יכולתי לפתוח בשלל קלישאות על האפקט שמותיר הספר על הקורא: מרטיט לב, קורע לב, שובר לב, על איש טוב לב, טהור לב ורחב לב, שנלכד שלא באשמתו ברשת של קורי עכביש רגשיים.

אבל אני לא אוהבת קלישאות, ולכן לא אשתמש בכל הביטויים שלעיל, במיוחד מפני שצווייג מכיר את הנפש לא פחות מאשר את הלב.

ומעשה שהיה כך היה. קצין בחיל הפרשים של הצבא האוסטרו-הונגרי, ערב מלחמת העולם הראשונה, טוני שמו, מוזמן אל טירתו של אציל הונגרי, שמתגורר עם בתו ואחייניתו בנחלה שלו, הסמוכה לעיירת המצב, שבה מוצב ידידנו טוני. כמובן שבהזמנה לארוחת הערב, טוני משמש כעין קישוט צבאי, החביב כל כך על העשירים.

במהלך הסעודה והריקודים שאחריה, טוני מזמין את אדית, בתו של בעל הבית לרקוד, אלא שבסיטואציה מביכה מאוד מתברר לו שאדית נכה, הולכת בעזרת קביים, וכי ההזמנה התמימה פגעה קשות ברגשותיה.
טוני נמלט מהבית אכול רגשי אשם ואת הרגשות האלה הוא הופך לתועפות של רחמים על הנערה הצעירה הנכה, שגורלה המר לה.

טוני הוא באמת בחור טוב לב ורחמן, וחמלתו השופעת דוחפת אותו לבקר את אדית מידי יום ולארח לחברה לה ולדודניתה. אלא שהביקורים התמימים ומלאי הרוך הללו מתפרשים על ידי אדית באופן שגוי, והיא מתאהבת בו בעוצמה רבה.

טוני הוא בן עשרים וחמש ואדית בקושי בת שבע עשרה. פער הגילאים מאוד משמעותי בהתחשב בעובדה שטוני התגייס לצבא בגיל חמש עשרה, ואדית היא נערה צעירה מאוד ועשירה מאוד. אדית אמנם מפותחת שכלית הרבה יותר מבנות גילה, עובדה שאפשר להסביר במחלתה ובקשיים הפיזיים איתם היא מתמודדת, אבל בכל הנוגע להתפתחותה הרגשית, אדית מפונקת מאוד, שתלטנית ומניפולטיבית. היא מאשימה את כל הסביבה בנכותה וסוחטת פיזית ורגשית את משפחתה, את הרופא שלה ואת משרתיה.

טוני ער לנדנדה של רגשותיה ושל התנהגותה המתמרנת, אבל הוא מוחל על התחמנות והערמומיות שלה, כחלק מההשלכות של השיתוק שלה. אבל אז היא מתוודה על אהבתה אליו ועולמו מתמוטט. כמה ימים קודם הוא עשה איזו טעות טקטית בהתנהלותו מול אביה, והשבר שמתרחש בחייו גדול מאוד.

שטפן צווייג הוא סופר ענק. הספר כתוב נפלא, ויותר מאשר העלילה המרתקת, הוא מתאר סיפור שבו הלבבות של כל הגיבורים משתתפים במסע שסופו איום ונורא. צווייג איננו חוסך מאיתנו שום פרט בנפתולי הנפשות ובניתוח מזהיר של אופיים ושל המהלכים של העלילה, הנגזרים מאופיים, מהאינטרקציה בין אנשים השונים מאוד זה מזה, וממצב רגשי סוער של נערה נכה.

הספר היה מושלם בעיני, לולא עסק בסוגיה מוסרית חשובה, שיחסו אליה שונה משלי. ואם לא היה ברור כי יותר מאשר טוני מלקה את עצמו, שטפן צווייג מלקה אותו. הוא מתאר את טוני כאדם שלא הקריב מספיק את שאיפותיו ואת נטיות לבו, בגלל רחמים מסוג שצווייג מגנה. צווייג מבחין בין שני סוגי רחמים וטוען כי טוני שגה בגלל רחמים בלתי ראויים שהובילו לטרגדיה קשה. פעמיים בספר מביא צווייג דמויות שנישאו מחוץ למעמדם ולנטיות ליבם בגלל איזה אלטרואיזם מוזר שאינו מקובל עלי כלל וכלל.

טוני בעיני הוא דמות של צעיר מקסים וטוב לב ששגה פעם אחת מתוך עודף רחמים, אבל המשגה לא היה משנה את השתלשלות האירועים והאסון לא היה נמנע. שטפן צווייג מגנה אותו יותר מדי ואת אדית פחות מדי.

הספר עדיין מושלם בעיני, והסיפור באמת שובר את הלב, גם כשאני חושבת ששטפן צווייג מותח על גיבורו ביקורת קשה ולא הוגנת.

לרומן המופלא הזה הגעתי אחרי קריאה עוצרת נשימה ממש ומתעגנת בעיני האח הנצחי ומכתב של אלמונית.
לעומת השניים הקודמים שציינתי מעלי, את קוצר רוחו לא גמעתי מבלי כל רצון או יכולת להיקרע מהמילים. הוא עשיר בתיאורים רגשיים, רווי בדימויים ומרבה להתעסק באריכות בנבכי נפשנו ובמקומות העלובים והאנושיים ביותר ממנו אנחנו פועלים וכל זה היה כבד עליי לקריאה רציפה ושוטפת ולכן רוויתי ממנו במנות קטנות מדי יום,

יש לנו את סגן טוני, קצין אוסטרי צעיר המוצא עצמו בסעודה מפוארת של עשיר העיירה, קקשפאלבה שמו. במהלך הערב, כשהחלו הריקודים, ניגש סגננו האציל לשולחן (ההומה) בו ישבה בתו של אותו קקשפאלבה והזמינה לרקוד אלא שהבת, אדית שמה, נכה ואדית, לא קולית שהשלימה עם מר גורלה ויוצאת בקריצה והומור מהרגע אלא נערה קטנה, מרת נפש ורגישה שאותה הצעה ג'נטלמנית ותמימה גורמת לה לפרוץ בזה בכי מר עד כי אותו לילה משנה את חייו לחלוטין.

אבל עזבו שטויות, לעלילה יש כוכב ראשי והוא מצפונו האכזר והמתעמר של סגן טוני הופמילר.
לא אדית, הנכה מלאת הרחמים העצמיים התלותית והמפונקת שתולה את כל תשוקותיה בטוני וגם לא טוני עצמו על סך חוויותיו ותכונותיו כי במהלך כל משך הקריאה בספר מורגשת התחושה כי אין בו תכונות או חוויות אחרות שנכותה של אדית לא מגלגלת עצמה לתוכם.
טוני כמו כולו עשוי מרחמים, רגשות אשם מגרדים ומצפון מייסר על אותה אחת, אדית המצליחים לצבוע הכל בחייו גם אם אינם קשורים בה ישירות.
הקריאה לרגעים לא נעימה, כואבת, מלאת חמלה וכל הכבוד כולו לצוויג שביכולתו לכתוב רומן עלילתי שזורה לאורכו תבונות על הנשמה הקטנה והמיוסרת שלנו, על חכמת ליבו לגעת בכניעות הרגשיות שאנו כורעים מעת לעת, בתעתועי הרגשות והגבולות הדקים ביניהם (כמו בין הרחמים לאכזריות שכאמור, מאוד נוכח בספר).בראבו בראבו בראבו.

בנימה אישית, בתור אישה-ילדה שחיה כדי שיאהבו ויעריכו אותה, שלא מסוגלת שיהיה מי יכעס\ יעלב ממנה מבלי שעלתה בידה האפשרות להשתפך בבקשת מחילה בפניו, שלא ישנה טוב בלילה אם יודעת שיש מי שלא אוהב אותה- קוצו רוחו -שהוא צוויג, מבין לב האדם- הראה לי איך הרצון האובססיבי להכרה והערכה, איך לנסות לשחק בשחמט של החיים בצורה הכי נקיה, אסתטית ואוהדת היא משימה בלתי אפשרית, מלאה בוויתור עצמי מזוכיסטי כמעט ובעיקר פתטי לאללה. אוף איתי.

ועכשיו נעבור לקצת טראש.

מה קורה כאשר אנו נותנים לרחמים לנהל אותנו? בשאלה זו עוסק ספרו היפה של סטפן צווייג. קצין זוטר צעיר המוצב בעיירה מרוחקת באוסטרו-הונגריה שעל סף מלחמת העולם הראשונה, מטפח מתוך חמלה קשר עם בת אצילים נכת-רגליים. הוא הופך בעבורה אט אט לאוויר לנשימה, ומפה מתחילה ההתדרדרות.
החברה שצווייג מתאר היא חברה מעמדית באופן קיצוני: לאדם כשלעצמו אין כלל ערך, ואם אין לו הון או תואר, הוא אינו יכול לצפות ליחס של כבוד מאיש. לעומת זאת, מי שכן יש לו משהו, למשל דרגת קצונה, חושב שהוא מעניק כבוד לזולת מעצם העובדה שהוא נמצא עימם. בהקשר זה גם מקומה של האנטישמיות לא נפקד, אם כי זו אנטישמיות של סנוביזם יותר מאשר של שנאה ממש, ועושה רושם שבתוך היחידה הצבאית עצמה היא מדוכאת היטב.
כיום דנים לא מעט בהשפעה של דימויי הגוף והרומנטיקה בתקשורת, בקולנוע ובסדרות, על תפיסתנו איך אמורים להיות חיי האהבה והמין שלנו. גיבורו של צווייג מתאר השפעה דומה שהייתה לדימויי הגוף בספרות בת זמנו עליו: מאחר שכל הגיבורות הרומנטיות עליהן קרא היו חינניות וקלילות צעד, הוא התקשה לראות את אדית, הנערה הנכה, כמי שראויה לאהבה. למרות זאת, תגובותיו הרגשיות הקשות כל כך אליה, החלחלה מצליל הקביים שלה, ראייתה כמעין "פריקית של הטבע", נראו לי כמו תופעה שכבר כמעט לא נתקלים בה בעולם המערבי של היום.
הרומן בנוי להפליא. הוא מורכב למעשה מסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, תעלול שגורם לדעתי לאפקט מצנן מבחינת ההזדהות. האירועים המתוארים דרמטיים מאד, אבל הם מוגשים מתוך מבט מרוחק קלות, ועם הומור עצמי ואירוניה דקיקה שאהבתי מאד (כמה יפה דמות המשנה של הגליצאי רופא הגדוד ד"ר גולדבלום, שנהנה לצטט את גתה, אם צריך ואם לא). הסגנון הזה הזכיר לי במשהו את יצירותיו לכינור של המלחין הוינאי בן התקופה פריץ קרייזלר, שגם הן משלבות מלנכוליה עם מתיקות אלגנטית, שנוגעות עד הלב, אך לא מותירות בו צלקות של ממש. הקומפוזיציה של הדמויות חושפת מלאכת מחשבת של ממש- כמעט כולן משתקפות זו בזו בגורלותיהן ובמשאלותיהן. מבלי לגלות פרטים מיותרים למי שעדיין לא קרא/ה, אזכיר ברמז את ההתרחשויות הכפולות ואף המשולשות של ישיבה בבית קפה או פאב תוך כדי רכילות מפליגה (חיובית או שלילית) על אחד הגיבורים, ההליכה לתחנת הרכבת עם מכר תוך כדי האזנה לסיפור חייו, החיבור בין דמויות שוליים מהפריפריה הצפונית שנידמו בתחילה כמו טורף וטרפו, אשר "מעולם לא דיברו אליהן יפה", החשש של אלה שעלו לגדולה מקצועית או חברתית בדרך בעייתית שמא "יעלו עליהם", וכמובן מוטיב הגבר חסר הערך שכורך עצמו סביב אישה עשירה למען הכסף מצד אחד, או לשם הרחמים מצד שני.
התרגום יפה, והספר מומלץ וקריא מאד.

ספר מעולה, כתיבה מדהימה, כשרון הכתיבה של שטפן צוויג מרשים אותי כל פעם מחדש. רק לפני כחודש קראתי את ספרו המרשים "מגלן" וכשנתקלתי בספר "קוצר רוחו של הלב" לא היססתי ולמרות שהוא לא ספר קצר יריעה (364 עמ') בניגוד לרוב ספריו של צוויג - קראתי אותו בהנאה מרובה. ההנאה היא מהיכולת הבלתי רגילה ליצור סיפור שבתוכו שוכנים סיפורים נוספים, כל אחד מרתק ומעניין ממשנהו. היכולת שלו לתאר מחשבות, הרהורים, התלבטויות מוסריות תוך תיאור יוצא מן הכלל של הדמויות - מרשים ביותר. מדובר על התקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה בקיסרות האוסטרו-הונגרית. סיפורו של סגן טוני קצין הפרשים שנקלע לתסבוכת מעין רומנטית שפורטת אצלו על מיתרי הרחמים למול המציאות. נערה נכה מבית עשיר מתאהבת בו והוא אינו יודע איך לצאת מזה בלי לפגוע בה פגישה קשה. בדרך אנחנו פוגשים שלל דמויות שסביב כל אחד מהם יש סיפור משני מרתק לא פחות, תוך תיאור של התקופה והמקומות שגם הם שיעור היסטוריה מרתק. בקיצור - נהניתי מאוד!!

למי שמחפש עלילה זה לא הספר. אם כי ייחודו בניתוח התנהגויות, מחשבות והבעות פנים של הדמויות הראשיות והסובבות אותן.
סיפורו של חייל אוסטרי לפני מלחמת העולם הראשונה אשר ניתן למניפלציה ע"י פסיכולוג ואיש חברה גבוהה לעניין שהייה עם בחורה נכה על מנת שזה יעודד את רוחה
לאחר שהוא קולט את התסבוכת אליה נכנס הוא מנסה לפעול ומשנה התנהגויותיו ודבריו לכאן ולכאן בהתאם כל מי שנתקל בו באותו רגע ובמקביל משתגע מהמצב
ספר לא פשוט לקריאה המתאר אדם שפשוט מסתבך עם עצמו ולא יודע כיצד לצאת מה"לופ"
לקראת סוף הספר התלבטויות של אדם לפני התאבדות - לא יתאים לכל אחד
ספר טוב אבל אין לצפות לעלילה אלא להרבה ניתוחי התנהגויות ומחשבות

באיחור של ארבעה חודשים אחר הנסיעה לוינה מצאתי ספר של שטפן צווייג והגעתי לקרוא אותו. רצה הגורל ולקחתי אותו לנסיעה לברצלונה, אבל כמעט ולא קראתי (טיסות לילה) וכך הספר חזר איתי והשלמתי את הקריאה בארץ.

מעשה בסגן אנטון הופמילר שהגדוד שלו משרת בעיירה מסויימת. והנה הוא מקבל הזמנה למסיבה בביתו של עשיר העיירה. במהלך המסיבה, באמצע הריקודים, הוא פונה אל אדית, בתו של העשיר ומזמין אותה לרקוד. אלא שאדית היא נכה, מתניידת על קביים, ובאופן כללי רגישה ביותר. היא נפגעת מההצעה שעלתה בתום לב ופורצת בבכי מר. אנטון חוזר במבוכה לבסיס, וכדי לכפר שולח למחרת זר פרחים מכובד ומכתב פיוס. המכתב, ושמא זה הזר המוגזם, מתחילים שרשרת של אירועים שאנטון לא יודע איך להיחלץ ממנה. הוא מוזמן בברכה שוב ושוב לבית המשפחה, נחשב חבר קרוב שלהם ומקבל כיבודים שונים ורבים. הופמילר נהנה מכל הכיבודים ולוקח לו זמן להבין שאדית הצעירה מאוהבת בו ושכל המשפחה מצפה שהוא יישא אותה לאישה, מה שלא עולה על דעתו בכלל. וכך העלילה מתגלגלת מדחי אל דחי ורגשות ה"לא נעים" לא מאפשרות לסגן הנבוך להיחלץ משרשרת הטעויות הזאת כי התקוות שתולים בו רבות כל כך.

שורש הרע, כך קובע צווייג, הוא רגש הרחמים זה מה שגורם מלכתחילה לכל הרוע בהמשך העלילה. ועם זה קשה לי להסכים. הספר כתוב מאוד יפה, סוג של סיפור בתוך סיפור, הכתיבה טובה, העלילה זורמת, קל להזדהות עם הדמויות. ועדיין התחושה הזאת שהבעת רחמים ופעולה מתוך רחמים הם דבר פסול, מקשה על ההנאה מהספר.