לא מקדיש הרבה מאמץ לבניית דמות. קרבנות הפשע יהיו בדרך כלל זרים לי לגמרי, ולכן הטרגיות שבגורלן לא נוגעת בכלל ללבי. דמויות עולות על הבמה ויורדות ממנה במהירות כזאת שאני בקושי זוכרת איך קוראים להן. והשחקן הראשי, הבלש, נו, סטנסיל פשוט לא עושה לי את זה.

ובכל זאת, יש ארבעה סופרי מתח שאני קוראת בשמחה. ושלא במפתיע, כולם בריטים.
הראשון הוא ארתור קונן דויל, אני מניחה שאין צורך להסביר למה.
השניה היא טאנה פרנץ', שלמען האמת היא בכלל אירית. הדמויות הראשיות שלה - בלשים במשטרת דבלין, שכל אחד מהם הדמות הראשית בספר אחר - עמוקות ומורכבות, וסוגיות חברתיות באירלנד מטרידות אותה יותר מקצב פתרון התעלומה, וזה נהדר בעיני.
השלישי הוא דגלאס אדאמס, שכתב שניים וחצי ספרים מופלאים בסדרת דירק ג'נטלי, ועוד אדבר עליו בהמשך.
הרביעית היא ג'יי קיי רולינג, שהוציאה תחת הפסבדונים רוברט גלבריית סדרת מתח טובה ומסקרנת.

למה טובה?
כי במרכזה עומדות שתי דמויות נהדרות: הבלש הפרטי קורמורן סטרייק והווטסון שלו, רובין.
קורמורן סטרייק, על פניו, אינו גיבור חריג. הוא בלש פרטי עם עבר צבאי, טיפוס גדול וחזק, אבל עם רגל קטועה, ופגיעוּת שמתבטאת בעיקר בסירוב להכיר בחולשתו. יחסיו עם המשטרה לא ידידותיים במיוחד והוא תמיד מגיע לפיתרון שני צעדים לפניהם, כשהם עסוקים במרץ בתפירת תיק לאדם הלא-נכון. הוא רווק, במערכת יחסים מהבהבת עם בחורה יפהפיה ומעורערת (הספר הראשון בסדרה) או מערכות יחסים מזדמנות חסרות משמעות (הספר השני). אין לו שום התנגדות לאלכוהול, אם תהיתם.
אם כל זה מזכיר לכם כמה וכמה מותחנים אחרים, אתם צודקים. אבל קורמורן סטרייק הצליח איכשהו להדהד לי גם בלש פרטי אחר: דירק ג'נטלי.
וכאן כמה מילים על דירק. כמעט כולם מכירים, לפחות בשם, את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה. לא רבים מכירים את דירק ג'נטלי, וחבל. קשה עד בלתי אפשרי לסווג את סדרת דירק ג'נטלי; יש בה מתח ומדע בדיוני והומור וביקורת חברתית ומה לא בעצם. אני מנחשת שבדרך כלל היא מונחת במדפי המדע הבדיוני ולכן לא מעט אנשים מחמיצים אותה, ושוב, חבל. דירק ג'נטלי הוא כל כך הרבה יותר מזה. הוא בלש הוליסטי, ברנש מכוער ומקסים, שבורך באינטואיציה מעולה ובנטייה לצרות. דמות יחידה במינה שאי אפשר שלא להתאהב בה.
למה קורמורן סטרייק מזכיר לי את דירק? המראה החיצוני הלא פוטוגני, כנראה, בתוספת הצליעה (לדירק יש הליכה ברווזית למדי). האינטואיציה הפרועה שבדרך כלל צוחקת אחרונה. מן הסתם הבריטיות הניכרת. ומעל לכל איזו רוח דגלאסית קלה שמרחפת על הסדרה הזאת. וזאת מחמאה רצינית. אני לא יודעת איך רולינג עושה את זה.
(עכשיו אני מתחילה להתגעגע לדירק ג'נטלי שוב. זה נוראי.)

למה מסקרנת?
כי רולינג לא ממהרת לשום מקום. היא באה בתודעה של סדרה, לא של ספר בודד, ורוקמת את הדמויות והיחסים ביניהן בהערות אגב שנשזרות לאורך הסדרה. לקורמורן סטרייק יש עבר מעניין, שאותו היא פורשת לאט. יש פרטים שיתגלו רק בהמשך. מערכת היחסים הנהדרת בין סטרייק לרובין נבנית לאט ובסבלנות, ואם ציפיתי שמשהו יקרה ביניהם בספר הראשון, בספר השני כבר הבנתי שזה לא יעבוד ככה... לא כל כך מהר. והנה קרה הבלתי אפשרי, ואני רוצה לקרוא את הספר הבא ולוּ כדי לשמוע עוד על מערכת היחסים הזאת. אני רוצה לדעת אם רובין זורקת את מתיו. אני רוצה לקרוא על ההכשרה הבלשית שלה.
רולינג הצליחה לתת תחושה של מפגש עם דמות שלמה ומורכבת, תוך שהיא מראה לנו רק חלקים ממנה. לספר מעט ולרמוז שיש הרבה. כמה חכם וכמה לא פשוט.

*

וכמובן, מילה על רולינג.
כמעט כל ביקורת על הסדרה הזאת - שכל כך ראויה לעמוד בפני עצמה, ולא קשורה בשום צורה להארי פוטר - מכילה התייחסות כזאת או אחרת. רבים שלחו אותה "לחזור להתעסק בקסמים" או "לכתוב לילדים, כי למבוגרים את לא יודעת לכתוב". לא מעטות מהתגובות הגיעו מאוהבי הארי פוטר שהתאכזבו לגלות שאנחנו כבר לא בהוגוורטס.

כנראה שקסם הכתיבה של רולינג לא פועל מחוץ להוגוורטס. [...] ממליצה לקרוא, אם בא לכם משהו נחמד. אבל אל תצפו לרולינג, כי היא לא שם.
(הביקורת של קריקטורה על "קריאת הקוקייה")

הספר אינו גרוע אבל - לפחות בינתיים - לא תהא תפארתה של רולינג על הז'אנר הזה.
(הביקורת של יעל על "קריאת הקוקייה". שימו לב ל"בינתיים" הזהיר בין כל הקביעות הפסקניות בביקורות אחרות... הספר הראשון הוא החלש בסדרה, ושמחתי לגלות שיעל אהבה את שני הבאים.)

מרגיש כאילו רולינג נאבקת בברוטליות בטייטל של "סופרת ילדים", כמנסה לזעוק: "תראו איזו מתוחכמת אני יכולה להיות!"
הכתיבה לילדים הפכה את רולינג למה שהיא. בכתיבתה למבוגרים רולינג בוחרת להיות פתאום מפוכחת להחריד וחסרת אמון באנושות. אני אוהבת אותה, אבל אני חשה מסר תת קרקעי שעולה מהדיסוננס הזה: "ילדים זקוקים לאופטימיות. מבוגרים ציניים מדי בשביל זה."
(הביקורת של דבש על "קריאת הקוקייה")

איך היא מעזה, הג'יי.קיי. רולינג הזאת, להציג את עצמה בשם אחר?? ועוד בשביל שלא יזהו שזאת היא! וכשזה ברור שזה רק תעלול שיווקי כדי לקבל עוד לייקים ולמכור ספרים! מה, היא לא עשירה מספיק?
(הביקורת של הנסתרת על "קריאת הקוקייה")

ומנגד -

הסדרה הזו היא, בעיני, ההוכחה לכך שג'יי קיי רולינג היא סופרת אמיתית.
כזאת שכותבת מתוך אהבה לכתיבה ומתוך כבוד למקצוע.
אם עיקר עניינה היה כסף או הכרה, היא היתה יכולה לכתוב המשכים/הקדמות/וריאציות על סדרת הארי פוטר.
או לא לכתוב כלום.
זה לא שחסר לה אחד מהשניים גם ככה.
הבחירה לכתוב בז'אנר כל כך שונה, המחקר שניכר שהיא עושה לפני הכתיבה, האיטיות שבה היא בונה את הדמויות, לאורך שלושת הספרים, מראה שהיא כותבת קודם כל בשביל לכתוב, ושהיא לוקחת את הכתיבה מאוד ברצינות.
(הביקורת של רויטל על "דרך הרשע")

גם בעיני, הבחירה של רולינג לכתוב משהו אחר מעידה על אהבה לכתיבה ועל רצינות, שאני יכולה רק להעריך. אני גם שמחה לגלות שלרולינג יש מהלכים בעוד ז'אנרים, ושלא כל סופר נוער מעולה חייב לחלות בתסמונת ריירדן.
אבל אם כבר מדברים, יש כאן עוד בחירה של רולינג, בחירה מינורית שלא כל כך מבחינים בה: להשאיר את השם גלבריית על הכריכה, גם כשכולנו יודעים מי עומדת מאחוריו.
מה זה אם לא בקשה מנומסת של אחת הכותבות האהובות עלי, לדבר קצת פחות עליה וקצת יותר על קורמורן סטרייק.

לפני 8 שנים•פֶּפֶּר
תולעת משי

תולעת משי

רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

*ביקורת עם ספוילרים*

תולעת משי של רולינג הוא ספר המשך לקריאת הקוקיה. ניתן להגיד שהרגשתי לאחר קריאת שני הספרים זהה- תחושת בלבול, עניינים לא סגורים. הרגשתי שלא הכל ברור לי. בדרך כלל לאחר סיום קריאת ספר מתח אני יוצאת בתחושת הקלה - כל הקצוות מתחברים, כל החורים נסגרים. בתולעת משי הרגשתי שאני עם המון סימני שאלה.
כמו לאחר קריאת הקוקיה עולה בפני שאלה מרכזית- למה? (אם מישהו יוכל להאיר את עיניי בנושא- יותר מאשמח)
בקריאת הקוקיה ג'ון בריסטו רצח את אחותו והתחנן (בלשון המעטה) לסטרייק כדי שיחקור את המקרה- מה שבסופו של דבר גרם להסגרתו.
מדוע הוא היה צריך כל כך להתאמץ כדי שיחקרו את המקרה? למה התעקש על זה כל כך ? הוא הרי כבר ניצל מהמשטרה שלא חשדה בו לרגע...
לא יכול להיות שהסיבה היחידה היא להסיר ממנו כל חשד שהוא.
אותו הדבר התרחש הפעם- למה אליזבת רצחה את אואן קוויין מלכתחילה? מה יצא לה מזה? סיבת הנקמה אינה מספקת אותי פה.

בקריאת הקוקיה הדמויות עצמן היו הרבה יותר מעניינות לפחות. בתולעת משי לא היתה דמות אחת שחיבבתי מלבד רובין (אהבתי גם את העובדה שהיא ה"רובין" של סטרייק ה"באטמן"). סטרייק בעצמו נראה אדם די מרוכז בעצמו שלא פשוט לחבב.
הכתיבה עצמה מאוד סוחפת, רולינג יודעת היטב כיצד לתאר תחושות ומצבים. הרגשתי כאילו אני סובלת מברכו של סטרייק ממש כמוהו. כאילו אני בעצמי מדדה בלונדון ומוטרדת ממזג האוויר והמצב הכלכלי. יכולתי ממש להרגיש שאני שם.
בגדול התחושה בספר היתה כאילו יש יותר מדי דמויות עם יותר מדי פרטים שצריך לזכור - ההתעמקות בכל דמות ודמות היתה די מתישה והותירה תחושה של יריה לכול הכיוונים כחשודים- בעיקר כשמדובר בדמויות שמגיעות מאותו התחום עם אופי דומה (פנקורט, צ'אדר וכו') . בשלב מסוים הדמויות די התבלבלו לי ולא כל כך זכרתי את הסיפור של כל אחת מהן.
בגדול את קריאת הקוקינה אהבתי יותר, אך שניהם די בינוניים להערכתי.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•malik
תולעת משי

תולעת משי

רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

אל. תקראו. את התרגום הזה.
הפעם, בניגוד לקריאת הקוקייה, עשיתי את הדבר הנכון ושאלתי מהספרייה את המקור הבריטי, טעונת שיפור ככל שהאנגלית שלי תהיה. אני רוצה לציין שזו הפעם הראשונה בחיים שחוויתי אכזבה כזאת מתרגום, שגרמה לי להחרים אותו ממש ולצאת לגיחה נחושה מה-comfort zone שלי בשפת האם.

ובכן, זה שווה את זה. אני לקראת סוף הספר, והמשימה מאתגרת מאוד, אבל פתאום התחביר הגיוני, המשמעות מועברת ברהיטות, ועם הוויתור על התרגום המקרטע של צוקרמן נעלם התסכול שלי לחלוטין.

איך גיבשתי דעה על התרגום אם הפעם קראתי את המקור? פה ושם הסתקרנתי בנוגע לבחירות התרגומיות, וביקשתי מידיד להציץ בעמודים מסוימים בעותק המתורגם שברשותו – התעניינתי איך המתרגם בחר להעביר את משמעות הכינוי הבלתי מחמיא של הלן אנסטיס, Helly, למשל, שבאנגלית מתקשר ל-Hell? איך הוא התמודד עם תלונות על אותיות גדולות, שלא קיימות בעברית? ועוד מסוג זה.
ההצצות כבדרך-אגב האלה היו לבדן תזכורת מספקת שעשיתי את הבחירה הנכונה, גם במחיר של תלות מעט מעיקה במילון המקוון במהלך הקריאה. אבל הפעם, מאחר שאני קוראת את המקור, לא מדובר רק בתרעומת על תרגום צורם או לא מובן – וכן, "בתולעת משי" כמו ב"קריאת הקוקייה", נתקלתי במשפטים שאין בהם טיפה של טבעיות, לאו דווקא קשורים לאתגרים התרגומיים שעוררו את סקרנותי מלכתחילה - יש פעמים שבהם הוא פשוט לא נכון במשמעותו. הצצתי רק בעמודים ספורים בתרגום, אבל המדגם הפעוט הזה הספיק לי כדי להיתקל במשפטי איום ואזהרה מובהקים שמשמעות זו שלהם כלל לא מועברת לעברית, וגרוע מזה: משפט שמשמעותו היתה הפוכה מהמשמעות באנגלית! (למתעניינים: בעמוד הראשון של פרק 23, על פי התרגום: "הוא התלהב לקראת הפן החברתי של הערב שלפניו בדיוק כשם שהשתוקק לדון עם אנסטיס במידע של אנשי הזיהוי הפלילי". המשמעות של המשפט הזה לא הגיונית בעליל שהרי סטרייק לא מחבב את המשפחה של אנסטסיס; סלידתו מ-Helly ושיעמומו מבן הסנדקות שלו נטחנת עד דק חלק גדול מהפרק הזה, אבל הדרייב העיקרי שלו להגיע לארוחה היה לשבת לשיחה שתקדם את החקירה. ובאנגלית אכן המשמעות היתה הפוכה: ככל שההתלהבות שלו מהפן החברתי היתה קטנה, כך הלהיטות שלו לדבר עם אנסטיס היתה גדולה).

הגילויים האגביים האלה קצת מרתיעים אותי מתרגום ככלל (ומעבודה שיוצאת מ-"ידיעות ספרים", בפרט, לא רק בשל עבודות תרגום אלא גם עריכה והגהה). אני מכורה לשפה העברית, ויודעת שיש המון מתרגמים מעולים ומדהימים שעבודתם מלאכת מחשבת ושלעיתים (לדעתי!) אף מתעלה על המקור. ועם זאת... לראות לראשונה במו עיני בתרגום לא נכון במשמעותו, גורם לי לתהות מה הפסדתי כל השנים האלה כשדבקתי בעברית, מה סולף ועוות בטעות או ברשלנות, ומה צונזר במכוון.

אכתוב ביקורת על הספר באנגלית כשאסיים, בינתיים לא יכולתי שלא לשמור את התרעומת, האכזבה והתהיות האלה לעצמי.

לפני 8 שנים•אאורה
תולעת משי

תולעת משי

רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

צפו בסיקור בוידאו! http://bit.ly/2909NQV :-)

הספר השני בסדרת קורמורן סטרייק - "תולעת משי" היה הרבה יותר סוחף לדעתי מקודמו "קריאת הקוקיה".
(סיקור על קריאת הקוקיה: http://bit.ly/1QYAsMc) העלילה הרבה יותר מתוחכמת ויש לסטרייק המון לקוחות
חדשים מאחר שהוא התפרסם מאוד בספר הקודם! השפה הרבה יותר קלילה וזורמת וזה פלוס ענק לעומת
"קריאת הקוקיה" שבה השפה מתחכמת.
יש הרבה יותר דמויות הפעם ואנחנו נחשפים לצד החשוך של המו"לים והסופרים.
הקשר בין קורמורן ורובין מתחזק והדגש הפעם הוא על העבר של רובין!
הסוף מוחץ. בגלל שהעלילה קצת נגררת עדיין ובגלל שלא אהבתי משהו מאוד
בסיסי בעלילה (שעליו אני מפרט בסרטון) שקלתי לתת לתולעת משי ניקוד נמוך
יותר, אבל בגלל שהסוף כל כך מוחץ! הוא הרוויח אצלי ניקוד גבוה. תיהנו! :-)

לפני 10 שנים•
★★★★★
•עידו וספרים
תולעת משי

תולעת משי

רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

יותר טוב מ"קריאת הקוקיה" אבל עדיין מומלץ לרולינג לעסוק בקסמים. אם לא הייתי מחבב - פשוטו כמשמעו - את הבלש בעל רגל העץ סטרייק - לא בטוח שהייתי צולח את המהמורות ואת הפיתולים של המוח שלו והיכולת לאתר את הרוצח, שוב בניגוד לעמדת המשטרה. הסיפור של הבלש סטרייק ועוזרתו החביבה רובין והקשר ביניהם יותר מוצלח בעיני מאשר התעלומה שהיא בעיני שולית לסיפור של הקשר המקצועי והאחר והקונפליקט של רובין באשר לעתידה המקצועי כעוזרת בלש. אשמח לקרוא עוד ולו משום שאני מחבב מאוד את הצמד הזה- אשמח אם הספר הבא לא יעבור את 300 - 350 ע' - למרות שבסך הכל נהניתי מ- 517 עמודי הספר.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•רוני
תולעת משי

תולעת משי

רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

אם אשווה את הספר הזה לספר הקודם בסדרה, קריאת הקוקיה, אז אפשר להגיד שהוא פחות טוב. העלילה, או יותר נכון להגדיר אותה כחקירה, פחות מעניינת מבספר הקודם ולדעתי גם לא כזאת מובנת. אבל אם לא אשווה את הספר, והוא הינו עומד בפני עצמו, עדיין מדובר בספר מתח טוב ולא צפוי. אני מאוד ממליצה קודם כל לקרוא את הספר הקודם ואז לעבור לזה.
אני מסכימה עם הביקורת של רויטל ק. שמגיע לג'יי קיי רולינג מחיאות כפיים או טפיחה על השכם שלמרות שיש לה מיליארד דולר היא ממשיכה לכתוב ולהמציא את עצמה מחדש ולדעתי היא גם מצליחה בכך. רק שתשמור על רמה עכבית!

לפני 10 שנים•
★★★★★
•יעל