ג'יי קיי רולינג לא היתה צריכה להקליד עוד מילה אחת עד יום מותה כדי לחיות באושר, או לפחות בעושר, לאחר סדרת הארי פוטר.
אם בכל זאת חשקה נפשה בהגדלת ממונה, הרי שהיתה יכולה לסחוט את סדרת הארי פוטר עוד ועוד, הרבה מעבר לשלושת הספרונים שהוציאה לאחר הסדרה. עלילת הארי פוטר מזוית הראיה של ג'יני וויזלי, עלילותיו של ג'יימס סיריוס פוטר בהוגוורטס, עלילותיהם של ג'יימס וסיריוס המקוריים בהוגוורטס וכן הלאה וכן הלאה.
היא היתה יכולה גם לשכפל את עלילת הארי פוטר ולברוא סדרת פנטזיה חדשה עם קווי עלילה דומים באופן רופף לסדרת הארי פוטר. ואחרי זה עוד סדרה, ועוד סדרה.
מעריצי הארי פוטר היו קונים את כל זה בלי היסוס.
אבל ג'יי קיי רולינג בחרה לעבור לכתיבה למבוגרים, בז'אנרים ריאליסטיים, ובעיני - רק על הבחירה האמיצה הזו מגיעה לה הערכה.
ולא עוד, אלא שלאחר ספר המבוגרים הראשון שלה (שאין לי מושג איך הוא היה, הבנתי שלא מלהיב), היא שוב עברה ז'אנר, לז'אנר הבלשי, ואף הוציאה את ספרה תחת שם עט.
אם רולינג קיוותה לשחזר את סיפור ההצלחה של אמיל אז'אר, הלא הוא רומן גארי, ולקבל תשבחות ושירי הלל תחת שם העט החדש - הרי שתקוותה נגוזה. הספר, קריאת הקוקיה, ככל הראה, לא זכה להצלחה רבה בטרם הודלף שהסופרת האמיתית שלו היא לא אחרת מאשר ג'יי קיי רולינג.
בין אם האמת דלפה החוצה בניגוד לרצונה, ובין אם חוסר תשומת הלב לספר החדש שבר אותה ודחף אותה להדליף את שמה לתקשורת - שוב, קשה שלא להעריך את האומץ, וקשה שלא להגיע למסקנה שרולינג כותבת, קודם כל, פשוט כי היא אוהבת לכתוב.
ולכן מגיע לה שננסה לשפוט את הספר שלה כמו שהוא, בלי השוואה להארי פוטר, בלי שהשם ג'יי קיי רולינג יהדהד לנו בראש, פשוט כמו ספר בלש. כי זה, בסופו של דבר, בדיוק מה שהוא.
***
מרפרוף על ביקורות פה באתר, נראה שרוב הקוראים לא אהבו את "קריאת הקוקיה" הספר הראשון בסדרת קורמורן סטרייק.
אני דווקא נהנתי ממנו, ונהנתי גם מהספר השני בסדרה - "תולעת המשי".
***
אז מה יש לנו כאן?
בלש פרטי "קלאסי", קשוח, ציני, רווק, מאחוריו מערכת יחסים מעורערת ומערערת, כלומר - חייו האישיים הם סוג של כשלון, אבל בכל מקרה אין לו כמעט חיים מחוץ לעבודה, בעל ממדים פיזיים מרשימים, מכיר את סמטאותיה האפלות של העיר, מרושש, מנהל יחסים מורכבים עם המשטרה בשל הצלחתו להגיע לאמת לפניהם (ו"לפניהם" זה תיאור רחמני, הם כנראה, לא היו מגיעים לאמת לעולם).
מישהו מהאסכולה של פיליפ מארלו.
מקדים את המשטרה כמו שרלוק הולמס והרקול פוארו,
בוגר יחידת משטרה-צבאית כמו ריצ'ר.
בקיצור, קלאסי.
יש תעלומת רצח מסקרנת, יש רמזים מטעים, יש עבודת חקירה איטית, מייגעת, חיפוש ראיות, שיחות עם חשודים, הפרחת תאוריות. והפרכה שלהן.
הספר הזכיר לי כל הזמן סופרות מתח בריטיות ותיקות: אגתה כריסטי, רות רנדל, פי די ג'יימס.
קשה לי לשים את האצבע על נקודת הדמיון.
ברור שהספרים עכשוויים ומודרניים הרבה יותר, יש אינטרנט וטלפונים חכמים ושאר ירקות מודרניים.
אולי זו לונדון, המככבת בספר, והחברה האנגלית על הסנוביזם והמעמדות שקיימים בה עדיין.
אולי זה גם הקצב האיטי: רוב ספרי המתח והבילוש בני ימינו הם היפראקטיביים משהו: כל שלושה פרקים פיצוץ, רציחות מגיעות בזו אחר זו בקצב רצחני, כל פרק מסתיים בגילוי מרעיש, או סימן שאלה חדש, תעלומות מצטברות זו על גבי זו, הכל תזזיתי ומהיר.
נראה שכותבי הז'אנר הזה מניחים שחובבי המתח וההרפתקאות רגילים לאקשן של סרטים, מכורים לקצב המהיר ול-"וואו" ועושים הכל כדי לספק את הסחורה.
אצל רולינג הקצב איטי יותר. אין הפתעות על כל צעד ושעל, אפילו הפרקים ארוכים יותר, ונגמרים לרוב בלי סימני שאלה חדשים, בלי רצח חדש, בלי גילוי מסעיר.
יש עולם שלם שנבנה, של דמויות הסובבות את הנרצח, של עולם הספרות וההוצאות לאור שהוא הרקע לרצח.
וכמובן - חייהם האישיים של קורמרן, הבלש, ורובין - המזכירה/עוזרת המסורה.
ואיכשהו, כל זה הופך את התעלומה ואת הציפיה לפתרון למותחות מאוד.
***
בסופו של דבר, זהו ספר הבנוי לפי נוסחה, נוסחת הבלשים הפרטיים (הבריטיים!), אלא שלבנות ספר לפי נוסחה זו לאו דווקא מלאכה פשוטה.
אפשר לעשות את זה רע, מחופף, שבלוני.
ואפשר לעשות את זה יסודי, עם השקעה בפרטים הקטנים, כשעושה רושם שנעשה תחקיר על כל פרט שלא היה מוכר לסופרת מראש, עם דמויות שניכר שהסופרת אוהדת ומוכנה ללוות אותן במסע הארוך שהיא מתכננת להן.
רולינג, אם זה לא היה ברור, שייכת לסוג השני.
מומלץ לחובבי הז'אנר.
