מה לא כתבו על הספר המופלא "והיום איננו כלה"
לא אדוש את מה שכבר נכתב ולא אמחזר במילים משופצות כי הקוראים לבטח ידלגו וזה לא יאה לרומן ענק כזה
אז אני אעשה מהעניין של הבקורת גם דבר מעניין ואבנה על זה
סיפור לא פחות מעניין זה יגרום לי נחת והחשוב יותר זה יעניין את הקוראים
כשהתחלתי לקרוא את הספר ולאו דווקא ספר זה אני מייד מפתיח בדמיוני את הסביבה שבה מתרחש הסיפור את הדמויות שבונים אותו וכאילו ותרשו לי לשים דגש מתחת למילה כאילו אני נמצא בינם וקרוב אליהם וראה אותם ואת מעשיהם
נדמה שלא רק אני חושב כך אולי יש לי שותפים
בילדותי לא גדלתי ולא פרצתי לעולם שכולו טוב ודברי נוחות אני עדיין זוכר ועדיין שומע באוזניי את פעית העיזים ונביחות הכלבים שמלאו את חצר ביתנו.
אני זוכר את צמד הגמלים שאבי גידל כי זה היה כורח קיומי האם זה אומר משהוא או מקרב אותי לסיפור המופלא
אני עדיין מצטמרר כשאני קורא על המרחבים המוריקים שבם רועים עדרי הצאן והרועים נפגשים בחצי גורן לארוחת הבוקר שלהם .
נכון אין לנו ערבות אין סופיות כערבות בקזחסטאן אבל אל לכם לזלזל בשטחים המוריקים בכרמל
אני עדיין זוכר את הרכב המקרטע המגיע אחת לשבועיים ומביא לכפריים את דברי הדואר שזה היה פלא בפני עצמו זה קצת דומה לרכבות החוצות את הערבה ממזרח למערב וממערב למזרח.
ואני זוכר איך כל בני המשפחה היו חולבים את העזים "הכוונה לנקבות בלבד" ומהחלב היו מכינים את פסטיבל הגבינות והיוגורטים שריחותיהם עדיין בניחריי.
נכון שחיינו בדוחק אבל אני הבנתי מהמבוגרים שישבו מסביב
למגש הכנאפה וספל הקפה שיכלו להביע את כל מה שעלה על רוחם וליבם מבלי לחשוש שלמחרת יקחום לחקירה כפי שקרה עם אבוטאליפ שמעצר זה עלה לו בחייו.
אני שהשתרכתי אחרי הרועה בימי החופש ידעתי שבערב אפגוש את משפחתי שבעיניהם קורנים סימני האושר "אולי הגזמתי"
אבל בעצם לא כי אם זה לא היה כך לא הייתי זוכר.
לא יודע ואל תשאלו אותי הספר הזה הכה בי ללא רחמים והחזיר אותי לילדות כי החיים של הכפריים החקלאיים ובעלי עדרי הצאן מאד דמו לחיי תושבי הערבה ועובדי תחנת הרכבת
תסכימו איתי שהכל השתנה לא רק אצלנו גם אצלם וזה לטובה
ואני שמח בשבילם
הכותרת של הספר גורמת לי התרגשות
תודה לידידה מהאתר שהמליצה שאקרא ספר זה
ההמלצה שווה כפז
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
