• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
קריאת הקוקייה

קריאת הקוקייה

מאת רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

הביקורת של תום

תמונה של תום
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
קריאת הקוקייה

קריאת הקוקייה

מאת רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

הביקורת של תום

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של תום
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2014
סדרה:קורמורן סטרייק #1
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
איילין
לפני 9 שנים

“פעם ראשונה בחיי שאני באה לכתוב ביקורת על ספר, על העלילה, על התוכן – אבל אני לא יכולה. כמעט כל מה שהר”

7/38
ביקורות על קריאת הקוקייה
הבאה
נצחיה
לפני 11 שנים

“קוקייה היא ציפור. כך סיפר לי ריצ'רד דוקינס. היא ציפור טפילית, שמנצלת בשיטתיות ציפורים אחרות. היא מעו”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 5 שנים•2 דקות קריאה

״קריאת הקוקייה״ הוא הראשון בסדרת ספרי קורמורן סטרייק, שהוא בלש פרטי שחוקר תעלומות יחד עם העוזרת שלו רובין. עד כה יצאו בעברית ארבעה ספרים, ובאנגלית כבר יצא החמישי. כל ספר מספר על תעלומה אחרת וחקירות אחרות. לא מומלץ לא לקרוא לפי הסדר כי ייתכן שיופיעו משפטים שמספיילרים את הספרים הקודמים, וגם יש קו עלילה עם רובין שמתקדם לכל אורך הסדרה.

בספר זה מסופר על ההתחלה: מיהו סטרייק בעל הרגל התותבת, איך הוא נפגש עם רובין ויחסי הכוחות ההתחלתיים ביניהם. רחובות לונדון מתוארים היטב. יש הרבה משפטים ארוכים מאוד ומסורבלים, וגם שפה בוטה לעיתים, וזה מה שהופך את הספר למבוגרים.
החקירה הראשונה של סטרייק - לוּלה לנדרי הייתה דוגמנית מצליחה, ולילה אחד היא נפלה מהמרפסת בדירת היוקרה שלה. אחיה ג’ון פונה לבלש. כפי הנראה, לא הייתה לה שום סיבה להתאבד - אז האם התרחש רצח? יכול להיות שמישהו הפיל אותה מהמרפסת בכוונה? ואם כן - מי, מתי, איך ולמה?
סטרייק נכנס לעומק העניין וחוקר את עולמה של הדוגמנית, מתשאל משפחה, חברים, מכרים, שכנים, שומר בניין, אקס, מעצב אופנה, נהג לימוזינה ועוד, עד שהכל מתחבר לקו אחד ברור. כדאי לקרוא, כי הסיפור נהייה מעניין עוד יותר כשלוּלה היא לא היחידה שמתגלה כמתה...

בזכות ספרי סטרייק הבנתי שאני אוהב גם ספרי מתח. וכשקראתי ספר מתח אחר, הבנתי שאני מעדיף את סטרייק. אני אוהב את סגנון הכתיבה, את האריכות שבה הסיפור מתואר, את אינספור הראיונות והחקירות של סטרייק עם אנשים שקרובים איכשהו לסביבת המחקר.
אני מודה - כשקראתי את הספר, ניסיתי להתאפק לא לדלג לעמודים האחרונים ולגלות מה קרה; המשכתי לקרוא מאה עמודים, ועוד מאה, ועוד... ודי, לא יכולתי יותר. זה הספר היחיד שהצליח לשבור אותי! דילגתי לסוף הספר בשביל לקרוא משפט שיגלה לי מה קרה, ואז חזרתי אחורה והמשכתי מאיפה שעצרתי.
העובדה הזאת מוכיחה לי שמדובר בספר מתח מצוין ובלתי נשכח (גם בלי קשר לזה שלא שהייתה לי סבלנות). רולינג גרמה לי לאהוב מאוד את הז’אנר. בלי הספרים שלה, אני לא חושב שהייתי מוצא לי ספרי מתח שהייתי ממש אוהב (טוב, אני כמעט לא מכיר). אני אוהב את סטרייק, את הכתיבה ואת הסיפור הזה. גם צפיתי בסדרה של HBO שמבוססת על הספרים והיא טובה מאוד.

לסיום, אני חושב שבסדרת הספרים הזאת רולינג מוכיחה שהיא סופרת מוצלחת בלי קשר להארי פוטר, כי את קורמורן סטרייק היא כותבת כשהיא כבר בעלת ניסיון, והכתיבה משתפרת ככל שהזמן עובר.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של ✨Avishag
✨Avishag
תמונה של Mira
Mira
תמונה של רץ
רץ
תמונה של חסידה לבנה
חסידה לבנה
תמונה של Pulp_Fiction
Pulp_Fiction
תמונה של שמוליק כ.
שמוליק כ.
תמונה של זאבי קציר
זאבי קציר
תמונה של פרפר צהוב
פרפר צהוב
18קוראים|גיל ממוצע53|44%נשים

על המבקר

תמונה של תום

תום

ותיק
חבר מזה 8 שנים
75 ביקורות•1 נבחרות•1,097 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מדע בדיוני ופנטזיה•תרגום (נוער)•ספרות מתורגמת
תמונה של תום
תום
ותיק
חבר באתר מזה 8 שנים
ביקורות75
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל1,097
דירוג ממוצע4.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מדע בדיוני ופנטזיה24תרגום (נוער)17ספרות מתורגמת13

דיון על הביקורת

2 תגובות
תום
תום•לפני 5 שנים

תודה גלית, אבדוק את ספריה! כנראה שבאמת אוהב לקרוא אותם.

גלית
גלית•לפני 5 שנים

מסכימה לגמרי

ומאחר ורולינג כותבת במסורת הבלש הבריטי מן הסתם תשמח לגלות את הספרים שבהשראתם כתבה - אגאטה כריסטי עולה לי לראש אבל יש עוד כמה.
2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של תום

קוטל המלכה

קוטל המלכה

סבסטיאן דה קסטל

האמת? קשה לי לכתוב על הספר הזה. על ספר כל כך מבולגן גם תהיה לי דעה מבולגנת וביקורת מבולגנת, אז מתנצל מראש. הדעה והביקורת תואמות לספר.
אז ככה. נתחיל מזה שאהבתי. אהבתי את הסגנון, נהנתי מהקריאה, ואני ממליץ על הסדרה.
ועכשיו לביקורת.

הספר הזה... לא עשוי היטב. ממש מרגיש שהסופר קם בבוקר והמשיך לכתוב את הרעיון שהיה לו בראש, ולמחרת – רעיון חדש, וכך הלאה. הפרקים קצרים, כך שכל פעם נראה שנסגרת עלילה אחת ונפתחת עלילה אחרת. העלילה לא עקבית – רגע אחד נראה שהספר הזה מתקדם לאנשהו, ורגע אחר כך פשוט חוזרים אחורה בעלילה. כן, זה נשמע מוזר. מה הכוונה לחזור אחורה בעלילה? אני אתן דוגמה סתם מהראש: ילד קם בבוקר והולך לבית הספר. הוא כמעט נדרס בדרך, נופל על שיח, ילדים צוחקים עליו והוא עובר דרך ארוכה עד שסוף סוף מגיע לבית הספר. רגע לפני שנכנס בשער, הוא נזכר ששכח את המחברת בבית אז הוא פונה הביתה. הבנתם? הסיפור התקדם, ואז חוזרים אחורה בעלילה.

ככה זה ב"קוטל המלכה". במשך כל הקריאה שאלה אחת הייתה תקועה לי בראש כל הזמן: מה הלו"ז? מה הלו"ז?? מה הלו"ז עם הספר הזה???
אי אפשר לנחש כלום! לא מבינים בכלל לאן הסופר חותר, לא מבינים את הפואנטה של הספר, מה המטרה של קלן, מי שאר הדמויות שסובבים אותו – הדמויות משתנות בלי סוף בסדרה הזאת וכל פעם קשה להיזכר במי מדובר כי השמות לא פשוטים. אין נקודת מפנה אחת, אלא כל כמה עמודים נקודת מפנה. הספר לא ברור בעליל(ה) והקונפליקטים שנוצרים הם מופרכים ולא אמינים, הסיבות להתנהגויות של דמויות הן מסובכות ולא ברור אם הסיבה היא רק לדעתך מטופשת או שהיא באמת מטופשת.
בגלל שהסיבות הן כאלה "ילדותיות" נוצרת אשליה שזה ספר פשוט לנוער. לכן מאוד הופתעתי שהספר מכיל אלימות קשה, אזכורים מיניים, שפה בוטה, עישון ואלכוהול, אלימות מינית, סצנת אימה וכל מה שמגדיר בנטפליקס +16. אמנם זה לא משמעותי כמו ספרים אחרים, אבל עדיין – זה ספר לבוגרים. קראתי ספרים בז'אנר נוער בוגר שהם פחות מזה. הייתה אלימות מזעזעת מאוד ושפה קשה.

עכשיו זה נראה לכם שזה ספר לא טוב, נכון?
אז לא. עצם האי ודאות הזאת של לאן הספר הזה מתקדם, לא ברור מה העלילה, מה יקרה בהמשך – זה מה שהכי סוחף. בעצם, בגדול, כל הסדרה הזאת היא על חייו של קלן – איך הוא שורד בחיים, איך הוא מסתבך בצרות כל הזמן ואיך כל הזמן רוצים במותו. וכשמבינים את זה ומקבלים את זה, ולא מצפים לעלילה מורכבת אלא פשוט לקבל שזה בלגן אחד גדול שמתפרק למלא בלגנים קטנים שלא ברור מה הקשר ביניהם, אפשר להיות רגועים ולהנות מהרפתקאות פנטזיה מופלאות.
רגע, אמרתי הרפתקאות מופלאות?
לא. הרפתקאות מופלאות היו יותר בספרים הקודמים.

"קוטל המלכה" מתמקד בפוליטיקה. קלן בן ה-18 מגיע לארץ דארום ומוצא להורג בגלל טעות שעשה, פוגש את המלכה בת ה-11, ונגרר למהלכים פוליטיים מורכבים במשך מעל 400 עמודים. אני חיכיתי לסוף. עניין אותי איך הפוליטיקה תסתיים.
ותנחשו מה? היא לא הסתיימה. יש ספר שישי, שהוא אפילו יותר ארוך מזה.
בלגן חסר פואנטה, כבר אמרתי.
הערה לסיום: אני מופתע שהספר 430 עמודים, הרגיש פחות. הוא איכשהו עמוס במלא אירועים שלא מובילים לשום מקום והם נשכחים מהר מאוד.
והערה לעצמי: יש! הצלחתי לכתוב ביקורת מבולגנת שסותרת את עצמה, כמו הספר עצמו – שמצליח להיות טוב למרות שהוא לא, ואי אפשר להסביר איך זה הגיוני! באמת, תנסו ותראו בעצמכם!

לפני 4 שנים•
★★★★★
•תום
מבצע מנהטן

מבצע מנהטן

דנה אלעזר-הלוי

ספר מתח וריגול טוב, בעיקר לילדים ונוער.
בקצרה - הספר מספר על נועם, גיא ורועי, שלושה נערים שלומדים בבית ספר ומקבלים הצעה להשתתף במשלחת לאו"ם. מתברר שבעצם חנן מהמוסד מגייס אותם בשביל שיעזרו לו במבצע במנהטן במטרה למצוא את התוכניות של אבו בשיר - ראש ארגון טרור עולמי. למה דווקא הם? כי גיא מבין מאוד במחשבים, נועם טובה בלהרכיב דברים, ולרועי יש כוח פיזי - מה שנחוץ למבצע.

היה מאוד מעניין, נהנתי לקרוא, ובביקורת זו אכתוב כמה דברים לדעתי.
אחד, הייתה בעיית אמינות קלה לאורך הספר. הרגיש לי ספר לילדים על ילדים שלא באמת מבינים את המשמעות של הפעולות שלהם ואת הסכנה, לפעמים הרגיש לי שהאומץ שלהם מגיע מטמטום (והם אמורים להיות חכמים).
דבר נוסף – אופיר, נער מבית הספר, מצטייר כמעצבן אבל הוא סך הכל היה די נחמד בהמשך, הרגשתי שהדמות שלו השתנתה לטובה, ואז ההתנהגות של הדמויות הראשיות כלפיו הציקה לי לפעמים.
החלק השני של הספר, המבצע, הרגיש לי קצת מוזר עם לוגיקה קצת מוזרה שמסתמכת על מזל. פחות ממה שציפיתי לו.

החלק השלישי היה מאוד מעניין, אבל הספר איבד את קו העלילה שהיה לו ועבר למשהו אחר, שמצד אחד הוסיף מתח ומצד שני הרגיש שהסיפור המקורי ננטש והפתרון הסופי היה מהיר.
עדיין אהבתי את הספר ואני מתכנן לקרוא את כל הספרים בסדרה.

התחברתי לדמויות – דרך אגב, השמות שלהם מאוד נפוצים, ובשביל שדמות תהיה ייחודית בדרך כלל נותנים לה שם לא ממש נפוץ – אז כאן מצד אחד הרגיש פחות טוב עניין השמות, ומצד שני קל יותר להתחבר אליהם כי זה נותן תחושה ריאליסטית כי אלה שמות שנפוצים בארץ.

הדברים הקטנים האלה שהציקו לי קצת מרגישים לי קטנוניים, ועדיין היה לי חשוב לכתוב ביקורת כנה על הספר – הוא בהחלט טוב, עם קצת ילדותיות (בכל זאת, ספר לילדים ונוער צעיר) וקצת חוסר אמינות, אבל מה שחשוב זה שהספר סוחף ומותח, והיו מצבים שלא ידעתי איך הדמויות ייצאו מהם, היה אקשן, היה פחד. הרעיון לספרים ממש טוב ואני כבר רוצה לקרוא את הספרים הבאים. מאוד מומלץ לנוער צעיר שרוצה לקרוא על ריגול!

לפני 4 שנים•תום
מסכת הכסף

מסכת הכסף

הולי בלק

"מסכת הכסף" הוא הספר הרביעי בסדרת "מגיסטריום" ואולי הטוב ביותר! לדעתי לפחות.
מאוד אהבתי את הספר. אני חושב שהעלילה הייתה מפותחת יותר מהספרים הקודמים, והייתה בנייה טובה יותר של האירועים לאורכו.

הספר הזה גרם לי יותר לאהוב את סדרת הספרים מכמה סיבות: הייתי מחובר יותר לדמויות. אחרי שקוראים מעל 600 עמודים, כבר אי אפשר שלא לאהוב את הדמויות שמתבגרות ועוברות מסע פיזי ונפשי ארוך, ככה שאני מאמין שבקריאה חוזרת אני יותר אהנה. כמו כן, בספר הזה דברים יותר התחברו לי והרגיש לי שיש יותר היגיון. לדוגמה, קודם אני לא הבנתי איך ייתכן שקאל הוא רשע, וסוף סוף יש מודעות לזה בעלילה.
גם הספר הזה גרם לי להתגעגע לתקופה העלילתית של השלושה הקודמים – מה שאומר שהוא גרם לי להרגיש. להרגיש אהבה. וזה מה שאני הכי אוהב בקריאת ספרים – שהם לא סתם בשבילי.
כמו שכבר ציינתי, אני חושב שבספר הזה העלילה יותר התקדמה והתפתחה, גם מבחינת הקונספט של הסדרה: כעת האויבים הם ברורים, יש יותר משחק בין טובים לרעים, שינויים ותהפוכות, שקרים, בגידות, סודות, וההכנה לשיא שיהיה בספר האחרון.

* מכאן ספוילרים *

הספר נפתח כשקאל בכלא (גאוני!), וממשיך עם מבצע החילוץ שלו משם של טמרה. אנסטסיה, אמו של קונסטנטין, תופסת ומביאה אותם אל הטירה של מאסטר ג'וזף הרע כביכול, שנמצאת על אי. לכל אורך הספר קאל לא נמצא במגיסטריום, בית הספר לקסמים, וזה טוב כי ככה הדמיון להארי פוטר הולך ומתרחק ככל שהסדרה מתקדמת.

בסוף "מפתח הארד" גילו שקאל הוא בעצם איכשהו קונסטנטין מאדן הרשע וכלאו אותו, וארון מת. זה היה הלם. ולא רק לי, אלא לכל הקוראים. יצא לי טוב שכבר היה לי את ההמשך בבית (ולא הייתי צריך לחכות שהוא ייצא או שיהיה לי אותו), ולא יכולתי להתאפק – פתחתי את "מסכת הכסף" ודילגתי לאמצע הספר לראות אם ארון חי שם.
התשובה היא כן. ארון בחיים. קאל החזיר אותו לחיים בספר הרביעי. איזו הקלה, נכון?
אז זהו, שלא. ארון מת בסוף הרביעי. הוא החזיר לקאל את החתיכה מהנשמה שלו שקאל השתמש בה כדי להחיות אותו. זה עצוב, נכון, אבל למען האמת אני די מרוצה מכך. זה גרם לי להרגיש געגועים, זאת התפתחות עלילתית שגורמת לעניין, וגם הספר הופך להיות פחות ילדותי.

עכשיו אני אדבר על טמרה. אני לא בטוח מה אני חושב עליה. היא כאילו חמודה, אבל היא בגדה בקאל כבר כמה פעמים. גם אם היא פועלת כי זאת הדרך הנכונה, זה עדיין כואב. וזה לא נגמר פה – היא וקאל התאהבו והם זוג. מעניין מאוד מה יקרה בהמשך.
הדמות הראשית השלישית (שנמצאת על הכריכה בצד ימין, וזה לא ארון שהופיע על הכריכה באמצע בספר הראשון) היא ג'ספר, ו-וואו כמה שאני מת על הדמות הזאת. הוא כאילו דמות רעה אל קאל ומעצבנת, אם כי לדעתי הוא בסך הכל חמוד ומשעשע – ותראו אותו על הכריכה עם חולצה עם ציור של סוס (זה מתקשר לסיפור, כי כשהגיע לטירה של מאסטר ג'וזף החדר שלו היה מלא בפריטים של סוסים).

כמו תמיד היו הרפתקאות, מתח, אקשן, מסתורין, והפעם הוסיפו עוד קצת רומנטיקה ואפילו היו נגיעות של אימה. היה מאוד מפתיע שארון רצח את מאסטר ג'וזף, והייתה הרגשה שהסיפור תכף נגמר – אלא שאז אלכס עלה לשלטון, והוא האויב האמיתי החדש. באחרית דבר הוא רוכב על מפלצת, מה שמצויר בכריכה של הספר החמישי והאחרון, ואני כבר במתח לקרוא על המלחמה הגדולה של הקוסמים, ולדעת מה יהיה גורלו של קאל, רע או טוב, ואם בכלל טוב הוא רע.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•תום
מפתח הארד

מפתח הארד

הולי בלק

אני מופתע שאין ביקורת על הספר הזה באתר. הולי בלק וקסנדרה קלייר הן סופרות מאוד מצליחות ומפורסמות בארץ ובעולם בז'אנר הפנטזיה לנוער, והן משתפות פעולה בסדרת ספרים שמזכירה את הארי פוטר – אז איך אפשר לא לאהוב?

מאוד נהניתי לקרוא את "מפתח הארד", הספר השלישי בסדרת "מגיסטריום" המספר על שנת הלימודים השלישית של קאל, ארון וטמרה בבית הספר לקסמים מתחת לאדמה.
כבר בהתחלה יש רצח, כך שברור שיש אויב במגיסטריום שירדוף את קאל השנה. לא יודעים מי זה, אבל יש כל מיני רמזים לאורך השנה כך שקאל, ארון וטמרה מנסים למצוא את זהותו כדי לדעת ממי להישמר. האם הם יצליחו או ייכשלו וימותו? (טוב, סביר להניח שלא ימותו כי יש גם ספרים 4-5, אבל עדיין אף אחד לא מבטיח לנו סוף טוב).

כדאי לקרוא. זו לא ביקורת ארוכה כי נמנעתי מלכתוב כאן ספוילרים, אז אין הרבה מה לכתוב על הספר בלי להיכנס לרבדים בעלילה. ולא נכנסתי אליהם כי אני מניח שיעדיפו לקרוא אותו בלי ספוילרים.

הספר מזכיר את הארי פוטר. כל פרק מזכיר לי ספר אחר בסדרה, וברור שהולי בלק וקסנדרה קלייר שאבו השראה משם ומ"חיות הפלא והיכן למצוא אותן". אבל עדיין, ספר טוב. אהבתי את ההרפתקאות, המתח והמסתורין.

הדמויות מתפתחות ומתבגרות. נאמר שקאל גבה משנה שעברה וזה תיאור שטוב לדמיין אותו, כי זה מעיד על שנה מתקדמת יותר בחיים שלהם גם מבחינה חיצונית.
ג'ספר, חבר של קאל ללימודים, הוא דמות מעניינת, כי הוא לא טוב אבל גם לא רע. אהבתי אותו, ההתנהגות שלו חמודה ומצחיקה. דווקא לא ממש התחברתי לטמרה, בניגוד להרמיוני, והן על אותה משבצת מבחינת סגנון הדמות.

אני אוהב שהעלילה מתפתחת, הסדרה נבנית יותר ומורכבת יותר, כך שרוצים להמשיך לספרים הבאים ויש סקרנות איך הכל ייגמר.
הסוף הפתיע אותי. שווה להמשיך לקרוא כדי להגיע לסוף, כי כבר תרצו להמשיך ישר לרביעי.
והשמידו (זאב המחמד של קאל) חמוד.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•תום
יד הנחושת

יד הנחושת

הולי בלק

״יד הנחושת״ הוא השני בסדרת ״מגיסטריום״, ההמשך של ״מבחן הברזל״. מי שקרא את הראשון ואהב, אין סיבה לא להמשיך לשני. מי שלא קרא, יקרא סקירה על הראשון.
לכן, ספוילר לספר הראשון.

קאל גילה שהוא האויב עצמו. והבעיה הכי גדולה שלי עם הספר - זה שזה לא הגיוני. איך יכול להיות שהוא רע אם הוא מרגיש רגיל? הוא לא עושה דברים רעים, הוא לא רוצה להיות רע, ובכל זאת איכשהו הנשמה של קונסטנטין מאדן הרשע בתוכו. לקראת הסוף אז הוא באמת עשה כאוס מבלי להתכוון, וכנראה זאת הכוונה לכך שהאויב בתוכו, שהרשע עלול להתפרץ מבלי שליטה.
אבל עדיין, כל הספר כתוב שזה לא קאל האמיתי. אז איך יכול להיות שהוא מרגיש כמו קאל האמיתי? אין על זה תשובה. עדיין, לפחות. אולי נבין את זה בספרים הבאים.

בעיה נוספת היא שהרגיש כאילו כבר קראתי את הספר (ולא קראתי, ברור) - זה פשוט עוד מאותו דבר: ילד בבית ספר לקסמים, יש לו חבר וחברה שהם הטובים, חיית מחמד זאב, יוצאים להרפתקאות כדי להשיג משהו - הפעם, את יד הנחושת - כפפת האלקהסט נגנבה וצריך להחזיר אותה לפני שישתמשו בה לרעה. מזכיר את אבן החכמים. מזכיר את הארי פוטר. ההרפתקאות הזכירו את פרסי ג’קסון.
הטוויסט שקאל הוא הרע זה מה שהופך את ״מגיסטריום״ לשונה מכל שאר הספרים בז’אנר, אבל גם זה פשוט עדיין לא ברור.

אבל למרות הכל, אני מת על הספרים בסגנון הזה. אני לא מחפש חידושים כשאני ניגש לקרוא סדרה כזאת. זה האזור הבטוח שלי עם הספרים, שאני אוהב מאוד לא משנה מה אני אקרא.
למי שלא ממש מתחבר לסגנון הזה, אין לכם סיבה לקרוא. כבר עדיף את הארי פוטר ופרסי ג’קסון, הקלאסיקות האמיתיות. הרבה ספרי פנטזיה אחרים לקחו מהם השראה, ומי שלא מחפש משהו שדומה לזה, עדיף לקרוא את ״המקור״.

הספרים בסדרה לא ארוכים (עד 250 עמודים) ואין סיבה להוסיף יותר: אין פירוט יתר והעלילה מתקדמת בקצב טוב. זה נחמד ומזכיר לי את הקוסם מארץ עוץ - בסגנון ספרי הילדים המעולים האלה שמעניינים אותך בכל רגע בלי ״למרוח״ סתם על פני מאות עמודים. יש לזה יתרונות: יותר קליל ומהנה לקריאה, יותר סוחף ומעניין, עלילה קוהרנטית בלי התפצלות לקווי עלילה משניים וזה הופך את הסיפור לפשוט וברור יותר. כמובן שיש גם יתרונות לספרים ארוכים.

אז כפי שכבר ציינתי, זה הסגנון שאני אוהב, ולכן אני מעגל ל-4 כוכבים - כי ברור שאמשיך לבאים אחריו ואני אתגעגע לקאל, ארון וטמרה במגיסטריום, בית הספר לקוסמים שאגב הוא מתחת לאדמה (הנה עוד חידוש).

לפני 4 שנים•
★★★★★
•תום
רדת החשכה

רדת החשכה

מורגן רודס

דמיינו את עצמכם נכנסים לעולם דמיוני בסגנון ימי הביניים, איפה שאין קורונה אבל יש חרבות, כשאתם נמצאים בארמון מלכותי עם נסיכים ונסיכות, ויחד איתם מנסים להציל את הממלכה מידי מלך אכזר. תדמיינו שאתם יוצאים להרפתקאות ביערות וברחובות, מחפשים יהלומים, מטיילים בין יבשות בעולם הזה… וגם יכולים לעבור בין הדמויות, לחוות מסעות של אחרים ונקודות מבט שונות, עם מתח ויופי וקסם… וכל זה בלי סכנה! כן כן, אתם לא בסכנה. כי זה בדמיון. מי שנראה לו מרתק, ממליץ לקרוא את ״נפילת הממלכות״.

הספר השלישי בסדרה לא מאכזב. גם הפעם יש מתח, הרפתקאות, מורדים, סכנות ורגעים מפתיעים ועוצרי נשימה - זאת הסדרה היחידה שבאמת עצרתי את נשמתי מההלם בקטעים מסוימים.
דמות חדשה ומעניינת בשם פליקס מצטרפת לעלילה - הוא חובר לג’ונאס המורד ויוצא איתו להציל את ליסנדרה שנשבתה בכלא. במקביל, קליאו ממשיכה לתמרן את לוסיה בשביל למצוא את גבישי הקסם לפני שהמלך ימצא אותם. מאגנוס ממשיך בלבטיו, מתנדנד בין הטוב לרע. ואם זה לא מספיק, שני אחים מיבשת קראשיה מגיעים ויוצרים בלאגן, בזמן שניק חושב עליהם כאופציה לבעלי ברית.

זה ספר שהתעלה על כל הציפיות שהיו לי ממנו. קראתי את הראשון והשני מזמן ולא התפניתי לקרוא את השלישי למרות שחיכיתי לו, ואני שמח שסוף סוף קראתי, כי הסדרה הולכת ומשתפרת. אחריו יש עוד שלושה ספרים, אז אין סוף בספר הזה וכדי לדעת מה יקרה צריך להמשיך לבאים.

חבל שהפונט וגודל הספר המודפס הציקו לי בזמן הקריאה ונאלצתי לעבור לקרוא דיגיטלי כדי שיהיה לי נוח.
גם לא ברור למה קוראים לספר רדת החשכה וזה קצת מבאס אותי כי הסתקרנתי. חוץ מזה ספר טוב בדיוק בסגנון שאני אוהב.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•תום
גברים ללא נשים

גברים ללא נשים

הרוקי מורקמי

הרוקי מורקמי, כמה דובר על הסופר המפורסם הזה. מסקרנות, וגם כי רציתי לקרוא כמה סיפורים ולא ספר ארוך עם עלילה אחת, קראתי את גברים ללא נשים החדש שיצא.
לא לטעמי. על אף שהתעניינתי בספר, התאכזבתי.

קובץ של 7 סיפורים לא קשורים זה לזה שמה שמשותף בין כולם הוא שיש גבר וחסרה לו האישה שאהב.
הרגיש לי שהסיפורים ספרותיים מדי והם לא בגובה העיניים לקורא הממוצע מבחינת הסאבטקסט, מה הסופר רוצה שנבין? לדוגמה: מישהי שחושבת שבגלגול הקודם היא הייתה צמדאי (סוג של דג, אל תראו תמונה בגוגל). איך אמורים להבין את המסר בזה?
עוד משהו - לרוב הסיפורים, אולי לכולם, לא הייתה פואנטה וכאילו הם נקטעו באמצע. זה הציק, כי אני קורא ומחכה לדעת מה השיא - ולפתע מתחיל הסיפור הבא.
עוד משהו שלא היה לטעמי הוא שהיו דברים מטרידים לפעמים בחלק מהסיפורים: נחשים, איש שמתעורר בלי לזכור או להבין מה זה החיים (לא מבין מילים, לא זוכר איך להתלבש ולא יודע כלום).

אני אסכם - גם הסיפורים ריקים מתוכן, גם בלי פואנטה, גם חוזרים על עצמם (גבר בלי אישה שמרגיש חסר חיים), גם לא ברור מה המטאפורות (אני מניח שיש ולא הבנתי, אבל אולי אין) וגם מטריד. לא הבנתי מה המסר, או שבכלל אין ואז מיותר לקרוא. כי הסיפורים לכשעצמם - פשוט ריק. כל מיני רעיונות שעלו לסופר בראש ולא ידע איך לפתח אותם.
לסיכום, ממליץ לא לקרוא.

למה בכל זאת 2 כוכבים ולא אחד? כי הכתיבה שלו טובה מבחינת ניסוח ושימוש במילים. היה משהו שגרם לי לרצות לקרוא עוד ולא להפסיק. גם עניין אותי תמיד מה יהיה הסיפור הבא - ובאחד הסיפורים נקודת המבט הייתה של הסופר, זה מיוחד שהוא עצמו חלק מהסיפור.
בגלל סגנון הכתיבה הישיר, הבוטה, הספרותי, הבועט, אני מתכוון לקרוא בעתיד ספר אחר של מורקמי. על פי סיפורים קצרים אני עדיין לא אשפוט סופר מצליח.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•תום
כובל הנשמות

כובל הנשמות

סבסטיאן דה קסטל

הספר הזה טוב בגלל שהוא גרם לי ממש לאהוב את סדרת הספרים. כובל הנשמות הוא הרביעי בסדרה, שממשיך את מסעו של קלן במדבר. אבל הפעם, הוא שומע על מקדש ההבנה - מקדש של נזירים בעלי הצל האפל. בתחילה הוא חושב שכנראה תהיה שם תרופה לצל האפל, אלא שעד מהרה הוא מגלה שכל מה שחשב יכול להשתנות בכל רגע.

פריוס לא נמצאת בספר, והיא הייתה חסרה, אבל לגמרי הצליח להיות מעניין בלעדיה. היה ניסיון לפצות על זה בכך שקלן מדמיין לעצמו מה היא הייתה אומרת אם הייתה נמצאת לידו. אבל עדיין לא ברור אם היא תהיה בהמשך או שנפרדנו ממנה.
היה מתח, קטעים מפתיעים, כתיבה קלילה וכיפית שיוצרת הזדהות עם הגיבור. ובכל זאת…

הספר הזה לא הכי טוב שיש, למרות שהוא בול הטעם שלי בספרים. אבל מרגיש לי שזה גם היופי שלו. מה שייחודי בו, כמו הבינוניות של קלן.
עדיין הכתיבה לפעמים לא ברורה (יכול להיות שזה התרגום, אבל כנראה זה צורת הכתיבה של הסופר), ובמהלך הקריאה החלטתי מתישהו לחזור 50 עמודים אחורה ולקרוא אותם שוב כדי לוודא שהבנתי הכל.
הקסם בסדרה הזאת לא ממש ברור. אומרים קסם נשימה, גחלת, דם… אבל יש מישהו שקרא ויכול להסביר מה כל קסם עושה? לא נראה לי. אין פירוט על זה, אולי רק בפעמים שזה נחוץ - מה שכאילו אומר שההמצאה הזאת הייתה באותו רגע ולא ידענו על האפשרות הזאת מראש.

אבל שלא תבינו אותי לא נכון - מאוד אהבתי את הספר! העלילה הייתה ממש מעניינת, הדמות של קלן הייתה מפותחת הרבה יותר ממקודם, הסיפור נהיה ארוך יותר מה שגורם לו להיות מושך יותר ובלתי נשכח מבחינתי. אני חושב שבכל ספר אני אמצא קצת פגמים שיפריעו לי מלחשוב שהוא מושלם, כי אין דבר כזה מושלם. ספר וסגנון כתיבה לא יכול למצוא חן בעיני כולם לכל אורכו.
נהנתי מהספר? כן. קלע הכשף היא אחת מסדרות הפנטזיה האהובות עליי? חד משמעית. אז מגיע לקלן 5 כוכבים כי אין על הדמות שלו וההרפתקאות שלו, והפרקים המהירים שנותנים לנו הרבה סצנות ולא רוצים שייגמר… טוב, מינוס אחד בכל זאת בגלל כל השאר (שזה דברים קטנים שלא לגמרי מובנים מדי פעם ולא אכתוב כי זה ספוילר).

לדעתי בקריאה חוזרת אפילו אהנה יותר, כי אני כבר אדע מה יקרה ואז אוכל לקשר בין האירועים ולהבין את המורכבויות שיש לפעמים. למשל, כשקראתי את הראשון בסדרה - התקשיתי להבין את הסגנון. ואם אחזור ואקרא את הראשון שוב, אני כבר אבין הכל (כמו בסדרה משחקי הכס. לפעמים יותר כיף בצפייה חוזרת).

לסיכום: מחפשים ספר פנטזיה לנוער בוגר (אבל לא רק) עם קלפי קסם וגיבור כובש? תקראו את קלע הכשף, מבלי לבוא עם ציפיות בשמיים.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•תום
הנקמה

הנקמה

מאירה ברנע-גולדברג

יש ספרים שכאילו מרגיש שנועדו בשביל שיהיה לנו כיף לקרוא אותם. זה מה שיש לי להגיד על ספרי "כראמל".

כמה בני נוער בתוך טירה דמיונית עם חתול מדבר ומצחיק, מסתורין, הרפתקאות, ומזימה שמתכננות המרושעות שהכרנו בספר הקודם. גברת בלום וסיסיליה טולין רוצות נקמה! גול מקבל מכתבים ממעריצה אלמונית, מתחיל ללמוד פסנתר עם מורה מוזרה ביותר, וכראמל משתגע.
מי זאת המעריצה האלמונית? מה קרה לכראמל, והאם הוא יחזור לעצמו ואיך? מי זאת המורה המשונה לפסנתר? ומה הרעות זוממות? כדאי לקרוא את הספר.

מתאים במיוחד לילדים ונוער צעיר, אבל אני לא אוהב להגדיר ספרים לקהל יעד מסוים, אז כל מי שחושב שיהנה מהספר כדאי לקרוא! עובדה שאני קורא, בן 19, ואהבתי מאוד.
כמו כן יש כמה ציורי קומיקס שהופכים את הספר למבדר יותר, אלה קטעי מעבר קלילים בין הפרקים וסוחפים את הקורא לפרק הבא, לא רק כי רוצים לדעת מה יקרה – אלא כי גם מעניין מה הקטע הציורי המצחיק הבא.

מאוד אהבתי את שמות הפרקים – זה תמיד מעניין, משונה בקטע טוב והומוריסטי. זה עוד משהו שנותן אווירה ואת הסגנון המהנה של הספר. לדוגמה: "פרק שישי, ובו יסופר על סבתא של דוד של אבא של סבא-רבא של בטהובן, ועל סבא של דודה של אמא של סבתא-רבתא של ביזה, ועל נערה מיוחדת מסין עם כלב פאג מעצבן". הייתי חייב להכניס את שם הפרק לביקורת! זה כמובן שם קיצוני יותר משאר הכותרות. ובכל זאת, הנה עוד אחד: "פרק רביעי, ובו יסופר על מעקב מסוכן, על מוצץ נעלם, על שלושה כלבים ועל שקית ביסקוויטים מעופפת". באמת אפשר לא לקרוא את הפרק אחרי הכותרת הזאת?! (יש 20 פרקים, כל פרק בממוצע 10 עמודים).

יש ריגול, מתח, הספר עשיר בדמיון ובהומור... אין עוד מה להגיד, פשוט ספר ממש כיף! ללא ספק אמשיך לקרוא את כל הספרים בסדרה. כל דבר נוסף שאגיד יגרור ספוילר ולכן אמנע. אני כבר במתח מה מחכה לי בספר השלישי! ואתם, כל אוהבי הכיף והשמחה (כולנו כאלה, לא?), רוצו לקרוא. מומלץ בתור ספר מעבר בין שני ספרים "רציניים" וכבדים. בין אם קוראים ספר כבד מבחינה עלילתית או בין אם הספר כבד פיזית מבחינת מספר העמודים - כראמל יהיה שם בין לבין בשביל לתת את ההפסקה שלפעמים זקוקים לה.

לפני 4 שנים•תום

ביקורות נוספות על "קריאת הקוקייה"

קריאת הקוקייה

קריאת הקוקייה

רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

3 וחצי ספרים, 10 ימים, 154 קילומטרים, לא יודעת כמה צעדים.

התחלתי לקרוא אותו בטיסה ללונדון. לקחתי בעיקר ספרים שחשבתי שיוכלו להתאים לאסקפיזם שמלווה סוג כזה של נסיעות, מה גם שהיא בריטית, רולינג, ויש איזה חן בזה שהתיאורים שבספר משקפים חלק ממה שהעיניים רואות. הוא הספיק לי בדיוק עד הגסטהאוס ב- Inversnaid, שם גם השארתי אותו, אז אם תתקעו פעם בלי ספר במקום הזה שחוץ מגסטהאוס ומלון אין בו שום דבר במרחק של יום הליכה או שעתיים נסיעה, דעו לכם שבספריה הקטנה בקומה השניה יש גם ספר אחד בעברית.

אבל אחד אחד.
 
יצאנו בטיסה של איזיג'ט ללוטון. 5 שעות וקצת, זמן מספיק כדי להבין שאני מחבבת את הספר. קצת רומן רומנטי, בחורה צעירה על סף נישואין לחבר הכה סטנדרטי ומשעמם שלה, בלש מופנם עם סקס אפיל של ענקי אדם, חכם, בודד, אחד שכל החיים נכנסים אצלו למזוודה אחת.

נחתנו קצת אחרי חצות. בשינוי של הרגע הכמעט אחרון ביטלתי את המלון בשדה התעופה והזמנתי מלון בלונדון, לא רחוק מתחנת יוסטון, כדי שלא נצטרך לקום מוקדם מידי לרכבת. זה לא היה חכם. המסע בלילה ברכבת ללונדון, ההמתנה לאוטובוס שייקח אותנו למלון בשלוש בלילה, רחוב חשוך ושומם, היו קצת יותר מידי. מזל שיש שועלים בלונדון. לא ידעתי את זה, אבל מסתבר שבאמצע הלילה מגיעים שועלים לחפש אוכל בפחי אשפה. הוא לא כל כך פחד מאיתנו ולא אכפת היה לו להצטלם, לשועל הזה, שהיה גולת הכותרת של יום שהסתיים בארבע לפנות בוקר בחדר לשלוש במלון שהיה בסך הכל בסדר במרחק של עשרים דקות הליכה מיוסטון סטיישן. 
 
ארבע שעות ישנו. בלי ארוחת בוקר התחלנו לצעוד לתחנת הרכבת כדי להגיע לזאת של עשר וחצי לגלזגו. חשבנו שניקח סנדביצ'ים בתחנה. לא דימיינו את האפשרות שיקדימו את היציאה שלה בעשרים דקות, ככה שאי אפשר יהיה להתארגן על שום דבר, רק לעלות מהר על הרכבת. מזל שיש בננות וקפה בקרון של המזנון. נכון שיש גם סנדביצ'ים, אבל לא כאלה שהתחשק לי לאכול. כמעט חמש שעות של קריאה מקוטעת, כי לא כדאי להתעלם ממה שרואים מחוץ לחלון, למרות שאני כבר קצת במתח, כי יש רצח ויש כבר לא מעט חשודים.בגלזגו השארנו את המזוודות בשמירת חפצים ויצאנו לסיבוב של שעתיים. סים כארד, כמה חלונות ראווה ומסעדה עם מרק כרובית מצויין. חבל שלא ויתרנו על המנה העיקרית. מונית למילגאי (שההבדל בין איך שזה נכתב לאיך שזה נשמע קצת מתסכל אותי), וזהו. הן הולכות ישר לישון. אני לא יכולה. אני יוצאת לסיבוב של שעה בעיירה כדי לראות היכן אני נמצאת. ככה תמיד אני עושה.

היום הראשון. 19 קילומטר מכאן עד דרימן.
ארזנו תיקים. הספר יחכה במזוודה שתגיע למלון הבא עם שירות העברת המזוודות המצויין של AMS. גם אם בשלב ההוא לא עד הסוף האמנתי ביכולות שלהם, לא היתה ברירה.
ארוחת בוקר ראשונה, להתרגל לזה שמעכשיו והלאה טוסט חמאה וביצה מקושקשת זה כל מה שאני אוכל בארוחות האלה, כי השעועית, הדייסה והנקניקיות הם לא דברים שאני אוכלת על הבוקר. ביקור קצר במכולת שנמצאת ליד ההתחלה של המסלול כדי לרכוש תרסיס דוחה midges וקצת תותים ובננות, שיהיה מה לאכול בדרך וזהו, יצאנו. כיוונתי את מוטות ההליכה שלי, והתחלנו ללכת.
מדהים איך תוך שלושה צעדים ממקום שנראה קצת כמו המקום שבו אני גרה מתחיל טבע כזה.
באפריל 2020, כשהתכוונתי ללכת במסלול הזה, חשבתי לוותר על היום הראשון. בכל הבלוגים שקראתי כתבו שזה היום הכי משעמם, שדות ושטחים חקלאיים. הם לא כתבו כמה יפים השדות החקלאיים האלה. גם לא כמה נחלים יפים זורמים ביניהם וכמה יפה הצמחיה לאורך הנחלים האלה. אז נכון שרק אגם אחד קטן היה שם, אבל אני עוד הייתי בשלב שכל עץ עם פירות כאלה אדומים קטנים, אשכולות של גולות, כמו שיש לפעמים בארץ, נראה לי מדהים, ולא הפסקתי להוציא את הטלפון ולצלם. היה נעים ללכת שם, לשבת על ספסל מול איזה בית עץ מבודד ולאכול קצת תותים, לקום ולהמשיך. אפילו כשהתחיל לרדת גשם לא היה לי אכפת. חשבתי שזה לא נורא ושזה תיכף ייגמר. הייתי צריכה להיות ממש רטובה כדי להבין שכדאי לי להוציא את המכנסיים והמעיל המצויינים שרכשתי במיוחד ולכסות את התרמיל אם אני רוצה שאיזשהו חלק ממני יישאר יבש. מזל שהנעליים טובות. אבל אחרי שעתיים הגשם נגמר והופיעה קשת כמו בציורים ולא היה אכפת לנו בכלל שהקילומטרים האחרונים הם בעצם על כביש, כי בקושי עברו שם מכוניות. והגענו לדרימן.
ה-B&B היה בסדר, למרות שקיבלנו רק שתי שמיכות ולא היו להם יותר. פירקנו שמיכה וציפה והסתדרנו. גם זקפנו לזכותם את זה שהם המליצו לנו על המסעדה המצויינת וזירזו אותנו ללכת להזמין שולחן כי אחרת לא יהיה לנו איפה לאכול. נזיד של כבש זה היה. ואחר כך קראתי קצת. חשוד חשוד, חשדתי ומיד פסלתי, כי ידעתי שעושים לי את זה בכוונה.

היום השני. 12 קילומטר לבלמהה.
בעצם זה חצי יום, רוב האנשים הולכים עד רוארדנן, אבל החלטנו לא ללכת על ימים ארוכים, לפצל את מה שאפשר. מזל.היציאה מדרימן היא אל שדות ירוקים. זה עדיין איזור חקלאי, עד שנגיע לדרך עפר שעוברת בין עצי לבנים מרשרשים. פה ושם יש גם אוהלים של כאלה קצת פחות מפונקים. עוד כמה קילומטרים, לא הרבה, ויש צומת. אפשר לעלות על הגבעה, conic hill, או ללכת מסביב. שתי הגרמניות שהציעו לצלם אותנו אתמול בתחילת המסלול מגיעות לשם יחד איתנו. הן מחליטות להתפצל. היפה תעלה. זאת עם הסנדלים מחליטה ללכת מסביב. היא לא חושבת שתצליח להגיע לרוארדנן אם תעלה על הגבעה. אנחנו לא מתלבטות. הרי פיצלנו את היום הזה וברור שנעלה על הגבעה. 
גבעה. אני לא בקיאה בגובה של הרים אבל הגבעה הזאת, לא נראה לי שהיא יותר נמוכה מהתבור. ואני מעשנת. הריאות שלי הן כבר לא מה שהיו. ללכת במישור אני יכולה בלי הפסקה, אבל הטיפוס הזה מבהיר לי שאין ממש ברירה, אני חייבת להפסיק לעשן. עוד לא אימצתי את האסטרטגיה שתלווה אותי בעליות שעוד יבואו, ללכת ממש ממש לאט, אז אני עוד מנסה לעשות את זה בקצב של שאר האנשים, אבל כל איזה מאה מטר בכל זאת עוצרת, להסדיר נשימה, וגם לצלם את הנוף הערפילי ואת השביל הזה שכל הזמן זורמים פה קצת מים והוא נראה כמו תחתית של נחל יפה. לקח לי זמן אבל הגעתי לקצה והתפעלתי קצת מהמראה של האגם, לוך לומונד קוראים לו, וכל האיים הקטנים שיש בתוכו.
אומרים שירידות קשות יותר מעליות. הם כנראה לא מעשנים, אלה שאומרים את זה, כי למרות השיפוע התלול והשביל החלקלק, זה לא כל כך קשה. המוטות עוזרים. גם הגרביטציה. והיופי של היער שהשביל נכנס לתוכו בפאתי בלמהה מרחיב לי את הלב.
נכון, עוד מוקדם, רק שתיים בצהריים, אבל שמחתי מאד שבחרנו לישון באוק טרי אין ולא המשכנו הלאה. עלינו על סירה לאי הקטן ממול, רק הילה ואני. ללילי אין כוח. וטיילנו על האי והרגשנו ממש ממש לבד. אמרו לנו שיש שם צבאים אבל לא ראינו אותם. גם די התברברנו בדרך, כי לא טרחנו להסתכל על המפה. שוטטנו בין העצים עד ארבע וחצי ואיכשהו חזרנו אל המזח וישבנו עליו לצפות בברבורים עד שהגיע הסירה, מרגרט קראו לה, סירת ע ישנה כמו בסיפורים, והחזירה אותנו אל החוף. בערב שוב קראתי. לא הרבה. ארוחת ערב ומקלחת והייתי עייפה. היה נעים לקרוא. קצת עוד מאותו דבר, אבל זה לא הפריע לי, כי זה נעים, הקצת כמו קומדיה רומנטית עם נופך בלשי.

היום השלישי. 11 קילומטר לרוארדנן.
לקחנו את הזמן. שביל צר של צמחיה סבוכה לאורך האגם ואנחנו די לבד. מעט מאד אנשים מתחילים פה את היום. פה ושם אפשר לרדת אל החוף. המים קרים. בשביל האירופאים היום השמשי הזה מתאים לטבילה במים, אבל אני רק הכנסתי את היד. קפוא. השביל עולה ויורד בשיפועים חדים, יש מדרגות עץ אבל יותר קל ללכת לידן. לא תמיד אפשר. כל כך יפה כאן. ברוארדנן יש מלון שלא הזמנו בו חדר. הזמנו באכסניה, אבל קצת לפני שהגענו אליה עצרנו לאכול בבר היחיד שיש בדרך. נעים פה, לשבת בחוץ על שולחנות פיקניק מעץ ולהסתכל על האגם עם בירה ואוכל טעים. הדג שהילה הזמינה מעולה.
האכסניה לא משהו. מרופטת. רק הנוף יפה. שמחנו שהחלטנו לאכול לפני שהגענו אליה כי לא נראה היה שהאוכל מרופט פחות. אבל אפשר לקנות בירה בקבלה ולשבת על ספסל ליד השיחים שמלאים צרעות ולקרוא קצת. חשבתי שאסיים את הספר כבר כאן, אבל למרות שויתרתי על מקלחת אחרי שראיתי איך נראות המקלחות נשארו עוד 40 עמודים למחר.

היום הרביעי. 12 קילומטר לאינברסנייד. 
גם זה יום מפוצל, אז שוב אפשר לקחת את הזמן. למרות שאין מכולת לא לקחנו את ה-Lunch Box אחרי שהבנו את רמת השירותים של האכסניה. שמחנו כל כך לגלות שקצת אחרי היציאה למסלול יש honesty box עם עוגות שמישהי מכינה. לקחתי עוגת בננה באמת מצויינת, השארתי את השני פאונד בקופסא, והמשכנו. השביל דומה לזה שהלכנו בו אתמול. מידי פעם יש אתרי קמפינג על שפת האגם. בחלקם יש חלקות אוהלים מוזמנות. אנחנו קוראות את השמות. מי הזמין ולכמה אנשים. רובם יגיעו לכאן לבד. האנשים שעוקפים אותנו במהלך ההליכה הם חדשים. כבר לא אלה שהכרנו. יש לא מעט אנשים שמטיילים עם כלב, וזה מעורר בי קצת קנאה, כי עם הכלב שלי אי אפשר לעשות דבר כזה. בטח לא במקום שיש בו עוד אנשים או כלבים. המלון שנמצא ליד המפל הגדול באינברסנייד נראה יפה. יש כניסה מיוחדת למטיילים וצריך לחלוץ נעליים ולהשאיר את התיקים, אבל בפנים יש שטיחים רכים ועבים ושירותים נקיים ובר שאפשר להזמין בו בירה ועוגה, ולשבת בחוץ עם סיגריה מול האגם ויפה. לא היה מקום במלון כשהזמנתי אז שוב אנחנו באכסניה.  
שני קילומטרים במעלה כביש תלול, לא חלק מהמסלול אז לא סופרים אותם, ואנחנו באכסניה. בלב הכלום. ואיזה הבדל. זה מקום חדש. ב-2020 עוד לא היתה אכסניה. מבנה עתיק שמישהו שיפץ וקבלת פנים מלבבת. החדר אמנם פיצפון, ממש פיצפון, ואין מקום להניח את המזוודות, גם לא בעמידה, אבל רוב, הבחור שעובד שם, כל כך נחמד. חשבתי שנגמרו לי הסיגריות, אז הוא הציע את הטבק שלו שאגלגל, וכיוון שאין שם מטבח משותף הוא הכין לי תה במסעדה למעלה, וישבתי בחוץ, למרות שטפטף, יחד עם הבחור הצרפתי שנודד על האופנוע שלו, ודיברנו על כלום עד שהאוכל היה מוכן והתברר שבמקום הזה יש האוכל הכי טעים שאכלתי בסקוטלנד, ככה שיחד עם המקלחות הכה נקיות, שאמנם נמצאות באיזה ביתן בחוץ אבל שווה להגיע אליהן, זה היה אחד המקומות המלבבים ביותר שישנו בהם לאורך הטיול. וסיימתי את 40 העמודים שנשארו, ולמרות הסוף הכה מאולץ שלא באמת שיכנע אותי, יש סיכוי שאני אקרא את השני בסדרה בטיול הבא שלי. 

הספר, כאמור, נשאר באינבסנייד. מחר אעבור לספר הבא.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•סוריקטה
קריאת הקוקייה

קריאת הקוקייה

רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

כל מה שהספר הזה עבר עד כה בחייו הקצרים, הוא תעלומה אחת גדולה: זה התחיל מהחלטה של האחת והיחידה, ג'יי קיי רולינג, שרצתה להיות אנונימית ולראות איך אנשים יגיבו אחרי שיקראו ספר שהיא כתבה מבלי לדעת שרולינג היא זו שכתבה אותו.
אז מה היא עשתה? היא אימצה לעצמה שם בדוי ('רוברט גלבריית') תחת ספרה החדש ('קריאת הקוקיה').
כשהספר הזה יצא לאור, המו"ל התלהב ממנו וכל העסק הזה שסופר אלמוני כדוגמת גלבריית כותב רומן ביכורים כל כך מוצלח (יחסית לרומן ביכורים) ונותן הרגשה כאילו זה לא ספרו הראשון, נראה למו"ל קצת חשוד.
לכן הם פצחו בחקירה ובחיפוש אחר הכותב האמיתי של הספר, ובסופה הם גילו את האמת המפתיעה: רוברט גלבריית הוא לא אחד מאשר ג'יי קיי רולינג.
התוצאה: ג'יי קיי רולינג 'נתפסה על חם' ומספר המכירות של הספר, עלה.

אם תרשו לי להציג את דעתי בנושא, אז אומר שעצם העובדה שרולינג 'נתפסה על חם' ותוכניותיה נכשלו, קצת מעציבה אותי. זה לא בגלל שאני מזדהה ומשתתף בצערה או משהו כזה, לא. אלא בגלל שאם כל זה לא היה קורה ורולינג היתה נשארת אנונימית, אז כנראה שאף אחד לא היה יודע שהיא זו שכתבה את קריאת הקוקיה, ואם אף אחד לא היה יודע אז מן הסתם גם אני לא הייתי יודע, ואם אני לא הייתי יודע אז כנראה שבכלל לא הייתי טורח לקרוא אותו, ואם לא הייתי טורח לקרוא אותו, אז כנראה שגם לא הייתי מתאכזב.
כי כן, הסיפור אכזב אותי, רולינג אכזבה אותי.

הסיפור לא מעניין במיוחד אבל בכל מקרה אני אתקצר לכם קצת: קורמורן סטרייק הוא חוקר פרטי. יום אחד בא אליו לקוח בשם ג'ון בריסטו. בריסטו מאמין שאחותו המאומצת, לולה, שהיא דוגמנית מאוד מצליחה (שגם הפסיקה את ההתמכרות שלה לסמים) לא התאבדה אלא שכוח חיצון כלשהו (בן אדם כנראה) דחף אותה מחלון דירת הפאר שלה וגרם למותה- ההפך הגמור ממה שסוברים המשטרה והעיתונות. הם טוענים שהיא התאבדה כמובן.
גם סטרייק בהתחלה חושב ככה אבל אחרי תשלום כספי נוסף, הוא לא יכול שלא להגיד 'לא', ושוקע עמוק עמוק אל תוך עולמה 'הלא מעניין' של הדוגמנית.
קצת אחרי הרגע הזה, בערך בעמוד 100, ידעתי שמלקרוא את הספר לא יצמח דבר. (וגם לא התענוג הכי סתמי שיש) קשה לי להגיד מה גרם לי לנטוש ספר של סופרת שאני כל כך מעריך. הוא פשוט לא זרם לי (לעומת הארי פוטר האהוב וכיסא פנוי המבריק שהפתיע אותי לגמרי לטובה) ובכל זאת, אנסה להסביר 'למה' בפסקה הבאה:

אתם יודעים מה, למרות גל האכזבה שהכה בי בעוצמה רבה שלא תתואר (אולי אני נשמע רגוע יחסית למישהו שבזה הרגע קרא ספר של סופרת שהיא קודש קודשים מבחינתו והתאכזב, אבל תאמינו לי שבכיתי כל כך הרבה לפני שהתישבתי לכתוב את הביקורת עד שפשוט נגמרו לי כל הדמעות ונשארו רק המילים) אני חייב להודות שהתחפושת של רולינג דווקא די הצליחה: הכתיבה המתחכמת שמנסה בכוח לשעשע את הקורא אבל סתם גורמת להרבה מריחות (אני עדיין לא מאמין שאני אומר את זה על ספר של רולינג, אבל אין מה לעשות, הכתיבה באמת כזאת) מרגישה כאילו יצאה מתוך המקלדת של איזה אחד בשם רוברט גלבריית, העלילה המשעממת וחסרת הפלפל (כנ"ל) נראית כאילו נוצרה במוחו של איזה רוברט גלבריית, הדמויות השטחיות וחסרות כל הייחוד (טוב, אולי חוץ מסטרייק שבכל זאת היה בו איזה משהו אבל לא וואו) נראות כאילו נוצרו מזרעו של גלבריית ואם זה לא מספיק אז גם מעל צמד המילים 'קריאת הקוקיה' שבכריכה הקדמית, מופיעים צמד מילים 'רוברט גלבריית'.
אז ג'יי קיי רולינג או לא, זה בהחלט לא הג'יי קיי רולינג שאני מכיר. ממש לא. הג'יי קיי רולינג שאני מכיר, היא לא משעממת לרגע. הג'יי קיי רולינג שאני מכיר, יש לה דמיון מפותח. הג'יי קיי רולינג שאני מכיר, לא מנסה להתחכם. הג'יי קיי רולינג שאני מכיר היא האמ-אמא של כל הסופרים והסופרות ביקום הטרגי שלנו.
זו לא ג'יי קיי רולינג כתבה את הספר. זה רוברט גלבריית.
וזה אכן מרגיש כמו רוברט גלבריית.
(ואולי זה מה שלמרות הכל, גורם לי להרגיש יותר בנוח ועם פחות רגשי אשם כשאני קוטל את הספר הזה).

ציון: 2.5 כוכבים, אבל אין לי אומץ.

נסיים בציטוט שאהבתי מהספר: (כן כן, היה אחד כזה) " ואז, סוף סוף, התזזית מיצתה את עצמה ואיבדה כל טעם, ואפילו לעיתונאים לא נותר יותר מה לומר, חוץ מזה שיותר מדי כבר נאמר"

כן, נראה לי שזה בהחלט רגע מתאים לסיים פה עם הביקורת.



נ.ב- סליחה, גלבריית או מי שלא תהיה (אני עדיין לא מאמין שאתה רולינג!)
ורולינג- אם זו בכל זאת את זו שכתבה את הספר, אז קבלי את התנצלותי. ואל תדאגי, עדיין מעריץ ^^

לפני 11 שנים•זה שאין לנקוב בשמו
קריאת הקוקייה

קריאת הקוקייה

רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

ספר מצוין.
גיי קיי רולינג היא וירוטאוזית של שפה. היא שולטת במילים, משחקת איתם, וגם מבעד לתרגום ניכרת יד האומן
הספר פורש עלילת בלש רחבה, בשרנית, יש המון מידע, יש במה לנגוס, הפרטים מסודרים יפב.
יש מספר אפשרויות הגיוניות, ומספר נתיבים מתעים, מערכות היחסים אמיתיות וחדות, הדמויות נצרבות בזכרון
מקסים. ממליץ. אקרא עוד.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•פורד פרפקט
קריאת הקוקייה

קריאת הקוקייה

רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

כששמעתי שרולינג הוציאה ספר בלשי הסתקרנתי.
בצעירותי אהבתי מאוד ספרי בלש ועד היום יש לי פינה חמה לז'אנר.
אז כשהוא הגיע לספרייה קראתי.
האם אהבתי? כן, אפשר לומר.
חשבתי שהוא טוב לז'אנר, קצת שבלוני אולי, לא מחדש, חביב.
האם התלהבתי? לא מאוד, עובדה: לא טרחתי אפילו לכתוב ביקורת.
גם בספרים הבאים, שעליהם דווקא כתבתי ביקורות אוהדות, לא יצאתי מגדרי.
חיבבתי את הדמויות, התעלומות נראו לי בסדר, לא רעות, לא מבריקות במיוחד.
קראתי כל ספר בסדרה אבל לא התאמצתי במיוחד למצוא אותם כשיצאו לאור, איכשהו הם בסוף התגלגלו לידי.
הרגשתי שברמת הדמויות ומערכות היחסים ביניהן הסדרה קצת נמרחת, שרולינג מושכת את הזמן כדי שיהיה איך להמשיך.
רק בספר החמישי נפל לי האסימון שהסדרה לא נמרחת, שזה, כמאמר הקלישאה, לא בג אלא פיצ'ר: שההתפתחות שהדמויות עוברות היא איטית, יסודית ומתוכננת מראש כמו שרולינג יודעת לעשות, ע"ע הארי פוטר.
ורק אז התאהבתי בסדרה.
מיהרתי להזמין את הבא בתור, באנגלית, בהזמנה מוקדמת.
ועד שהוא יצא לאור, חזרתי לקרוא את כולה מהתחלה.
ובקריאה שניה ראיתי את מה שלא ראיתי בקריאה הראשונה: את הבניה האיטית המחושבת, את ההתקדמות האיטית המכוונת, את ההטרמות שמתבררות רק בהמשך.
וגיליתי שיש לי המון מה לומר על הספר הזה, מזל שלא כתבתי עליו ביקורת אחרי קריאה ראשונה.
וכאן מגיע הטוויסט בעלילה: אחרי כמה שיחות עם האופה בתלתלים, גם היא חובבת מושבעת של הסדרה, עלה הרעיון החצי רציני להקליט פודקאסט שבו נחלוק את שיחותינו המעמיקות ("נכון רובין פשוט מושלמת?" "כןכןכן, היא דמות מהממת", אוקיי אולי היה שם עוד קצת תוכן) עם שאר העולם. 
ומכיוון שהאופה בתלתלים היא בחורה מוכשרת להפליא הרעיון החצי רציני איכשהו הפך למציאות.
אז הקלטנו פרק על הספר הזה:
דיברנו על הבחירה של רולינג לכתוב את הסדרה הזאת בעילום שם, ואיך היא מתכתבת עם עולם הפרסום והסלבריטיז שמתוארים בספר הזה. על דמויות שנאבקות להגדיר את עצמן דרך המעשים שלהן ולא דרך מעשים שאחרים עוללו להן ולא דרך הפרסום שלהן ומה שכותבים עליהן. 
על הניגוד והדמיון בין רובין לסטרייק, הדמויות הראשיות של הסדרה. על רובין שבמובן מסויים הסדרה הזאת היא רומן חניכה שהיא זו שעומדת במרכזו.
על האופן בו רולינג כותבת פרודיה מושלמת על עיתונות וכמובן צווחות וצחקוקים פאנגירליים.
אוקיי אני לא בטוחה לגבי האחרונים, אבל האופה בתלתלים הבטיחה שיהיו אז הם בטח שם.
בתגובה לביקורת - קישור לפרק הראשון.
מוזמנים להצטרף אלינו:)

לפני שנתיים•
★★★★★
•רויטל ק.
קריאת הקוקייה

קריאת הקוקייה

רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

הסדרה הזו גורמת לי לצאת מעורי. להתגעגע, לכלות, להרגיש כאילו אדם קרוב נסע לחופשה ועוד לא חזר. 
ולמה? מה היא כבר נתנה לי?
כנראה שהאמת מתחילה ומסתיימת בגיבורים. כמו עם בנות פנדרוויק. כשגיבורים טובים מספיק, אמיתיים מספיק, אני נקשרת אליהם. כמו אל הקוף, כמו אל שותפותי לפשע, כמו אל החתולה שלי. 

בנוסף, הגיבורים שלי נסעו לחופשה.
קראתי את הספר הראשון. נהניתי. התפעלתי מאחד מספרי המתח (למבוגרים) הראשונים שקראתי מימי. המשכתי הלאה.
וראו זה פלא - הם לא נתנו לי מנוח. הם נכנסו ויצאו לי מתוך הראש, השניים האלה; הם הוכיחו לי שאני מסוגלת לזכור פרטים נשכחים, להתגעגע לחדרים בהם מעולם לא שהיתי; הם העניקו לי ריחות חדשים ויכולות חדשות, הם תגמלו אותי בהיכרות עם אנשים וסיטואציות שלא הייתי חושבת עליהן קודם.

מה עוד אפשר לבקש מידידים ספרותיים?

אז הלכתי לספרייה, מסכה והכל. סכתי ידיי בג'ל הקודש. עמדתי בעוז תחת מבטי הספרניות החודרניים, הסופרים שניות לאחור עד קץ ימי בהיכלן. הו! הנה המדף, קופיף, והנה הספר! פיו. לרגע חשבתי שלא אמצא אותו, ואז מה אעשה.

קראתי את השני.
שוב. חוויה נהדרת, עוגת קצפת - אך שנית, ללא טעם הלוואי. המתח לא מכביד על הדמויות, הדמויות לא הורסות את האווירה, האווירה לא מפחיתה מהעלילה, העלילה לא מקלקלת את המתח. 

אצתי רצתי לספרייה, מתה לקבל עוד משב אוויר של רובין, ריח עשן חמקמק של קורמורן - לעזאזל. אין שלישי. אין רביעי. נפלה עטרת ספרייתנו.
אז אני יושבת לי ומחכה. למה? אולי למתנת יום הולדת מוקדמת (רמזתי כבר, תירגעו). אולי לחסד בלתי צפוי של משאיל ספרים סדרתי ששדד את הקודמים. אולי סתם לחנות יד שנייה רבת חסד, אחת מידידותיי משכבר הימים.

עד כאן, רבותי, תיאור המערבולת אליה הכניסו אותי צמד-החמד, ממיטב בלשי בריטניה, ממיטב גיבורי בריטניה, אנשי חיל, פגומים ללא תקנה, מענטשים. לא בכל יום אני זוכה לחווית קריאה כזו, לא בכל יום אני רוכשת חברים חדשים. תקראו.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•האופה בתלתלים
קריאת הקוקייה

קריאת הקוקייה

רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

ספר מעולה, התרגום מצוין ואני בטוחה שזה נובע מהכתיבה של ג'יי קיי רולינג האלופה. הספר מותח כמו שצריך, בלי תיאורים מעייפים ומשעממים. מאוד אהבתי!!

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•שיר ס.
קריאת הקוקייה

קריאת הקוקייה

רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

כדי לכתוב ספר מתח ראוי לשמו יש צורך ביותר מטוויית עלילה מעניינת ושיבוץ רמזים לפיתרון בדרך מספיק מתוחכמת כדי שהקורא לא ינחש את הפיתרון אך כשזה יתבהר לו הוא יכה במצחו ויגיד "איזה אידיוט אני...זה היה מונח לפני כל הזמן!!!" אלה תכונות הכרחיות לסיפור מתח ראוי לשמו, אך לא מספיקות. באופן כלשהו התעלומה צריכה לגעת בקורא - צריך להיות לו איכפת מה קרה לקורבנות. הוא צריך קצת לחשוש לגורל קורבנות עתידיים, וכמובן שהעלילה תראה אמינה ומתאימה למה שהוא - הקורא - חושב שיכול היה לקרות.

גלבריית - שהוא שם העט של רולינג - מצליח רק באופן חלקי לעשות את כל אלה. יש לו הראייה הקפדנית של פרטים שונים, המרכיבים את הפסיפס של הסיפור. הראייה החדה והצינית הזו - עליה התענגתי ב"כסא פנוי" - מבצבצת בתאורים שונים המשלימים את העלילה, אבל עלילת מתח דורשת פחות מילוי ויותר חידוד, נראה לי. הכתיבה טובה, אבל הדמויות לא מעניינות ולא גורמות אהדה. דמות הבלש הפרטי בעל השם הבלתי אפשרי (קורמוראן? בחייך...) עם ילדות קשה, עבר צבאי מהולל כולל פציעה במלחמה והווה של אהבה נכזבת ועודף משקל, אינו משכנע או גורם הזדהות. דמויות הידוענים נראות מורכבות מתאורי רכילות בעיתונות הצהובה, אימוץ ילדים, דרי רחוב, עשירים ועניים... והסיפור מספיק מופרך כדי לא להגיע לסוף הספר באנחת סיפוק, אלא במין "טוב, נו..." כזה.

הספר אינו גרוע אבל - לפחות בינתיים - לא תהה תפארתה של רולינג על הז'אנר הזה. וחבל. ציפיתי לספר שיוכיח לי את גיוונה ורב-תחומיותה של רולינג. אבל - כמו שאמרה אפרתי "ספרות מתח היא דבר רציני ולא כל אחד יכול לכתוב אותה" ואם היא לא אמרה את זה - זה מה שהיא היתה צריכה לומר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•yaelhar
קריאת הקוקייה

קריאת הקוקייה

רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

ברור לי שלא משנה כמה ניסיתי למתן את הציפיות שלי הציון הנמוך שהספר הזה מקבל הוא מהאכזבה שג'יי קיי רולינג הצליחה להוציא ספר כ"כ מאכזב תחת ידה. מה שכל-כך מיוחד בספרי הארי פוטר הוא ביכולת של רולינג ליצור עולם שלם ולשאוב אותנו הקוראים פנימה, והייתה לי משאלה כמוסה לחוות את אותו עולם ודמויות דרך דמות חדשה.

בספרה אנו נחשפים לבלש קורמורן סטרייק אותו סטריאוטיפ של בלש שחייו התפרקו ובעברו יש טראומה (הפעם היא קשורה לשירותו הצבאי) ואותו בלש יוצא לחקור את מותה של הדוגמנית המפורסמת לולה לנדרי שלטענת אחיה לא באמת התאבדה אלא נרצחה. היופי בספרי בלשות היא שכל שלב וכל חשוד מתגלים לאט לאט, כל פעם ישנו גילוי קטן שמוביל את הבלש אל עבר החשוד הבא. בספר הזה יש רשימה של בערך 10 חשודים שידועים לכל כבר מתחילת הספר ולאורך 400 עמודים מתוך ה500 סטרייק יוצא לחקור כל פעם אחד אחר או יותר נכון יוצא לראיין כל אחד. מרגיש שבספר שפעולת החקירה לא מבוצעת ופשוט הדמות הראשית נודדת בין דמויות ושואלת אותן שאלות על המקרה. דמויות משמעותיות שכביכול נחקרות לקראת סוף הספר נחקרות בשלב זה רק כי החוקר לא הצליח לתפוס אותן בטלפון או שלל תירוצים כאלו או אחרים שאם הם היו נחקרים מוקדם יותר כל התעלומה הייתה נפתרת כבר ב200 העמודים הראשונים.
ובכל זאת הכתיבה גרמה לי להמשיך ולקרוא את הספר עד הסוף כדי לקבל את הסיפוק שמגיע לי כמו בכל ספר בלשי והוא לגלות מי הוא הרוצח האמיתי, להבין מה היה המניע שלו ובכללי לחוות סוג של תמורה על כל העמודים שקראתי על מנת להגיע לתשובה. ובצורה מעצבנת ומרתיחה רולינג פשוט מנחיתה את התשובה בשלושים העמודים האחרונים משום מקום, "אורזת" לנו ברשלנות ובחפיזות את כל הרמזים שהובילו אל אותה דמות ואף בחוצפתה קוטעת את רגע הגילוי וזורקת אותנו לאחרית דבר מיותרת. הייתה לי תחושה קשה של זלזול כאילו המו"ל שלה אמר לה עכשיו תשלחי את מה שיש לך לא אכפת לי עם סיימת או לא, וככה הפורקן שהייתי אמור לקבל בתור קורא שקרא 500 עמודים לא הגיע למימושו.

כל-כך רציתי להמשיך ולקרוא את הספרים הבאים בסדרה אבל אחרי רושם ראשוני שכזה אני מרגיש שאין טעם...

לפני 3 שנים•
★★★★★
•On The Road
קריאת הקוקייה

קריאת הקוקייה

רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

מה אפשר לכתוב על ספר שאין לי שום דבר טוב לכתוב עליו אבל גם אין לי שום דבר רע במיוחד? מה יהיה על הצטטת המסכנה שלי כשאין אפילו אוזן חמור אחת קטנה בספר של 500 עמודים? מה כותבים כשאין השתפכות מתלקקת שעולה על גדותיה מרוב התפעלות אבל גם אין קטילה מפוארת שתפרק את הספר לחתיכות?
או! הנה רעיון: חתיכות.
יש הרבה חתיכות בספר הזה.
חתיכות שאפות כוסיות פצצות הורסות מאממות ומדאימות מזן הדוגמנית הבריטית קלת המוח המצויה.
ויש גם ברנשים.
ברנשים וחתיכות.


# דוגמנית שחורה יפהפייה ומתוסבכת, דיווה מרושעת לפרקים וצעירה חסרת מנוח, שעלתה מאשפתות ושהחיים שלה נשארו בזבל גם אחרי שהיא התחילה לעשות כסף כמו זבל.
# עוד דוגמנית, שהיא פצצה פצצתית ומפוצפצת בפני עצמה, אבל בצבע לבן.
# זוג הורים אריסטוקרטים שמאמץ ילדים בכל מיני צבעים וגזעים.
# בלש פרטי צולע שאבא שלו הוא כוכב רוק מזדקן שיש לו שמונה ילדים מעשר נשים או אולי להיפך - גם האב בעצמו לא ממש יודע.
# אקסית של בלש פרטי צולע שהיא כנראה יפה יותר מדוגמנית שחורה ודוגמנית לבנה גם יחד.
# מזכירה של בלש פרטי צולע, שגם היא חתיכה לא קטנה בפני עצמה.
# ארוס של מזכירה של בלש פרטי צולע.
# שחקן חתיך ומפורסם שחי על קוקאין וכנראה גם ימות בגללו.
# מפיק מלייאן מזדקן שחרמנותו היא ביחס הפוך לגילו.
# אשת מפיק מלייאן מזדקן שהיא ניתוח פלסטי שיצא משליטה והאנטידוט לחרמנותו.
# אחותה של אשת מפיק מלייאן מזדקן שגם היא ניתוח פלסטי שיצא משליטה.
# גנגסטה ראפר אפריקאי-אמריקאי מהזן של גאנה איסט / פיפטי ווסט.
# מעצב אופנה הומו סטריאוטיפי גחמני ומגוחך שמעצב בגדים מכוערים ומגוחכים במחירים עוד יותר מגוחכים.
# עלובת חיים ענייה, מסכנה ומאותגרת מראה שחוץ מהצבע שלה היא הנגטיב של הדוגמנית.
# עורך דין.
# עוד עורך דין.
# נהג לימוזינה עם בלוטת אספירציית סלביות מוגדלת.
# שומר/דורמן.
# פפראצי.


# הדוגמנית השחורה היפהפייה היא מרכז היקום.
# דוגמנית לבנה היא חברה של הדוגמנית.
# זוג הורים רב גזעיים הם ההורים של הדוגמנית.
# בלש פרטי צולע חוקר את מותה של הדוגמנית.
# אקסית של בלש פרטי צולע היא אקסית של בלש פרטי צולע שחוקר את מותה של הדוגמנית.
# מזכירה של בלש פרטי צולע עוזרת לו לחקור את מותה של הדוגמנית.
# ארוס של מזכירה של בלש פרטי צולע הוא ארוס של מזכירה של בלש פרטי צולע.
# שחקן חתיך הוא החבר של הדוגמנית. יום כן ויום לא. היום לא.
# מפיק חרמן הוא שכן של הדוגמנית.
# אשת מפיק חרמן גם היא שכנה של הדוגמנית אבל היא הלכה לאיבוד דרך מרפסת ולא הגיעה לסוף הספר.
# אחותה של אשת מפיק חרמן נשואה לשותף של הדוד של הדוגמנית ושל האח של הדוגמנית.
# גנגסטה-ראפר אמור היה להיות שכן של הדוגמנית.
# מעצב אופנה הוא המעסיק של הדוגמנית והיא המוזה שלו.
# עלובת חיים ענייה היא חברה ושותפת גורל של הדוגמנות על רקע פסיכיות משותפת.
# עורך דין הוא אחיה של הדוגמנית.
# עוד עורך דין הוא הדוד של הדוגמנית.
# נהג לימוזינה הוא נהג הלימוזינה שמסיע את הדוגמנית לפעמים ומת לסייע לה בעוד כמה דרכים.
# שומר/דורמן הוא השומר/דורמן בבניין שבו מתגוררת הדוגמנית והוא גם איש המפתח בסיפור ולא רק בגלל שהוא יודע את קוד הכניסה לבניין.
# פפראצי הם פפראצי.


דבר נוסף שאפשר לכתוב עליו זה האות ק'.
בכותר מופיעה ק' גדולה: קריאת הקוקייה.
זה מעצבן.
לא כל מה שעובד באנגלית עובד גם בעברית.
גם איך שהוא כתוב עם ק' גדולה, וגם השם המאולץ שלא קשור לכלום.
קריאת הקוקייה. למה? מה הקשר?
נכון שזה מעצבן?

למה הק' גדולה? למה היא יוצאת דופן? האם היא מרמזת על דבר מה? האם יש בה מסר סמוי? למה היא ק' חורגת? מה היא עשתה? למה זה מגיע לה? לממממה??? האם בספר הבא קורמורן סטרייק יפתור את תעלומת הק' המגודלת?


ועוד עניין מעצבן:
הספר מחולק לחלקים. חוץ מאשר להוסיף נפח מלאכותי לספר, לא מצאתי לכך שום הצדקה. אין שום הבדל, גבול או פרשת דרכים בין חלק ראשון לשני לשלישי לרביעי וגו'.
יש חמישה חלקים + פתח דבר + אחרית דבר + אחרי שלושה חודשים. כל אחד מהם, כמובן, קיבל דף משל עצמו. על כל דף יש ציטוטים בלטינית שחוץ מאשר להפגין את שליטת הסופר/ת בלטינית ולבאס את המתרגם לא ראיתי את הנחיצות או התרומה שלהם לספר.
אז סה"כ 8 דפים שהם 16 עמודים של כלום, ועוד 10 עמודים של ברבורי פתיחה, והנה יצא ספר של 494 עמודים ועכשיו אפשר להגיד שרוברט גלבריית כתב/ה ספר עב כרס גם למבוגרים.

וזה כל הקסם.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול