במשך חודש וחצי שמתי את כל מאוויי בצד: ספורט, קניות, בישולים והליכה עם הכלבה. אותה הבלונדית, יפת העיניים ובעלת האף הלח הביטה בי במבט עצוב משום שהעדפתי להתייחד עם בלונדיני אחר, תכול עיניים ולהתייסר עמו בכל לבטיו מאשר לבלות עמה. האנס קסטרופ, ששמו ״מעיד על עיסתו״ (הקטסטרופה בהתגלמותה) גיבור היצירה הנצחית ״הר הקסמים״ תבע את מיטב תשומת לבי, את שעותיי הטובות וכוח הריכוז שלי. לקחתי על עצמי לקרוא את התרגום המחודש בגרסה עדכנית ודיגיטלית על אף שהספר על שני כרכיו מצוי בספרייתי. קראתיו בגיל שש עשרה וסיימתי אותו בקושי רב: השפה הארכאית התישה אותי, הנושאים הנדונים בעלילה לא דיברו אל לבי ולא הצלחתי להבין את רחשי הלב של הדמויות. במבט לאחור, עשיתי טעות. אני חושבת שכל אדם יעשה טעות אם יקרא את הספר בגיל צעיר כל כך; היצירה הזאת אינה מתאימה לגיל העשרה, אף לא לצעירים בשנות העשרים והשלושים לחייהם. למעשה, יש לקרוא בספר לאחר שעברת כברת דרך בחייך ואתה מבין דבר מה בנפלאות הקיום האנושי. ואמנם, ישנו פרק שובה לב בספרו של באר: ״מזיכרונותיה של תולעת ספרים״ שבו הוא מספר על מסעו לדאבוס שבשווייץ בעקבות תומס מאן. לאחר שעשה היכרות עם ארכיאולוגית קשישה והיא שאלה אותו האם קרא את הספר ענה לה כי התוכן הִלאה אותו וכשהקשתה שוב: מתי קרא? השיב: ״כשהייתי בן 18״ ולכך הגיבה: ״את הר הקסמים צריך לקרוא כשמחצית החיים כבר מאחוריך״
סוגיות רבות מעלה מאן בספרו וכמעט לכל אחת מהן נמצא מייצג, דמות אחראית המסנגרת בחירוף נפש על תחומה והמנסה לשכנע את קסטרופ, הדמות הראשית (שגם לו יש ייעוד; הוא בָּא כֹּחַ מטעם הסופר והקורא גם יחד) בצדקתה. בהתחלה נדמה היה לי כי הדרך בה בחר הסופר הינה דידקטית ולמדנית: הוא בחר להטיל את משנתו על הקוראים באמצעות שגרירים, דמויות קיקיוניות אשר מדקלמות את משנתן לטוב או לרע אך ככל שהמשכתי בקריאה, הובררה לי עבודת הנמלים שעשה.
הנס קסטרופ, בחור תמים וצנוע מהנדס במקצועו מחליט לנסוע מעירו, המבורג שבגרמניה לדאבוס בשוויץ לחופשה בת שלושה שבועות. הוא כותב מכתב לבן דודו, יואכים צימסן הנמצא בברגהוף, סנטוריום שבו הוא מחלים משחפת, והאחרון בא לאוספו מתחנת הרכבת אל בית המרפא. מאותו הרגע שמשתכן הנס במוסד ומקבל טיפים מיואכים אודות ההיערכות היומיומית, כובש המקום את לבו והוא נמשך לאורח החיים שם כבמטה קסם. הוא ממהר להשוות את האווירה בהרים לזו שבשפלה ממנה הגיע וחש עצמו כהרפתקן. מפגש קצר עם רופא המקום מבהיר לו כי מוטב יהיה אם יאריך קמעה את חופשתו שכן ישנו חשש לחולי רציני ומוטב להיפטר ממנו באמצעות שאיפת אוויר צח, שכיבה מאוזנת ותזונה נכונה. שלושת השבועות מתארכים לשבע שנים ועליהן מתפרס הרומן כולו.
אני כקוראת, לא הייתי שותפה להתלהבותו של הנס מהמקום הנשגב. תחושתי הראשונית הייתה כמעין טבעת חנק ההולכת ונכרכת על צווארי, אמוציות דוגמת סחרור וקלסטרופוביה המתהוות ונרקמות בעודי נושמת אוויר הרים ומתענגת על המאכלים המגרים במסעדת המקום. רמזים ואנקדוטות מהדמויות המשניות היו צריכים להיקלט בראשו השאנן של קסטרופ ולהובילו למסקנה המתבקשת שעליו לעזוב, כפי שהאמריקאים אומרים: ASAP (as soon as possible). עוד בהתחלה מזהירה אותו אחת הדמויות החביבות עלי ברומן: לודוביקו סטמבריני, פציאנט השוהה במקום, הומניסט איטלקי המייצג את הנאורות והקדמה; הוא דוחק בו לעזוב אך גיבורנו מסרב ובכך חותם את גורלו. הכישוף איי שם למעלה, בפסגות ההרים המושלגות משפיע גם על הקורא ובמקום להזדהות ולחבב את הדמות הראשית, מצאתי את עצמי נמשכת לגיבורים המשניים שאחד מהם היה כאמור סטמבריני. שלא כמו בספרים אחרים, בהם מוצגות דמויות אלגוריות ומשום תפקידן הן לעיתים שטוחות ולא תמיד עגולות (בספר ״חוות חיות״ מאת ג׳ורג׳ אורוול, נפוליאון החֲזִיר מייצג את סטלין ובנג׳מין החמור מייצג את המעמד הסוציאלי ברוסיה הסובייטית וב״קנדיד״ של וולטר מייצג הגיבור הראשי את האופטימיות למשל) בהר הקסמים כל אחד הינו גיבור בפני עצמו, גא ובעל דעה מרתקת גם אם הפוכה בתכלית מזו של חברו. רובם חולים או סובלים או גוססים אך מתרעמים על המצב החברתי, נותנים דעתם על האמנות והתרבות, מייחלים להיות בריאים ולרגע אינם מרחמים על עצמם – מה שלא ניתן לומר על מר קסטרופ, ״החולה המדומה״ שבקושי מגרד 38 מעלות חום (ורק לצורך השוואה: החום הטבעי שלי הינו 37.6 ותמיד היה כזה, הרבה לפני הנגיף הנוכחי). הוא לא ממש חולה, לא בדיוק מבריק, לא מושך תשומת לב יתירה ובדרך כלל נגרר אחר דעותיהם של שאר הדמויות אשר בנה מאן באופן מבריק ובחשיבה עמוקה.
אחת הסיבות שגרמו לי לקרוא את היצירה בפעם השנייה היא המחשבה כי תרגום מחודש ישפר את הבנתי ויקל עלי את הקריאה. עמדו בעצמכם על ההבדלים: הגרסה המוקדמת: ״היכול הוא להכחיש, שאיש זה מסוגל לכרוך את כולנו בקצה אצבעו?״ הגרסה החדשה: ״האם אתה יכול להכחיש שהוא שם את כולנו בכיס הקטן שלו?״ לו הייתי מחליטה לאמץ את עיניי ולקרוא שנית את הגופן המוקטן בנוסח המקורי אין ספק שהייתי נהנית הרבה יותר. לא הייתה זאת השפה הגבוהה שהביסה את הנאתי אלא בשלותי הנפשית שבגיל 16 כלל לא הייתה קיימת, אפילו לא באופן בוסרי. אך הקריאה החוזרת עשתה לי רק טוב כי הגעתי אליה עם ידע שצברתי במשך השנים אודות: היסטוריה, אמנות, פסיכולוגיה, פוליטיקה, טבע האדם וכן, מה לעשות? גם מסתרי הדעיכה האנושית. ספר מהותי כל כך, אפילו הכרחי אעז לומר, למי שכבר עבר הרבה בחיים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![העלמה אלזה [מהדורת 2022]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers100/1007434.jpg)
