מבלי שקראתי ולו מילה נוספת בספר אחר של יניב איצקוביץ', ינוקא בן 46 )בשלהי 2021), אין ספק שזה האופוס מגנום שלו, תיקון אחר חצות, הרביעי בספריו. צעירצ'יק זה, השולט במכמני התנהגותם של יהודים קשי יום ברוסיה, אינו דבר של מה בכך כשזה בא גם בשפה מלטפת אוזן, ממש למצמץ בשפתיים כי יישקו ולעצום עיניים מעונג. זה, בשונה מאחרים ממלהטטי השפה העברית, שכל כוחם בלהטוט וחולשתם בתזמון וביכולת לספר סיפור, מה שכל כך מענג בספר הזה. בל נשכח את עולם הדימויים הפנטסטי ומשובב הנפש.
הזמן הוא סוף המאה התשע-עשרה, במדינה שאין קץ לגודלה והיכולת ללכת בה לאיבוד. הפעם מדובר רק בשתי אחיות, מנדה ופאני, בעל אחד סביבו סובב הציר, ציר חורק ונוקשה, צבי-מאיר. צבי-מאיר הוא בעלה של מנדה ויום בהיר אחד הוא מחליט פשוט להתאייד. אין סוללה בנייד שלו כי אין נייד ולכו תעקבו אחר אדם המבקש להתפוגג וכבר עשרה חודשים אין ממנו רמז. הרקע למעשה אינו ברור, ילדים יש, להתפרנס צריך, אוכל איכשהו צריך הביתה ואת הרכלנים צריך להשתיק. פאני, אחותה של מנדה, זו שגדלה על ברכי מקצועו של אביה והיא שוחטת במקצועה, חדלה לשחוט חיות, אבל לא חדלה לשחוט. אחרי שאחותה נפלה מסירתו של ז'יז'ק, עוד גיבור בסיפור, ניצלה ונפלה למשכב, פאני החליטה לצאת לדרך, לקחת את ז'יז'ק לעזרה, למצוא את צבי-מאיר ולדרוש גט. אחותה לא תיוותר עגונה, החליטה.
או אז מתחיל הסיפור הגדול, עוד מכר של ז'יז'ק נכנס לתמונה ועוד שליימל קנטור אחד, יהודי מוכה, שפרנסתו בחזנות, אלא ששירתו כל כך גרועה שהוא מתפרנס לא משירה, אלא מהפסקת השירה. ונשוב רגע לאיצקוביץ', המחבר, לא אחד מגיבורי הספר, אם התבלבלתם.
איצקוביץ' זה יודע לספר סיפור והידיעה הזו מעניקה לנו רוחב יריעה טפו-טפו-טפו. זו רוסיה הגדולה, אבל די בשטח זעיר ממנה, נגיד צ'כונה של כמה ימי רכיבת סוס בריא, והנה סיפור בו נשזרות כמה מחרוזות מרובות פנינים. לאיצקוביץ' יש מה לומר על היהודים המלוכלכים, חובבי השפה המוזרה, הנאחזים בתפילותיהם, האוכלים מאכלים שסביבתם לא תכירם ולא תעכלם, אבל הכל באהבה, כן?
וכך, רביעיית הבורחים, בורחים כי פאני היתה צריכה לתרגל שחיטה בדרך ולא של חיות לאחר שהותקפו בדרך לצבי-מאיר, עוברת ממקום למקום עד שנופלת לתוך מחנה צבאי, כשבערך באותו זמן מגיע מברק הקורא לברר האם רביעיית הלא מוסקטרים עברה במקרה במקום. בטח עברה והתקבלה בכבוד מלכים משום שאחד מהם הוא לוחם ידוע ומהולל. שוחט הוא לא.
מי שלח את המברק? את המברק שלך סגנו של מפקד הקוחות המיוכדים באזור, ששפתו המדוברת משובשת קמו זו הקתובה.
אט אט נסגרות המחרוזות הפתוחות, יש כאלה שזו מחרוזת אותה הם מעניקים לאהובותיהם ובה פנינים יקרות. יש כאלה שמחרוזות אחרות חונקות אותם ומצרות את צעדיהם. אותו נובאק, סגן-אלוף ומפקד הכוחות המיוחדים המחפשים עושי צרות, נפל כחובבן בין היהודים דורשי "טובתו". מצד אחד, נדמה כאילו ביקש לחדור לישיבה החודשית של הבונים החופשיים. מצד שני, אי הבנת השפה משולה להשארת גוגל טרנסלייט במגירה במשרד. משעשע. ככה לא בונים מצוד. היהודים לא נצרכו לשום כוחות מיוחדים. הם פשוט הושיבו את שני המבקרים, נובק והמתורגמן שלו, לטיש. ואידך זיל גמור.
ומה בסוף עם צבי-מאיר? מאברך נותר א ברוך. הצרה הצרורה הזו, הנביא בעינו עצמו, הגאון הבלתי מובן הזה הצית את כל הבלגן, זה שגרם לפאני לצאת לתיקון אחר חצות ולבסוף להחריד את האימפריה הרוסית מרבצה. ובסוף שאחרי הסוף? כל גנב לתלייה, רק שגנבים אין, לפחות לא בהגדרה המילונית של גנבה. תלייה יש, אבל ברוך השם, כולם בריאים ואיכשהו שלמים.
לרוץ ולקרוא.

בקצרה, בשביס זינגר על ספידים.

ואם קצת יותר באריכות נדרש:
עלילת הספר מתרחשת באימפריה הרוסית הצארית בשלהי המאה התשע עשרה ומתרכזת בשטעטל היהודי ובחברה היהודית המסתגרת, מבט חומל ומבקר גם יחד.
הספר מתרכז בשתי האחיות למשפחת קייזמן, האחת, מנדה, אישה עגונה , השניה, פאני, יוצאת למסע שישנה את חייה ואת חיי אנשים נוספים הסובבים אותה. כל זאת על מנת לפטור את אחותה מעגינותה על ידי מציאת גיסה הסורר.
בזמן שקראתי את הספר, נזכרתי ב'העבד' של בשביס זינגר שמאוד אהבתי. נזכרתי כי יש דמיון מבחינת נקודת המבט שלעיתים מבקרת ולעיתים מאוד מראה את הצדדים היפים של החברה היהודית דאז. אך שם הדמיון נגמר בעיני. הספר הנידון לעתים קרובות הרגיש לי מופרך ומגוחך, היה יכול להיות כאן עומק רגשי וחוויה רגשית גדולה כמו שחוויתי אצל בשביס, ואילו פה הרגשתי שאני קוראת ספר אקשן.
לסיכום, מתאים למי שמחפש ספר הרפתקאות קליל עם ניחוח יהודי מזרח אירופי.

תיקון אחר חצות/ יניב איצקוביץ
אם יש סכין שוחט במערכה הראשונה משהו ישחט במערכה השניה. עלילה סבוכה ומפותלת שמסופרת נפלא. לגמתי את הספר כמו יין טוב. לא כמו משקאות הגועל ששתו גיבורי הסיפור שיניב כל כך היטיב לתאר.
יניב איצקוביץ הוא סופר מרתק. צבר עכשווי, חילוני, שמאתגר את עצמו בכתיבה על העיירות היהודיות בסוף המאה ה 19 במרחבי אשכנז. קראתי את ספריו "אף אחד לא עוזב את פאולו אלטו" ואת "אדם וסופי". ספרים ישראליים , תל אביביים , עכשויים, פקולטה לרפואה ובנין גילרמן באונ' תל אביב, או חיילים יוצאי לבנון. ב"תיקון אחר חצות" לעומת זאת הוא מתחבר דווקא לסופרי העיירות של פעם. והוא עושה את זה מעולה.
אין לי ספק שמדובר בתחקיר מקדים מושקע מאד והתוצאה מרשימה. כל התיאורים של ביגוד, מאכלים, משקאות, בעלי מקצוע, נופים, מגורים, ועוד ועוד - כולם אמינים ומוחשיים. הוא משחזר לנו תקופה שאבדה בכתיבה בהירה וכובשת. כל הדמויות מורכבות ומוזרות ומעוגלות ואני כקורא יכולתי להרגיש אותן.
המכתב שכותב צבי מאיר לרבני ישיבת וולז'ין הוא פנינה ספרותית. היה מענין לקרא את היכולת של איצקוביץ להיכנס לראשו של הגוי כמו מפקד הביטחון נובאק ולתאר איך הוא מבין ומנתח את הנוכחות הזרה והמסתגרת של היהודים בטריטוריה שלהם.
גם בספר הזה נוכחת הפילוסופיה. כל מיני היקשים והיסקים מוטעים של הגיבורים ומעל הכל מרחפת הקושיה שטרדה את צבי מאיר שפייזמן כל חייו: איך יכול להיות שהצו האלוהי על אדם וחווה שאוסר על אכילת פרי עץ הדעת הוטל עליהם לפני שאכלו מהפרי- כלומר לפני שידעו להבחין בין טוב ורע. איך מאיימים עליהם במוות אם אינם יודעים עדיין מה זה מוות. הקושיה שחוללה את כל העלילה המוטרפת.
הפרשנות שלי לשם הספר תיקון אחר חצות – אולי הניסיון של פאני לתיקון הבית שנחרב אצל מנדה אחותה ויציאתה לדרכה אחרי חצות. או שמא תיקון של איצקוביץ בניסיון לתאר את חורבן יהדות אשכנז.
ועדיין כמה דברים שאהבתי פחות: קודם כל שיח הסוסים מדי פעם וחוץ מה המונולוג המתיש של הצייר הצבאי כשפאני יושבת מולו כמו מומיה שותקת.
מחכה כבר לספר הבא של יניב.

אז סיימתי אותו בסוף. קרוב למוצאי שבת. סגרתי אותו ובהיתי בכריכה (היפהפיה) ולא ידעתי מה דעתי עליו בדיוק.
לכאורה הכל כאן: עלילה קצבית, דמויות שעברן טראגי ועתידן מוטל בספק, כתיבה מענגת, הברקות קטנות על החיים ועל השטעטל ועל מה לא, וברקע הקולות והצבעים והריחות והאידיש העסיסית של תחום המושב. אז למה אי הנוחות הזאת שליוותה אותי החל מהמשפט הראשון?

זו לא האמינות, מפני שאין כאן אמינות: זהו סיפור פנטזיה, מציאות אלטרנטיבית, שעושה שימוש בתפאורה של המאה התשע עשרה. נשים אז לא למדו שחיטה ולא התהלכו עם חלף על הירך, ולא היה עולה על דעתן לצאת למסע חיפוש קרובים, וצבא הצאר לא נחלץ לסייע להן, וסוסים לא באמת מדברים, כמובן. אנחנו קוראים על פאני קייזמן ועלילותיה מתוך ידיעה ברורה שמדובר בדמות פיקטיבית למהדרין.
(והרב, גם הוא פיקטיבי? וגרגרנותו, ורדיפת הבצע שלו - על טהרת הדמיון?
אבל לזה אחזור אחר כך.)

אלה לא הדמויות. אף על פי שלא הצלחתי לאהוב אף אחת מהן, ולא להזדהות עם כאבו של איש; חלקן עוסקות בהתקרבנות ומלאות רחמים עצמיים עד בחילה, וחלקן נושאות על גבן שק כזה של ייסורים וטרגדיות שאי אפשר להחליט על מה לבכות קודם. והיתר מגוחכות ועלובות בבורותן ובצרות המוחין שלהן, והיחיד שחיבבתי קצת - נתן ברל קייזמן - אפילו הוא, בעמודים האחרונים ממש! מוציא איזה משפט עלוב בניסיון "להראות לפאני מי הגבר בבית", ועל זה אני חייבת לומר, ואתם יכולים לצטט אותי: נו באמת.
אבל מעניינות הן היו, וצבעוניות גם. וניסו כמיטב יכולתן שלא להיות שטוחות וסטריאוטיפיות.
(במחשבה שניה, לא מדויק לגמרי.
במשחקי תפקידים יש שני סוגי דמויות: דמות שחקן ודמות בלי שחקן. את דמות השחקן אתה מטעין באישיות ובתכונות אופי; דמות בלי שחקן היא מעין דמות רקע, שכל ייעודה ליצור אווירה.
גם כאן הדמויות מתחלקות באופן די ברור לדמויות הפועלות (פאני, ז'יז'ק, נובאק) שיהיו רבות פנים ולא צפויות, ומנגד לדמויות הרקע (מנדה, רבקה קייזמן, דודק, קנטור) שממצות את הסטריאוטיפ עד טיפת הבורשט האחרונה וכל עניינן לשעשע את הקהל. והקהל האינטליגנטי בעיני עצמו מסרב להגיב למניפולציה ולכן הוא לא צוחק. (ואולי זה באמת לא משעשע, כי הקריקטורה כה מוגזמת שמתחשק לבכות.)
אם כן, מסקנה פרודוקטיבית אחת: אני לא אוהבת דמויות בלי שחקן. וודאי לא במינון כזה, וודאי לא כשהן מצוידות בכל המידות המגונות.)

אלה לא הגימיקים.
אף על פי שגם הם קצת נמאסו עלי, בשלב מסוים. אני מוצאת את עצמי מעריכה אותם הערכה איכותית קרה, אבל מואסת בהם בפועל: הדיאלוגים המחוכמים של הסוסים, המונולוג של הצייר הצבאי שנקטע בהערות טכניות, שגיאות הכתיב בדיבורו של אלבין דודק; משעשעים לכאורה, מבריקים לכאורה, ובשורה התחתונה פשוט מַלאים.
אבל האיזון נשמר והגימיקים היו לכל היותר תיבול.

אז מה כן?
כנראה ההרגשה המטרידה, המתמדת, של המבטא הלא נכון.
כי העברית בניחוח מזרח אירופי של איצקוביץ' לא נשמעת לי טבעית. הציטוטים והעגה האידית כאילו נשתלו, במקום לצמוח. כשחיים סבתו כותב, הוא כותב בשפתו שלו; היא עשירה וזרועות בה מילים ארמיות ושברי פסוקים וקטעי פיוט, אבל זהו העולם שלו ולכן הוא משכנע ולכן הוא קריא כל כך. כשעגנון כותב, כשברקוביץ כותב, כששניאור כותב - הם מכירים את השוק שבו צועד הגיבור שלהם, ואת הזקנה הרכלנית; הם יודעים אילו מטבעות לשון ישמשו אותו, מה יאמר כשהוא מאושר, כשהוא מבועת, כשהוא מייחל.
יניב איצקוביץ' כותב על עולם שעבר מן העולם, שהוא עצמו מעולם לא חי בו, שאת שפתו לכל היותר קרא - והיא נשמעת מאולצת וזרה בפיו. ואני מוכרחה לצטט מהביקורת (המצוינת) של יוסף -
"ובעיקר חסר העושר התרבותי היהודי הטבול עד צוואר בספרות התנכית המדרשית והתלמודית אותה ינקו היהודים, שעליהם איצקוביץ' כותב, עם חלב אמם. אני חושש שאם זה משהו שלא גדלת עליו, אז פשוט אין לך אותו."



שורה תחתונה: אין שורה תחתונה. יש כאן כישרון גדול, ופספוס גדול, ואני לא מצליחה להחליט מה גדול יותר, ובביקורת הזאת יש יותר מדי סוגריים (אתם תתמודדו) והשעה חמישה לחמש ואני עייפה מכדי לסיים עם פאנץ' ליין. שניים וחצי כוכבים.

אני לא יודע מדוע בחרתי בו דווקא,הוא הופיע בכתבה על ספרי מקור מבטיחים באחד העיתונים ובחרתי בו למס השנתי שאני מעלה לספרות מקור.
יתכן שזו הכריכה , כי היא יפה מאוד ומסקרנת במיוחד בשילוב השם , אך כנראה שהיה זה רפרוף על התקציר – משהו סוף שנות המאה ה-19 בפולין הרוסית. יהודים אולי גם קוזקים , מאז העבד מסקרנים אותי רומנים היסטוריים על קהילות יהודיות בתפוצות. בפורטוגל היהודית כבר ביקרתי השנה ושנה שעברה שייבון לקח אותי לכוזרי.
אבל האמת שזה היה לקיחת סיכון , אני לא אוהב לדעת יותר מדי על ספר שאני עומד לקרוא וגם את הראיון שערך גואל פינטו עם הסופר כיביתי מהר כאשר שאלותיו חשפו יותר ממה שרציתי לדעת.

מנדה העגונה מתעוררת במיטת היחיד שלה בצריף הרעוע של חמיה לעוד בוקר בו תתחנן לחמתה על כפית סוכר לדייסת הבוקר של ילדיה. זוהי נקודת הפתיחה של הסיפור אבל זו אינה "בדמי ימיה " של עגנון או אחד מסיפוריה של דבורה בארון. רוב גיבורי הספר של איצקוביץ הם יהודים ולמרות שהעלילה נעה בין העיירות היהודיות , איצקוביץ פורץ את גבולות השטייטל. זה בראש ובראשונה רומן הרפתקאות היסטורי. יש לו מקצב מצויין. מותח לפרקים משעשע לעתים ובעיקר מסקרן.
איצקוביץ כותב ביד יציבה הוא מפתח ומרחיב את העלילה ומחבר את כל הקצוות הפתוחים. הוא כמעט שלא משתמש במניירות ספרותיות וגם כשכן ( הצייר והסוסים ) הן משתלבות היטב בסיפור. הוא "אמיץ" במובן שאינו מתמהמה ומסיט את גיבוריו מהמכשולים אותם הוא שם בפניהם אלא מנפץ אותם לתוכם ומפתל את העלילה משם.
השבח האחרון אבל המשמעותי בספר הוא לשפה. איצקוביץ לא מנסה לכתוב בדיוק בשפה המקומית ולא שם לשון ספרותית בפי גיבוריו. הוא שותל יידיש בין המילים ומילים שחיילים או אנשי התקופה אולי היו פולטים, אבל בעיקר הוא לוקח את השפה היום יומית המוכרת לנו ומעט מעגל אותה , שותל בה קישוטים כך שהיא קריאה מאוד ועדיין מרגישה מהימנה לתקופה. זה איזון עדין שהרבה סופרים נופלים בו ופה הוא נשמר בצורה מצויינת.

אימפריה רוסית תוססת למהפכה ,יהודים ושווקים , תלמידי חכמים וחסידים , שוטרי חרש וחיילים וקרבות עם תורכים והונגרים וסוסים.

זה הספר הטוב ביותר שקראתי השנה ובכלל מזמן. אם לא הייתי יודע שנכתב במקור בעברית הייתי חושב שתורגם ממקביל פויר ושייבון. הוא מצוין – אבל תבואו בלי ציפיות ואל תקראו עליו יותר מדי.
רומן הרפתקאות היסטורי – זה כל מה שצריך לדעת עליו.

הרבה סופרלטיבים נקשרו ברומן הזה של איצקוביץ'.
הנה מקצתם: "אפוס מונומנטלי שלא נגמר, שסוחף אותנו ובעיקר לא מתחנף לקורא או לקהל שלו".
"שילוב משעשע־רציני, פארודי־גרוטסקי־אירוני של עבר והווה, היסטורי ואקטואלי. הווי שבו המציאות עולה על כל דמיון. הבלתי אפשרי הוא האפשרי. הפנטסטי הוא הריאלי.״
"לעתים נדירות נתקלים הקוראים בספר שכזה. תיקון אחר חצות הוא רומן מזהיר. הכול יש בו: דרמה עשויה להפליא, רודפים ונרדפים, בלבולי זהויות, עבר כאוב והומור פרוע. ועל אף הכול, גם קמצוץ של מזל".

בקצרה: מדובר ברומן רחב יריעה המתרחש בשלהי המאה ה-19 ברוסיה הצארית, המנוונת, על ביצותיה ומישוריה עצומי המרחבים, המספר את סיפורה של פאני קייזמן, אישה חזקה, אקצנטרית, בתו של השוחט, שלמדה בעצמה את אמנות השחיטה, דבר כמובן מופרך ובלתי מתקבל על הדעת באותם ימים, שיוצאת למסע הזוי וחסר פשר להציל את אחותה העגונה, יחד עם יהודי, חייל משוחרר, שבילדותו נחטף לשירות בצבא הצאר באחת מגזירות הגיוס של אותם ימים. זו תמצית העלילה, שמכאן והלאה מתפרעת עם שלל דמויות ומקומות, תהפוכות ומצבים עד לסופה (הצפוי).

נכון, יש פה רודפים ונרדפים, יש פה ניסיון לגעת בזהות היהודית כפי שהתקיימה בעיירה היהודית של אותם ימים, על יצר ההישרדות ותחושת הקרבנות שבה. יש פה נסיון נועז לחזור לאותם מקומות, ערש החסידות והמתנגדות, ההשכלה והציונות. יש פה גם ניסיון יותר רחב, לדבר על החירות, על הבחירות שאנחנו עושים, ועל ההשלכות שלהם. הכתיבה מתגלגלת ומלגלגת, כמיטב המסורת. וכן, יש פה גם כתיבה אינטילגנטית ומשפטים שנונים ואפילו מושחזים.

אבל, הנסיון הוא נועז מידי, ולי בכל אופן, הרגיש קצת מאולץ ואפילו בינוני. אין בו את הציניות והבנת נפש האדם העמוקה של עגנון, ולא את הלגלוג חם-הלב של שלום עליכם. ובעיקר חסר העושר התרבותי היהודי הטבול עד צוואר בספרות התנכית המדרשית והתלמודית אותה ינקו היהודים, שעליהם איצקוביץ' כותב, עם חלב אמם. אני חושש שאם זה משהו שלא גדלת עליו, אז פשוט אין לך אותו.

לא אומר שמדובר במופע חקיינות רדוד חלילה, יש כאן יצירה לא רעה, אפילו איכותית במדדים מסוימים, אבל בעיני כדי לכתוב בצורה אותנטית בתל אביב שנת 2015 על ההוייה היהודית בגרונדה או ויטבסק של שנת תר"ל (1870), צריך יותר מתחקיר כזה או אחר וקריאת עיתוני התקופה. שלום עליכם, מספר מדם ליבו על מה שהוא ראה וידע, כך גם עגנון הַמְּבַכֶּה את סופה של תקופה שלא תשוב עוד.
יש כמה קטעים מרהיבים, יש תובנות והברקות ומשפטים ששווה להתעכב עליהם, אבל יש גם הרגשה של כתיבה אנרכוניסטית, נמרחת לעיתים קרובות, ובעיקר לא לגמרי אמינה.

קראתי כמה מבקרים שיצאו מגדרם, גם פה יש חברים שאהבו מאוד ואני יכול להבין מדוע, אבל אני לא מצליח לתת יותר משלושה כוכבים.

סיפור מעניין המתרחש בשנת 1894 בתחומי האימפריה הרוסית הצארית,
המאוכלסת ביהודים רבים החיים בקהילות סגורות, בשטעטל, השפה המדוברת בקרב היהודים הייתה יידיש.
פאני קייזמן יוצאת בעקבות הבעל שנטש את אחותה הבכורה, מנדה.
אל פאני מתלווה גבר כבן 60 ששמו יושקה ברקוביץ', שבצעירותו נמסר לצבא הרוסי,
כגזרת הצאר ניקולאי הראשון, במסגרת מכסות גיוס.
בשובו לאחר עשרות שנים לעיירה, הוא חש מנוכר לקהילה היהודית שהפקירה אותו בילדותו.
פאני היא אישה מיוחדת, בילדותה הכשיר אותה אביה השוחט כשוחטת.
היא מגלה יכולת מפליאה בשימוש בסכין, ובמרוצת מסעה בעקבות גיסה, היא משתמשת ביכולת זו.
כתוצאה מכך, החלו רודפים אותה, הצבא הרוסי והמשטרה החשאית הרוסית.
חלקו הראשון של הספר היה מעניין במיוחד, אך ככול שמתחילים תיאורי חקירת הצבא והמשטרה,
הספר הופך ל"כבד" ומתיש, למרות זאת, מי שמתעניין בחיי היהודים, בשלהיי המאה ה-19 בשטעטלים, במזרח אירופה, יהנה מאוד.
מומלץ בחום.

וואו, פשוט וואו !!!
"תיקון אחר חצות" הוא ספר מדהים של יניב איציקוביץ', שאף זכה בפרס, המוענק על מצוינות ספרותית בעקבות ספר זה,
וממש ממש בצדק.
ספר פשוט נפלא,ואפילו מתאים לפסח...

והוא נפתח במילים האלו:
" זעקת אישה אומללה:
תחינתי לפני הקוראים הנכבדים לרחם עליי, אישה גלמודה ועצובת רוח, אשר אישי עזבני בחג הפסח, רק חמש שנים אחרי הנישואים, ושלושה ילדים בריאים לנו"

מסכימה לגמרי עם אורי מרעננה בקביעתו שיניב איצקוביץ, הוא המיצג המוצלח של הדור הבא של הסופרים הישראלים,
הוא חכם, כישרוני, מקורי, בעל חוש הומור ולשונו עשירה ובוטחת.
ובכשרונו זה הוא סוחף את הקוראים למסע מרתק, ותכופות אף עוצר נשימה.
וגם אני, כמו אורי, התרשמתי מאוד מהקטע בו הצייר מצייר את דיוקנה של פאני.
בנוסף, העלילה מתרחשת בשלהי המאה ה19 אך יחד עם זאת האירועים שם רלוונטים עד מאוד,
השיטות של נובאק, מעוררות בבירור הרהורים על שיטות השב"כ, ובקטע אחד הוא אפילו הופך להיו "מסתרהד", מסתווה ליהודי,
על מנת להטמע בקרב האוכלוסיה, מן פאודה גרסת מוֹטֶלֶה.
לאומיות-לאומנות מול הומניזם, וכמובן צמחונות, פמיניזם ועוד תופעות בנות זמננו.
בקיצור, ספר חכם וסוחף, משעשע ורציני, משלב בין ההיסטורי והאקטואלי, ובין הדמיון למציאות.
לרוץ ולקרוא !

סוף סוף ספר סיפור - מצטער על גילוי הלב אבל כבר הרבה זמן שספר לא תפס אותי ככה, פשוט סיפור שגורם לך לצלול לתוכו לזנוח הכל ולהתאמץ למצוא את הזמן להקדיש לספר.

אז נכון כנראה שתזמון זה לא הכל בחיים אבל התזמון הנכון עושה את ההבדל - ואין תקופה יותר מתאימה בחיים לקצת יידישקייט מאשר חודש אלול תחילת תשריי עם כל החגים המשפחתיות והזכרונות מהביהכ"ס.

אז יש כאן את כל הדמויות שמצפים לפגוש כאן חזן ורב חייט קצב שוחט וילדים שהלכו (נחטפו) לצבא הצר. והכי חשוב יש סיפור מסע, לא בדרום ארה"ב ולא בדרום אמריקה סיפור מסע בביצות של פולין רוסיה. סיפור שמעביר את העוני והדלות ממש ציור (לא יכול לקבוע אם נכון) של קהילה אחרת בזמן אחר.
וכמו כל סיפור טוב שגורם לך לרצות ללכת בנתיב של הגיבורים גם פה היו רגעים שחלמתי על יום בכרכה בשבילים בין הביצות להגיע בסוף יום עייף ומיוזע לעיירה, להכנס לבית המרזח ולראות את חיילי הצר שותים. להריח את הריחות לטעום את הטעמים הפשוטים.
סיפור של אנשים ולא של קהילה (למרות שברור שאי אפשר לנתק את עצם היות ז'ידם מהסיפור) ונכון שלא כל הקצוות סגורים ולפעמים קצת חסר עומק אבל סיפור טוב מכסה על הכל וגורם לך להאמין ולא לשאול שאלות.
אמנם הייתי מוותר על שיח הסוסים שממש מאכיל אותך באידואולוגיה וקצת לא קשור במיוחד שמתי שהו הגימיק ממצה את עצמו. ובכלל קצת יותר רחמנות על הדמויות כי לפעמים השיפוטיות של הדמויות קצת מוגזמת - אחרי שעבור מעל 150 שנה אפשר להיות קצת יותר סלחננים כלפי הקהילה.... :)
ובנושא האידיאולוגיות אני לא יודע אם מותר לכתוב את זה ואני לא בטוח שזה באמת זה אבל היו קטעים (ולא אפרט מהם ...) שממש גרמו לי להזכר במלכוד 22.

ואם כל מה שכתבתי עד עכשיו לא מספיק חיובי זה פעם ראשונה שיש לי מוטיבציה לקרוא את ש"י עגנון - "אורח נטה ללון"


נ.ב
לאחר שמסיימים לקרוא מומלץ לקרוא קצת על הסופר - כי אותי זה הפתיע (אבל אולי זה רק אני והקבעון המחשבתי שלי)