מספר חודשים לפני שהשתחררתי מהצבא, אי שם בשנות התשעים, פגשתי חייל מילואים שסיפר לי על הרפתקאותיו באלסקה. עד אז הרבה לא ידעתי והתעניינתי באלסקה אבל סיפוריו על עבודה בספינות דגים ונופים בתוליים שבו את דמיוני, ומכיוון שמועד שחרורי התקרב והגעתי למסקנה שהרומן שלי עם צהל הסתיים ושעלי לעזוב ולברוח מהר ככל הניתן אז הרעיון להגיע לאלסקה ולהתמקם באיזה ערוץ שופע במים, שם אוכל לשבת כל היום ולדוג דגים ולשחרר אותם בחזרה לנהר, קרם עור וגידים בקצב מסחרר.
הייתי שחוק אחרי שירות ביחידות ביזאריות, שצהל לא ידע מה לעשות איתן אחרי שהוקמו מתוקף רעיון רומנטי כלשהו, והרעיון להמשיך ולשרת נגנז לאחר מפגש מתמשך עם קבוצת קצינים שהבינוניות והבירוקרטיות שאפיינה אותם שברה כל שורש מוטיבציה שהיה נטוע בי. התאהבות דרמתית, בה קיבלתי כאפה מטפורית גדולה לפנים מצד מושא אהבתי, שסירבה לחוש כמוני, גמרה אותי גופנית ונפשית ולא נותרה בי סיבה ממשית להישאר בארץ.
בעידן ,טרום אינטרנט, האפשרות לבנות מסלול טיול התבססה על מידע ששאבת מסיפורים או קראתי בעיתונים וספרים וכך מיד עם שחרורי אצתי ורכשתי ציוד בחנות טיולים מפורסמת שאיש מילואים אחר המליץ לי עליה (הוא רק שכח לציין שהוא אחד הבעלים וכמובן שהנחה לא קיבלתי ממנו אבל דאז אותה חנות, שמאז הפכה לאימפריה גם באינטרנט, הייתה האפשרות הכי טובה לרכישת ציוד ושאיבת מידע בהרצאות ופתקים על שותפים פוטנציאליים לטיולים), רכשתי כרטיס מסביב לעולם ושבועיים אחרי השחרור הרשמי הייתי כבר על מטוס סילון גדול בדרכי למצוא מזור למחשבות שאפפו אותי.
11 חודשים מאוחר יותר אני בקנדה, המקום הכי צפוני שבינתיים הגעתי אליו בטיול חובק עולם; אני רגוע יותר, פייסן, נושם ואפילו הכרתי מישהי שגרמה קצת לפרוח. דברים שהטרידו אותי בעת שעזבתי נראו לי פאסה וכבר לא רלוונטיים, המדינה התקדמה והמשיכה לחוות דברים ואני, שהתנתקתי במשך מספר חודשים רב ופתאום חזרתי לציוויליזציה, הרגשתי תחושת החמצה.
אלסקה ודרום אמריקה (אליה תכננתי להגיע אחרי אלסקה) פתאום נראו לי כבר לא רלוונטיות ואפילו לא מעניינות והרגשתי שמטה הנדודים שלי נשחק ואפשר לחזור בריא בראש לארץ ואולי אפילו להתפתח, אז חזרתי.
על כריס מקנלדס שמעתי לראשונה לפני מספר שנים. איני זוכר באיזו סיטואציה, אולי שמעתי מישהו מספר על הסרט into the wild שנעשה אודותיו ואולי שמעתי את אדי וודר שר את אחד השירים מפסקול הסרט, שהוא כתב, ברדיו. אני כן זוכר שברגע ששמעתי את הסיפור מיד נשביתי והסתקרנתי לדעת עליו יותר; צעיר אמריקאי שיוצא להתבודד באלסקה ולהתמודד מול איתני הטבע, מוצא אוטובוס תלמידים ישן ונטוש ושם מבלה תקופה מסוימת עד סופו הטרגי. מותו של מקנלדס אינו סוד כמוס וסיפורו מאד ידוע בארה"ב ובקרב קהילת המטיילים הנוודים והשורדים למיניהן בחבלי הארץ הפראיים של ארה"ב ולכן אין כאן ספויילר עבור הקוראים. הקורא את הספר או צופה בסרט ידוע מהתחלה כי מקנלדס נמצא מת באוטובוס הנטוש מספר חודשים לאחר שנצפה נכנס לפארק דנלי, למרגלות רכס אלסקה הפראי. סיפור מותו הטרגי אינו ארוך במיוחד והוא חלק קטן מהסיפור המקיף אודות אותו צעיר אידאליסטי שדבר לא חסר לו אבל הוא פיתח זהות ואידיאולוגיה לחוות את הכול נטול דבר. והוא חווה דברים מדהימים בפרק זמן של שנתיים בהם מחק את עברו, ויתר על כל דבר חומרני ושוטט ברחבי ארה"ב ב'אודיסיאה' הפרטית שלו.
כריס פוגש אנשים שונים ומשונים, עובד בכל מיני מקומות וחי כנווד אבל הקו העיקרי שמאפיין את כריס לאורך כל הסיפור הוא תחושת הרגש העזה שאנשים מפתחים כלפיו וכיצד הוא שובה בתמימותו וטוב ליבו את לב האנשים שפגשו אותו ומוכנים לתת לו ציוד וכסף ואפילו לאמץ אותו ובלבד שיישאר בחייהם וימשיך להאיר אותם אופיו.
את הסרט לראשונה ראיתי לפני מספר חודשים ורק לאחר סיימתי לצפות וקראתי אודותיו הבנתי שהסרט מבוסס על ספר שנכתב אודות כריס ולאחרונה סיימתי לקרוא אותו 'עד קצה העולם' מאת ג'ון קראקאוור.
האמת? הספר ביחס לסרט טיפה מאכזב: הסרט מתמקד רק בכריס ובחוויותיו וישנם צילומי נוף מרהיבים והשחקן שגילם את כריס, אמיל הירש, עשה עבודה מצוינת לטעמי. הספר, לעומת זאת, מכיל הרבה פרשנות של הסופר ג'ון קראקאוור למעשיו של כריס בלי שהכיר אותו פיזית והוא ניזון רק מתחקיר שעשה אודותיו ומסיפורים של אנשים שפגשו אותו או קטעי רשמים ומכתבים שכתב, השוואות של כריס לטיולי בדד של מטיילים אחרים ,כולל הסופר עצמו. בעיקר קיבלתי את התחושה שהסופר ניסה באמצעות הספר לכפר על עוול שהוא עשה, לא במתכוון, לכריס.
כריס נמצא מת באוטובוס בחודש ספטמבר 1992 ע"י מספר קבוצות מטיילים/ציידים שנקלעו אקראית ובו זמנית לאוטובוס. הסיפור אודות מותו פורסם ככתבה בעיתון ע"י קראקאוור בהיותו כתב ובעקבות פרסום הכתבה וגל התגובות שהגיעו בעקבותיה הצליחו רשויות החוק בארה"ב לזהות את כריס ולהביא לידי משפחתו את הידיעה אודות גילויו (כריס הוגדר ע"י משפחתו כנעדר במשך שנתיים מכיוון שניתק כל קשר עימם ויצא לטיולו מבלי להודיע לאף אחד). גל תגובות נוסף מצד רבים מתושבי אלסקה תקף את כריס והתנהגותו שהצטיירה כיהירות וחוצפה לצאת ולהתמודד מול איתני הטבע בציוד לא הולם ובחוסר ניסיון. קראקוור חש אשמה על כיצד הצטייר כריס בעיני הקוראים בכתבה שפרסם ועל כן עשה מחקר מקיף יותר על מנת להציג את סיפורו האמתי של כריס ובמסקנותיו בספר הוא מצליח לשפוך אור על התנהגותו של כריס והאם היה מוכן או לא לטיול באלסקה.
הסרט לא דן בזה, הסרט עוסק נטו בתלאותיו של כריס ושיטוטיו ברחבי ארה"ב ואלסקה, מציג לנו נופים מטריפים (הסרט הצית בי מחדש את הרצון להגיע לאלסקה) ותוסיפו את פסקול הסרט המשובח שנכתב ע"י אדי וודר מפרל ג'ם (הבחור הזה הוא כמו בקבוק יין מהר הנגב, משתבח עם השנים).
לאחרונה קראתי ששירות הפארקים הלאומיים בארה"ב העבירו את האוטובוס הנטוש מפארק דנלי לאחר שהפך למוקד משיכה של מטיילים ומתבודדים ששמעו על סיפורו של כריס וחלקם הרב נקלעו למצוקה ונזקקו לחילוץ ואף מתו.
אני בוחר לסיים את הביקורת דווקא בשיר שמבוצע על ידי בוב דילן וגוני קאש; למרות שהשיר אינו נכלל בפסקול הסרט והפסקול די משובח בעיני, כפי שכתבתי, אני מרגיש שהשיר הזה, המילים שלו ובעיקר הלחן מתאימים טוב יותר.
https://www.youtube.com/watch?v=Je4Eg77YSSA
לזכר כריסטופר מקנלדס נוח בשלום על משכבך..
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
