אדמת ערבה נרחבת אשר צבעה חול. שממון אחד גדול אוחז בכול. כאשר עיניך משייטות על האזור כל מה שאתה רואה הוא בעיקר דממה.
התמזגות טוטאלית עם הטבע ועם סיפורי העם המרחפים על המקום. הטבע הוא שליט המקום ואזרחיו המעטים הם נתיניו, הוא מושל ביד רמה ואיננו חס על זוטריו.
כל מי שמגיע לשם דבר מה מהווי המקום דבק בבגדיו ואישיותו. גם כאשר אתה מגיע לעייריה הקטנה הצמודה לממילת ברזל, העיירה בוראני בוראנלי אתה חש שתושבי המקום התמזגו עם הטבע, בעודם מנותקים מכל סיממן של הקידמה והקשר הרופף היחידי עם בני אדם הוא על מסילות הרכבת, בניגוד גמורה לשפע בעלי החיים המאכלסים את האזור כמו בעלי כנף טורפים ושועלים.
היום הולך ומתמעט, השמש הולכת ומתמעטת. כדור האש הגדול והבוהק זהרורי אדום, צהוב וכתום מחליף את צבעו ומבשר אל סיומו של היום אך המחשבות רצות עפות בתוך הלב והמוח ומבחינתן היום איננו מצוי בסיומו ואיננו מתכלה.
ספר זה מיוחד מאוד. לא לחינם כל ביקורת שניה מהללת אותו. זהו ספר שכאשר מסיימים לקרוא אותו, טיפין טיפין, נותרים חסרי מילים. לא מיד מתגבשות המילים לכדי משפט או אמירה כלשהי. זהו ספר שישנו צורך להניח לו בסיום, להניח לו לחלחל אליך, שהמילים המסוכסכות יאבקו על מקומן בתוך לבך ורק לאחר מספר ימים יזרמו מתוכך אל תוך הדף.
בראש וראשונה השפה היפייפיה שגירתה לי את כל החושים. שפה שהיא כמו שירה צרופה המתגלגלת ומסתלסלת על הלשון. שירה שישנה חובה לקרוא אותה לאט, בקצב מחייתם של המקומיים, שחייהם מתנהלים בקצב אחיד ואיטי. חיי עמל קשים והישרדותיים שמתוארים באיפוק, ברוגע, לא באופן מתאמץ, מתייפיף או אמוציונלי באופן מלאכותי. הרגשות מצויים שם ובשפע אך הם בוקעים לאט לאט, ממש צצים מתחת לפני השטח, ודווקא הרוגע הזה בו הם נתונים מעצים וממחיש את עצומתם הכבירה על הקורא, כמו שנוהגים לומר: מים שקטים חודרים עמוק. ועוד איך חודרים.
הסיפור, כמו כל סיפוריו של אייטמטוב, מתייחס אל אנשי העבודה הפשוטים. עובדי מסילה שתהופכות הגורל והשלטון הסובייטי דרדרו אותם אל שפל המדרגה- עבודות מזדמנות ומשם באין אונים לעבודה בערבת הסארוזק המכשפת ביופייה ובאווירתה אך גם מאיימת. זו שסיפורי עם מהפנטים התרחשו בה וטבועים במקום כחלק ממנו.
הגיבור הראשי הוא ידגיי, בוראני ידגיי. עובד מסילה שמתכונן ללווית עמיתו הטוב קנזגפ ובמהלך מסע הלוויה, אל בית הקברות העתיק אנה בית, הוא נזכר במאורעות חייו ומאורעות חיי חבריו ומציג בפנינו את אכזריות האדם ואכזריות הקומניזם בפרט.
בעת השתרכות מסע זכרונותיו מגיעים אל הימים שהיה בחור צעיר ובעל לאישה, לאחר ששב מן המלחמה וחלק מנפשו נפגם. בנו מת וכל עולמו קרס, עד שהגיע אל הסארוזק ובלב השממה, כמה אירוני וכמעט מבדח, הוא החל לפרוח ולהשתקם, נולדו לו ילדיו והכה שורש במקום, שורשים עבותים שהצמיחו גזע איתן וזלזלי ענפים.
נתח עיקרי מן הסיפור עוסק באדם אחד וגורל מוכה- אבטוליפ שמו. שבוי מלחמה יגוסלבי שאות קין על מצחו, אות קין המאמלל אותו ואת בני משפחתו, רודף אותו כל ימיו ומובילו לנדוד אל הסארוזק, כאילו היה קין בכבודו ובעצמו, שחמס את הצלחתו של הבל וטרף את כל הקלפים. יחד עם אישתו וילדיו המותשים, מפלל האב לשינוי הגורל ולהתחלת חיים חדשים, גם אם במקום נידח.
אך כמו בחיים המציאותיים, הדברים אינם כפי שהם נראים ושביעות רצון רחוקה מהם כמרחק השמש מכדור הארץ. עברו של אבטוליפ לא מניח לו גם במקום החדש ודמעות רבות נשפכות והכאב האנושי נחשף במלוא הדרו וכיעורו. אכזריותו של השלטון הסובייטי ואהבת הבצע לא יודעים רחם וכאשר אתה נופל בין הכיסאות לא נותרת בידך ברירה אלא לשים קץ לסבל.
כמו בספרים טובים באמת, רכמיי נכמרו על אבטוליפ שכל חטאו שנשבה וישב בשבי האויב, מאז, עינה הפקוחה של המפלגה לא התירה לו מנוח וקרעה אותו מבין זרועות ילדיו והקריעה הזאת נוגעת ללב וגרמה כמעט לדמעות לזלוג מעיניי ולאנחה כבדה להימלט מפי.
נשגב מבינתי להבין מה מצאו בשלטון הקומניסטי וכיצד יכלו להלל את שמו של סטלין ולבכות את מותו ולהצטער עליו לאחר כל מה שהוא ואנשיו עוללו. הוא היה לא פחות מהיטלר.
לצד תיאורי העצב והיגון משתרע לכל אורך הדמיון הסארוזק המפעם ביופיו ובאכזריותו. אותו סארוזק ששועלים מסתובבים בו ועיני החיות צופיות. מרחפים עליו סיפורי עמים שמשובצים כאן בספר ועל אף שלמראית עין אין הם קשורים בתחילה, במהלך קריאתם הקשר מתגלה. הסיפור על אנה בית, שעל שמה קרוי בית הקברות, אותה אנה בית שגעגועיה לבנה הובילוה למות בידו, כשהפך להיות מאנקורט שזה עבד ללא זכרונות שנלקחים ממנו בשיטה אכזרית במיוחד. סיפור נוסף ומקסים מאין כמוהו, המזכיר את סיפור רומיאו ויוליה, המתאר את כיבושיו של החאן ששום דבר לא יעמוד בדרך למטרתו הנכספת, גם לא זוג אוהבים שכל חטאם הולדת פרי אהבתם.
אווירה קסומה אופפת את הספר שאינו חומק מהקו הריאלסטי שבו ובכל מראית עין יש משמעות. גם בסיפור הצדדי הנוסף העוסק בפגישה עתידנית בין אסטרונאוטים לאנשי כוכב תבוניים, נכתבה כדי להעביר מסר. מסר כנגד האטימות האנושית שיש רצון לבקוע ולשבור אותה אבל גופים מסויימים מעוניינים בשמירתה וטיפוחה. בדיוק כפי שקרה לאבטוליפ שחומות השלטון סגרו עליו.
בנימה אישית, אני חייבת לומר שהספר נגע בי מאוד מהסיבה שחלק מבני משפחתי באו מברית המועצות והכירו את הווי החיים המתואר כאן. את נוקשות המשטר, הפחד וההסתרה.
נוסף לכך, הספר התחבר לי בצורה יוצאת דופן לספר הקודם שקראתי "אשפת מלחמה" שאף הוא עסק בשבויי מלחמה, במחיר השבי ובמעללי הקומוניזם. גם אבטוליפ היה אשפת מלחמה כמו יואן.
אחד הדברים שהופכים סופר לסופר טוב, לטעמי, הוא כתיבה מהקישקע. כתיבה מדם ליבו של אדם והתחושה שכאשר אתה קורא את הספר, הדמויות חיות לפניך ואתה עד לשמחתן ומצוקתן. כאן הרגשתי את הדבר מאוד. חשתי בעוצמה רבה את חוסר הצדק שחש ידגיי כאשר בא לקבור את חברו, הרגשתי את מצוקתו של אבטוליפ וגעגועיו אל ילדיו, וגם הזדהתי עם הילדים שכל רצונם היה במשפחה שלמה ואת המחיר הכבד ששילמו בפירוקה.
גם על רגעי השמחה לא פסחתי והרוותי נחת מרגעי הנחת האחרונים של אבטוליפ עם ילדיו, כאשר גלשו במזחלת וצחוקם מתגלגל אל לב השמיים ששעות לאחר מכן יאפירו וישחירו.
ספר טוב ואמיתי מהדהד בך לאחר קריאתו, שאתה חוזר אליו פעם אחר פעם בכדי לצלול אל תוך מילותיו, לגמוע פעם נוספת ממילותיו היפות שהם כמו ציור עמוק ונוגע. תמיהה נעטפת בתוכך, תמיהה ופליאה כיצד ידי אדם יכלו לכתוב יצירה שכזאת וכמה כשרון עצום צריך בכדי להוציאה לפועל.
אייטמטוב ודומיו הם דור הולך ונעלם. בניגוד גמור לשקיעתה של ברית המועצות שגרמה לשמחה מסוימת, שקיעה של בריות כאלה היא בעיקר מעציבה.
" לפנות ערב נשכבה השועלה במערב סמוך לעמודי הטלאגרף, בתחתיתה של שוחה, בתוך חלקה עבותה של חמציץ יבש גבוה, והצטנפה לפקעת אדמונית- צהבהבה על יד הגבעולים האדומים העמוסים זרעונים. ככה המתינה בסבלנות לרדת הלילה, ואוזניה הכרויות נרעדות בעצבנות מתוך האזנה לא פוסקת לשריקתה הדקה של הרוח הנושב בעשב היבש המתרשרש בחוזקה."
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![חצוצרה בואדי [מהדורת 2002]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers11/110146.jpg)
