*מגילות הכשף האדומות – קללות קדמוניות 1*
אמ;לק: כן או לא? החדשות הטובות הן שהספר התעלה על כל ציפיותיי המוגזמות! החדשות הרעות הן שאולי תתלהבו פחות ממני אם לא קראתם כמה ספרים בעולם בני הנפילים קודם – ספציפית לפחות את שלושת הספרים הראשונים של "כלי התמותה", ורצוי גם את טרילוגיית "מכשירי התופת"
#מושלם
תקציר מגב הספר:
מגנוס ביין, הקוסם (קוסם? קוסם?! הוא מכשף! וורלוק באינגליש! מה לא בסדר איתכם אנשים?!) העליון של ברוקלין, התחיל לצאת סוף-סוף עם צייד הצללים אלק לייטווד, וטיול רומנטי קצר הוא בדיוק מה שהם צריכים. אבל כשהם מגיעים לאירופה מתברר שהנוף פחות פסטורלי משציפו. כת מסתורית שסוגדת לשדים פוגעת בשוכני תחתיות, וכל הסימנים מעידים שמגנוס מילא בה תפקיד מרכזי בעבר. אלק ומגנוס יודעים שעליהם לעצור את הכת לפני שתגרום נזק נוסף, אך עם כל צעד שהם עושים נחשפים עוד ועוד פרטים על עברו של מגנוס - סודות שהוא מעדיף לא לחלוק עם איש, במיוחד לא עם אלק. האם יצליחו להמשיך לתפקד כזוג, בחיים ובקרב? ואולי השדים של מגנוס (שדים הבנתם? ווינק-ווינק) כבר כובלים אותו בקשרים אחרים?
ומה אני חשבתי:
מגנוסמגנוסמגנוסמגנוס!
ולמי שלא קרא עד כה אף סדרה בעולם בני הנפילים ואין לו מושג על מה אני מדברת: תדמיינו את קלאוס מ"אמברלה אקדמי" – עם ההתנהגות המטורפת והמגניבות והשנינות וחוסר הטקט והכל (ונשבעת לכם שחשבתי על ההשוואה הזאת (טוב, נו, חבר חשב) לפני שהגעתי לקטע בו מתברר שיתכן שמגנוס הקים כת בטעות) – רק עם קצת יותר אחריות ומודעות עצמית, בלי סמים (אני תמיד אומרת שמי שצריך עזרים כימיים כדי להיות משוגע הוא פשוט לא משוגע מספיק), ועם הרבה יותר סטייל ונצנצים: מגנוס.
למי שלא ראה אמברלה אקדמי ואין לו מושג על מה אני מדברת: אע, איך אני אמורה למצוא שפה משותפת עם נבערים חסרי תרבות שכמוכם?
בכל אופן, זה מגנוס, ועליו הספר הזה!
אה, וגם על אלק.
וידוי: לא חיבבתי במיוחד את אלק בספרי בני הנפילים הקודמים. לא שנאתי אותו או משהו, אבל הוא תמיד עשה עליי רושם...דמוי ארני מקמילן מה"פ כזה? וכאילו, יש גבול עד כמה אפשר לחבב את ארני.
וידוי שידהים אתכם אפילו יותר: גם על השיפ המכונה בפי המעריצים "מאלק" לא עפתי מעולם. אף פעם לא קניתי את העניין הזה של "הפכים משלימים", ובבני הנפילים נראה שק"ק אפילו לא עשתה מאמץ לגרום לו להישמע הגיוני. Sure, מרגע שהם כבר היו ביחד, היא טיפלה בצורה מעמיקה ורגישה בכל הבעיות הנובעות מקשר בין בן תמותה לבן אלמוות, בין המקבילה הפנטזית של בן של שוטר ובן של מאפיונר, ובין נער תמים וחסר נסיון לנער עתיר בטחון עצמי ומנוסה היטב – אבל היא מעולם לא ענתה על השאלה של למה: איך קורה שאלק הרציני, השקט ו"הילד הטוב" מתאהב במישהו שעושה יותר רעש ונצנצים מזמרת פופ ממוצעת? איך קורה שמגנוס הפרוע והמוחצן מתאהב במישהו כל-כך ביישן ומופנם? (אה, כן, יש לו עיניים כחולות ומגנוס אוהב עיניים כחולות. אוי נו באמת). כל מה שאנחנו יודעים על הפגישה הראשונה שלהם הוא איפה זה קרה. אנחנו לא יודעים אפילו מי פתח עם מי בשיחה, שלא לדבר על תוכן השיחה. אנחנו לא יודעים מתי קרתה הנשיקה הראשונה שלהם! יום בהיר אחד פשוט הציבו אותם בפנינו כעובדה: היי שומעים קוראים יקרים אז רציתי להביא מכשף שיעזור לגיבורים, ספציפית את מגנוס כי הוא באמת מקסים, אבל הדרך היחידה בה יהיה רימוטלי אפשרי לוגית ששוכן תחתיות יעזור לציידי צללים היא אם הוא מאוהב באחד מהם, אז אממ הוא ואלק מאוהבים מעכשיו. פשוט תקבלו את זה סבבה?
ידעתי שכרונולוגית הספר הזה מתרחש במקביל ל"עיר של מלאכים נופלים", כלומר אחרי שאלק ומגנוס כבר הכירו והתאהבו, ובכל זאת קיוויתי לקבל חתיכה או שתיים של פלשבקים מה-origin story שלהם, שיגרמו להיווצרות הקשר בינהם להרגיש יותר...מתקבלת על הדעת? זה לא קרה, אבל להפתעתי העצומה כשסיימתי אותו גיליתי שמאלק בכל זאת השתחלו איכשהו לטופ 5 מערכות היחסים הספרותיות האהובות עליי. פשוט כי הספר לימד אותי להכיר אותם: אלק הפסיק להיות מיסטר מטאטא-תקוע-לי-בתחת שתמיד ראיתי בו, והתברר שמתחת לגישה הרצינית והרשמית שלו הוא פשוט חנון נבוך ומביך חברתית, בדיוק כמוני. הוא לא נרתע מאנשים מנצנצים ומופלאים עם חוש אופנה משובח, הוא פשוט לא יודע איך להתנהג בחברתם ולומר להם שהם מוצאים חן בעיניו. וגם במגנוס, מהצד השני, יש חלקים רציניים. אף אחד הוא לא רק ילד מסיבות, וזה שמישהו נהנה במסיבות לא אומר שכל מה שהוא רוצה בחיים זה סטוצים עם ילדי מסיבות אפילו יותר מסיבתיים (אם נחזור שוב לקלאוס מאמברלה אקדמי, שימו לב שגם אצלו, מכל המבחר העומד לרשותו, אהבת האמת העל-זמנית היתה דוקא דייב).
אחרי שהכרתי אותם כבר לא היה אכפת לי מי הזמין את מי לדייט הראשון (זה היה אלק, אגב!) או מי יזם את הנשיקה הראשונה או מה עבר להם בראש בפעם הראשונה שהם נפגשו, כי מה זה משנה איך הם קלטו עד כמה הם מתאימים? העיקר שהם קלטו, ואנחנו הקוראים פונקנו במערכת יחסים שלא רק עוברת את מבחן האמינות המכריע (=לא גורמת לי לגלגל עיניים אפילו פעם אחת) אלא אפילו קצת ממיסה אותנו במתיקות שלה.
אבל למה, הו למה, קאט (זאת אני, מדברת אל עצמי), את משתפכת על הרומאנס? זה ממש לא ספר רומאנס – אלא ספר פנטזיה עתיר שופע כל מה שחובבי פנטזיה מסוגלים לרצות!
א. מתח ואקשן ופעולה וסצינות קרב מהממות עם שדים (בחיי שאני יכולה פשוט לשבת ולקרוא קרבות ציידי צללים vs שדים במשך ימים שלמים)...וגם טוויסט צפוי באופן בלתי-נסבל, אבל בואו נהיה כנים עם עצמנו, באיזה ספר פנטזיה אין טוויסט צפוי באופן בלתי-נסבל? טוב, האמת שיש כמה, אבל זאת לא הנקודה! הנקודה היא שטוויסטים חשובים בספרים בלשיים. בספרי פנטזיה הם (לדעתי) תוספת נחמדה ותו לא. האם טוויסטים צפויים מנעו מאיתנו להתאהב בלונר כרוניקלס? האם העובדה שממש ידענו את הסוף של "החולם" כי הוא היה ליטרלי כתוב במפורש בפרולוג מנע מאיתנו לסגוד לו? לא ולא.
ב. שנינות מטורפת – ההתחלה אמנם קצת קרטעה מבחינה שנינותית (מנחשת שזה היה החלק שעליו אחראי הווסלי צ'ו הזה? כמעט באותה וודאות בה אני מנחשת ש"ריסיו של אלק היו ארוכים, עבים וכהים. הם התעקלו עד שנגעו בחלק העליון של עצמות לחייו" היה של ק"ק. סירייסלי ק"ק מתי די עם אובססיית הריסים הזאת?) אבל בערך בשליש ספר התחלתי להתפקע מצחוק ולא יכולתי להפסיק. זה היה ממש מביך.
ג. דמויות אהובות – בנוסף לעובדה המבורכת שקליירי וג'ייס (שתי הדמויות הכי מעצבנות בעולם הזה) נשארו בבית, קפצו לביקור הרבה דמויות משניות שתמיד רצינו מהן עוד אבל אף פעם לא ידענו איך לבקש כי היינו בטוחים שק"ק לא קוראת מיילים ממעריצים בעצמה אלא יש לה סוכנת מרושעת כזאת שעושה את זה בשבילה ומוחקת מיילים עם בקשות שכאלה אוטומטית. תודו שתמיד רציתם את סיפור ההיכרות של הלן ואלין, למשל? אז היום בו תקנו את הספר הוא יום המזל שלכם!
ד. תיאורים מרהיבים של התלבושות המרהיבות של מגנוס (תודו, אף ספר על מגנוס לא היה באמת ספר על מגנוס בלעדיהם).
ה. עומק ומורכבות רעיונית (שפרט למקרים ממש נדירים, הם בגדר חובה עבור ספרים שרוצים לקבל ממני ציון מושלם) – כרגיל בספרי עולם בני הנפילים, גם הספר הזה סובב סביב התהום החברתית שבין ציידי הצללים ושוכני התחתיות, והפעם מזווית חדשה של שני בני-זוג שמנסים לחצות אותה.
וכן, יש בו גם רומאנס, כי ככה זה בחיים – אנשים ישנים ואוכלים ושותים וטסים בכדורים פורחים וקונים בגדים מהממים ומתאהבים – אבל בעיקר נלחמים בשדים!
הספר נגמר בסוף סגור יחסית, אז במקרה המאוד בלתי-סביר שבו תרצו לעצור אחריו תלכו לרופא שיבדוק מה לא בסדר איתכם, כי אין מצב שלא תרצו עוד מהיאמוש הזה, והאפילוג והפתח שהוא פתח לספר ההמשך היו לגמרי אעעעע וקיפוצים.
וזהו לפני ששמתי לב הגעתי לתודות, והייתי כזה "יאי תודות! בוא נקרא אותן" כי כל דבר שק"ק כותבת ראוי לקריאה, גם אם זו סתם רשימת שמות – ושם גיליתי דבר עצוב:
הידעתם שספרי בני הנפילים (הראשונים! אפילו לא האחד הזה) צונזרו מחלק מספריות בתי-הספר בגלל הומופוביה? (כלומר, אה, בגלל "תכנים מיניים לא הולמים". רק שאלכס ומגנוס אפילו לא התנשקו עד הספר השלישי). זה נשמע מופרך, אבל מסתבר שלפני 15 שנה בסך הכל, סופרים וקוראים היו צריכים להיאבק על הספרים שלהם, רק בגלל ש(אלוהים ישמור ויציל) אחת הדמויות רוצה להחזיק יד של בן במקום יד של בת.
אני מנסה לדמיין מצב בו אין בכלל בספרים אנשים כמוני: נשים, נניח. עולם שבו כל ספר שאני קוראת – מרתק ומהמם ככל שיהיה, מכיל רק גברים. אני בעולם האמיתי, אבל עולם הפנטזיה שאני כל-כך אוהבת מסרב לשקף אותי, מסרב לתת לי דמות אחת להזדהות איתה באמת. עצם המחשבה מרגישה בודדה ומייאשת באופן תהומי, אבל ככה בדיוק זה ודאי הרגיש להיות להט"ב לפני שסופרים אמיצים כמו ק"ק התחילו להכניס להט"בים לספרים. בהתחלה כדמויות משניות, והנה היום הם מככבים בספרים האלה כגיבורים, ואנחנו מקבלים את זה כמובן מאליו, אבל אנחנו לא צריכים, כי האמת היא שזה דבר די מדהים (ועוד דבר שהוא מדהים הוא שספר נוסף בעברית בו בולטת מערכת יחסים להט"בית של הגיבור הראשי הוא "מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד", פיצ'רינג מגנס ו...אלכס. צירוף מקרים או בדיחה פרטית בין שני סופרים? בהתחשב בכך שבספר הזה הושתלה גם בדיחה עם רפרנס להארי פוטר, אני לא שוללת את האפשרות הזאת! אם יש שני סופרים בעולם שכמו שמגנוס מעיד על עצמו, יעשו כל דבר בתור בדיחה – אלה שני מלכי השנינות הנ"ל).
אניוויי, הקץ' (כי שום דבר לא עד כדי כך טוב מכדי להיות אמיתי) הוא שלצערי ולצערכם הרב, אני חושבת שההנאה מהספר הזה תפחת במידה עצומה עבור מי שלא קרא לפחות את עיר של עצמות, עיר של אפר ועיר של זכוכית (בסדר הזה) – ורצוי גם את שאר ספרי עולם בני הנפילים שיצאו בעברית. אמנם העלילה מתרחשת לגמרי במקביל (מקביל כמו שני ישרים שלא נפגשים לעולם) לספר הרביעי בסדרת "עיר של" ("כלי התמותה" בשמה הרשמי) כך שאין שום קשרים עלילתיים בינה ובין הספרים האחרים, ואמנם כבר בפרק הראשון הספר מקיא עלינו בזריזות את כל הבייסיקס של עולם בני הנפילים – אבל ממש רק את הבייסיקס של הבייסיקס: בני הנפילים קיבלו מהמלאך חובה וכוחות מסוימים להילחם בשדים שפולשים לעולם, שוכני תחתיות הם מכשפים, ערפדים, אנשי זאב ובני-פיות, ולחלקם יש שדים באילן היוחסין. עדיין יש דקויות דקות יותר או פחות שהקורא הניוב לא יבין בקלות: לא שמתי לב למשל שהסבירו מהו מכון, מהו המסדר, מהי בדיוק אסטלה (זה פשוט כזה "הוא שלף אסטלה וצייר על עצמו אירצה, רונת ריפוי" כאילו השמות האלה אמורים לומר משהו לאנשים) ומהו בדיוק להב שרפים (זה פשוט כזה, "הוא שלף להב שרפים, ווטאבר מה שזה לא יהיה, וצעק שם של מלאך, ווטאבר מאיזו סיבה מוזרה שזאת לא תהיה").
חשוב מכך, אני לא חושבת שאת המבנה החברתי הסבוך של העולם הזה אפשר להעביר בכמה פסקאות בודדות: הגזענות, האיבה רבת השנים, הנוקשות והשמרנות של המסדר...הספר מנסה לספר, אבל לספרים הקודמים בעולם הזה היה מקום להראות, ושום מסלקת מידע לא תיתן את אותו אפקט של הדגמה. בעיניי.
כמו כן, למרות היעדר הקשר העלילתי, כאמור לעיל מבקרות בספר כמה וכמה דמויות מוכרות מספרים קודמים. בשבילי זה היה כמו לפגוש חברים ותיקים; בשביל מי שלא קרא את הספרים הקודמים, זו כנראה תהיה פשוט רשימה ארוכה של ניים דרופינג: טסה, איזבל, רפאל, לילי, הלן, אלין, ולנטיין, רגנור פל. אם השמות האלה לא אומרים לכם כלום, אולי תרצו – כלומר, לאלאלא: מאוד תרצו, ממש תרצו כי אתם באמת חייבים – להשלים לפחות 3 (ורצוי 6) ספרים קטנים מעולם הפנטזיה האורבני האדיר ביותר שידעה ספרות ה-YA לפני שתיגשו לספר הזה. תסתכלו על זה ככה: במילא יש לכם חור עצום ומביש בהשכלה, ואתם גם ככה לא יכולים להמשיך להסתובב איתו לאורך זמן. ועכשיו במבצע לקראת החגים: סגרו חור עצום אחד בהשכלה, וזכו בזכות לקרוא עוד ספר מהמם באותו עולם! הספר הזה, כמובן.
אם אתם עצלנים ו/או מרגישים בנח עם להצטרף למסיבות באמצע, אתם עדיין מוזמנים לנסות את הספר ללא קריאות מקדימות כלשהן. אני לא שוללת את האופציה שתהנו הנאה יוצאת דופן.

[ביקורת זאת התפרסמה לראשונה בדף הסקירות שלי "שיממון מוסיף המון" בפייסבוק, כל מי שרוצה עוד מוזמן לעשות לייק/לעקוב:
https://www.facebook.com/%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%A3-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%9F-519152325135314 ]

*כובל הנשמות – קלע הכשף 4*

אמ;לק: כן או לא? אני מתחילה לחשוב שהסופר הזה שומר על כוחותיו הספרותיים בכוונה: עם כמה שהספר הראשון היה טוב, והשני היה אפילו עוד יותר טוב, והשלישי היה אפילו עוד יותר-יותר טוב...הספר הזה מתעלה על כולם. ואם אני צודקת וזה אומר שההמשך יהיה אפילו יותר טוב, אני חייבת לומר שאני מפחדת על עצמי ועליכם, בהתחשב בכך שגופי ונשמתי האנושיים והשבריריים בקושי הצליחו להתמודד עם מושלמותו של הספר הזה
#מושלם

תקציר מגב הספר:
הכשף השחור שבקלן מתחזק, ואיתו החשש מפני עתיד של שיגעון ורצח. מיואש, קלן מחליט לצאת למסע במדבר בעקבות נזירים מסתוריים שיוכלו לרפא אותו מהקללה השחורה.
אבל המדבר טומן בתוכו סודות קטלניים, ועד מהרה קלן מגלה שמחיר הצלתו עלול להיות גבוה ממה שהוא מוכן לשלם.
(מה? כן, אני עדיין פה. פשוט אין לי מה להגיד כי אני עדיין הלומת-מדהימות ממדהימותו של הספר הזה, ואני חוששת שיעברו שנים עד שאתאושש באמת. במקום זה אצטט לכם מחמאות של סוקרים הרבה פחות מוצלחים ממני שהופיעו גם הן בגב הספר):
הביקורות מהללות את "קלע הכשף":
"הרים של מתח שמתובל בהומור, במאבקי כוחות, בהרבה קסם ובדמויות מעולות" -גארדיאן.
"ספר התבגרות קלאסי במובן הטוב של המילה (יש מובן טוב למילה הזאת?!) הנאה מובטחת לאוהבי הפנטזיה" (לאוהבי הפנטזיה?! הנאה מובטחת לכל האנושות! הנאה מובטחת לכל היקום, כולל חייזרים שלא יודעים קרוא וכתוב אבל עדיין יכולים להינות מלהשתזף בזיו המדהימות של הספר הזה!) -ישראל היום (נו, ברור שהם יהיו אלה שנתנו את ההמלצה הכי מעפנה. בלי להעליב. אבל כאילו, איך משהו שמחולק בחינם על-ידי אנשים בסרבל אדום ומבט מיוסר יכול לא להיות מעפן?)

ומה אני חשבתי:
חלקכם ודאי יודעים שתוך כדי קריאה אני נוהגת לכתוב לעצמי בצד נקודות שאני רוצה לזכור להתייחס אליהן בסקירה ו/או ציטוטים מוצלחים (או מגוחכים) שאני חוזה שיעבירו את מה שארצה לומר טוב יותר ממני. ככה נראו הרשימות שלי במהלך קריאתו של הספר הזה:

בתחילת הקריאה:
להכניס לסקירה את תמלול שיחתי עם המוכרת בצומת ספרים, במעמד רכישת הספר:
מוכרת: הו וואו! זה ספר ממש טוב
אני: ברור. כאילו, הראשון היה ממש טוב, והשני היה ממש טוב, והשלישי היה ממש טוב, אז זה לא כאילו שלרביעי יש יותר מדי ברירות, לא?
מוכרת: לא הבנת אותי. התכוונתי שהוא ממש, ממש, ממאאש טוב. ממש. אבל ממש. מההתחלה. כאילו, מהשניה הראשונה. זאת אומרת, ממש.
אני:
מוכרת: -מבט שמנסה להעביר את הממש-מאאש-ממשות של הספר באופן שמילים לא מסוגלות-
אני: -מבט שמנסה להעביר את המסר שחבר שלי עומד ממש לידי, ואם היא תמשיך להחמיא ככה לספר הוא ילחם בי לחיים ולמוות על הזכות לקרוא אותו ראשון (למרות שטכנית אני בעליו החוקיים), וכיוון שהוא שרירי יותר ויודע קונגפו, זה לא יגמר טוב מבחינתי-
ולהכניס לסקירה את אומייגאדאומייגאדאומייגאד כמה שהיא צדקה! וכמה שאני מוכנה להילחם בכל אחד על הזכות לקרוא את הספר הזה ראשונה! רוצים מכות? בואו מכות. לא מפחדת מכם.
[אבל אל תכתבי את זה ככה, חתול. תסבירי]
הסבר:
גם לספר הזה, כמו לשאר הספרים בסדרה, יש אותו פורמט מערבון קלאסי: גיבורנו קלן, השולף המהיר ביותר במערב הפרוע, חסר המזל וחסר כל כשרון מלבד חוכמה, תושיה, וכישוף אחד אימפוסיבלי-מגניב שמאפשר סצינות אקשן אימפוסיבלי-מגניבות, שתומצת על-ידי אחת הדמויות בספר בציטוט "איך זה שאתה כל-כך חמוד ובכל זאת כולם רוצים להרוג אותך?", מגיע לעוד עיירת מערבון קלאסית ומציל אותה מהקאובוי/השריף/ווטאבר התורן (כשברקע מפריעה קצת נערת ג'יימס בונד תורנית. איכס), ובמקביל ממשיך קו העלילה הראשי: המשפחה של קלן שמנסה להשתלט על העולם (ולפעמים גם להרוג אותו), וקלן שנחוש בדעתו למנוע את זה. ובפרס הספר עם יחסי המשפחה המורכבים והמעניינים ביותר זוכה...אותו ספר שזוכה בפרס הדמות הראשית האמינה ביותר, בפרס דמויות המשנה האהובות ביותר ובפרס היכולת לשלב כנות ורגשות עם שנינות שריק ריירדן היה מוריד בפניה את כובע הקאובוי שלו...ביותר? נו, הספר הזה.
רק שהפעם קלן הוא כבר לא גיבור דמוי הארי פוטר שמצליח לשרוד רק כי הוא מתחבא מאחורי הטריקים האדירים של פריוס, השיניים החדות והמתיקות האינסופית של רייקס והקמעות הקסומים של נפניה. הוא לבד, ואין לו ברירה אלא להשתמש במה שהוא הספיק ללמוד ולהתחיל לצעוד בדרך הארגוסית שלו לבדו, כמו ארגוסי גדול (ויאפ, השם הארגוסי הרשמי שלו הוא באמת "דרך הכוכבים האינסופיים" כמו שהוא רצה שהוא יהיה בסוף הספר השני, לא "דרך מלפפון הים" כמו שאני שיערתי שהוא יהיה בסקירת הספר השלישי. מסתבר שהשם הארגוסי שלך לא חייב להיות שם של צמח). או כמו שאומר קלן לעצמו במהלך הספר: "לא. די לחשוב על רייקס. די לשמוע את קולה של פריוס. די להצטער שנפניה לא כאן. עכשיו הכל תלוי בך".
התוצאה?
א. אתה לגמרי לא יודע למה לצפות, כי מצד אחד זה לכאורה עוד ספר שמציית לחוקי הפורמט של הסדרה אבל מהר מאוד אתה מגלה עוד ועוד דברים שלא מצייתים לו, ואתה מבוהל ומבולבל מאוד
ב. אתה מת מפחד על קלן, כי אתה רגיל שיש סביבו אנשים שמצילים לו את התחת ואתה לא מאמין שהוא יצליח להסתדר לבד
ג. אבל הדמות שלו משתנה ומתבגרת. אני מניחה שלזה הגארדיאן התכוונו כשהם אמרו "ספר התבגרות במובן הטוב"
ד. אתה בודד. ומתגעגע. מאוד. אתה בטוח שכל הדמויות האהובות עלייך ועל קלן מתחבאות מעבר לעמוד הבא, שתכף הן יגיעו והכל יחזור להיות כיפי ומהמם כמו שהוא אמור להיות, אבל עובר עמוד ועוד עמוד והן לא באות, ואתה לא מבין את זה כי...טוב, הן אמורות להופיע מתישהו, לא? זה כמו שאומרים לילד קטן "אם אתה לא בא אני הולך הביתה לבד" אבל אתה לא באמת הולך הביתה לבד...נכון?

קצת בהמשך:
אבל לזכור לדבר קצת גם על כמה שנערות ג'יימס בונד הן דבר מאוס ומיותר. כאילו, אני יודעת שאלה חוקי הפורמט של מערבון (ואגב, אתם יודעים האם במערבון יש לנערות ג'יימס בונד שם רשמי אחר? "נערת העיירה" או משהו? או ש"נערת ג'יימס בונד" זה באמת מושג חוצה ז'אנרים?) אבל אוף, למה אלה חייבים להיות חוקי הפורמט?
זה כל-כך מאולץ שבכל מקום שקלן מגיע אליו תמיד יש בחורה אחת שמתאהבת בו ממבט ראשון, וכל-כך לא אופייני לדמות שלו לזרום עם כל בחורה שמתאהבת בו ממבט ראשון בלי לחשוד או לחשוב (אל תדאגו, הורים ו/או דתיים, אין בספר תיאורים מיניים. בכלל. יותר נקי מחדר ניתוח. דמויות אומרות דברים כמו "היא רוצה לשכב איתך", אבל אם ילד שלא יודע מה זה אומר יקרא את זה, עדיין לא יהיה לו מושג מה זה אומר כי למרבה מזלו של קלן, הילד ההיפותטי ושאר המעורבים בדבר, אירוע חיצוני כלשהו תמיד מונע את ההתרחשויות ושום דבר אף פעם לא באמת קורה. ובכל זאת, גם "הייתי זורם איתה לולא מישהו היה מופיע וחוטף אותי" זו עדיין נקודה לרעתו של קלן. כי, כאילו, הלווו, מה עם נפניה?!) חמור מכך, אני יודעת עובדתית שכל זה מאולץ כי הסופר עצמו הודה בתודות של הספר השני שהוא בכלל לא רצה להכניס רומנטיקה לספרים האלה (חוץ מאשר את נפניה המהממת) אבל אישה רעה בשם ג'יין הכריחה אותו. הוא הכניס ממש מינימום מינימלי הכרחי (פחות טקסט משאני הקדשתי ללהתלונן על זה), אבל אני עדיין חושבת שהוא היה צריך לזרוק את ג'יין הזאת על אי בודד ולעשות מה שבראש שלו.

לקראת האמצע:
אני שונאת אותך, ספר. ואני (ממש!) שונאת אותך, סופר, ואני שונאת גם אותך, יקום! כאילו, יש התעללות רגשית ויש התעללות רגשית. ואני לא הולכת להמשיך לקרוא את הספר הזה ואני לא הולכת להמשיך לקרוא את הסדרה הזאת והחבר שהוזכר לעיל מוזמן לקחת אותו ולהיחנק איתו וזה כללל מה שאני הולכת לכתוב בסקירה הזאת ולא אכפת לי! ולא אני לא בוכה! זאת סתם נזלת אז עופו לי מהעיניים לפני שאדביק את כולכם בקורונה!
ספוילר: המשכתי לקרוא. רק עוד קצת. ועוד קצת. ואז:

ואז:
אע. אעאעאע. אומייגאד. אומייגאד. אע.
תזכורת לעצמי: לנסות לנסח את זה במילים במקום בקולות של ברווז
מנסה: אני יודעת שיצא לי שם של חתול ציני והגיוני שצוחק לאהבה ישר בפרצוף המטופש שלה – ובכל הנוגע לאהבות ספרותיות רומנטיות, אני באמת כזאת. אבל יש אהבות שממיסות גם אותי: אהבת משפחה (או סוגשל דמות הורית שאימצה אותך בלי להתכוון. דניאל ופרמין מ"צילה של הרוח" למשל? הם פשוט מקסימים כל-כך), ואהבת אדם וחתולו (או בכללי אהבת אדם ובעל החיים שלו. אני צריכה לספר לכם כמה פעמים בכיתי מ"מרוצי העקרב"? יופי, כי אם הייתי צריכה לספר הייתי מתחילה לבכות שוב). הספר הזה מזקק לכדי שלמות את שני הסוגים: אהבת אח ואחות, שחצי מהזמן מנסים להרוג זה את זה אבל ברגע האמת תמיד שומרים זה על זה; אהבת מנטורית לתלמיד שלה, שבלי לשים לב הפכה למן אהבת אם לבן שמעולם לא התכוונה לאמץ; ואהבה לחבר הכי טוב שלך – האלים והפרוע, שכל הזמן עוקץ אותך ורוצה את כל עוגיות החמאה שלך, זה שיאיים לאכול לך את העיניים אם רק תדבר איתו על רגשות, אבל הנאמנות והאהבה שלו לא יודעים גבולות – החתול-סנאי שלך. למה אין כמעט ספרים שהאהבות האלה מעניינות אותם? נשגב מבינתי, אבל זה לא מאוד משנה כי הספר הזה לבדו מספיק לעשות מהן עולם ומלואו.
ולרגש אותי כל-כך בזמן שמטביעים אותי בהומור ושנינות שריק ריירדן היה מוריד בפניהן את כובע הקאובוי שלו – טוב, זאת כבר אומנות.
אבל אוף, אבל למה אני טורחת לנסות בכלל? כל זה לא באמת מצליח לתרגם את קולות הברווז שלי. יש דברים שאפשר להביע רק בשפת הברווזים

ובסוף:
תזכורת לעצמי: לבדוק אם שילוב של צחוק היסטרי, בכי ותדהמה זה סימפטום של קורונה
עוד תזכורת לעצמי: לתייג את כתר ספרים ולהוציא מהם הבטחה לתרגם את ההמשך, בכל אמצעי שידרש

ולמה העתקתי לכם את הרשימות שלי ככה, במקום לערוך אותן לכדי טקסט קוהרנטי כמו בדרך-כלל? כי:
1. הספר הזה גרם לי לאבד זמנית את היכולת לדבר באופן קוהרנטי
2. אין דרך טובה יותר להמחיש מה תרגישו במהלך קריאתו מאשר להראות לכם בדיוק עד כמה.
אתם תחליטו אם חוויה שכזו היא בשבילכם או שאתם מעדיפים להישאר אנשים מתפקדים ונורמליים עם הספרים הנורמליים שלכם.

*הנערה המושלמת*

אמ;לק: כן או לא? אוי אלוהים, הספר הזה כל-כך גרוע שצריך להמציא קטגוריה מיוחדת של epic fail במיוחד בשבילו כדי להצליח לתאר עד כמה. בואו נגיד את זה ככה, אם כשתמותו ותגיעו לגיהנום אלוהים יתן לכם לבחור את העונש שלכם, אל תבחרו בספר הזה, ולא משנה מה יהיו האופציות האחרות
#איכסוש כפול טריליון.

תקציר מגב הספר:
זואי מייזי היא עילוי מוסיקלי עם מנת משכל של גאונה ( =^.^= כל-כך גאונה שנראה שהיא עשתה סיבוב שלם סביב רמות האייקיו והגיחה מהצד השני מפגרת לגמרי =^.^= ). לפני שלוש שנים היא הייתה מעורבת באירוע טראגי שהסתיים במותם של שלושה מבני המחזור שלה ( =^.^= נהיגה בשכרות בגיל 14 היא לא אירוע טראגי, היא גרימת מוות ברשלנות =^.^= ). מאז אמא שלה עושה הכול כדי שהאירוע לא יעיב על עתידה של זואי. היא אפילו מסתירה את העניין מבעלה החדש ומבנה החורג ודורשת מזואי משמעת ברזל בנוגע להסתרת העבר. עכשיו זואי עומדת לנגן בקונצרט הגדול, קונצרט ההזדמנות השנייה, שאורגן בקפידה במשך חודשים. בסופו של הערב, אמה של זואי מוצאת את מותה.
בחקירה שמתפתחת למשטרה יש כיוון חקירה, למשפחה של זואי יש הסבר, לעורך הדין יש תיאוריה ולזואי עצמה יש אמת. ( =^.^= אפילו מילה אחת במשפט הזה לא קרובה ללהיות נכונה =^.^= )
אבל העבר לימד את זואי שאמת היא דבר אחד וצדק הוא דבר אחר לחלוטין, וככל שהחקירה מסתעפת, ההבדל ביניהם מתחדד עוד ועוד.
( =^.^= וזו, רבותיי, אומנות כתיבת התקציר במיטבה. כאילו, כל מילה בו היא שקר מוחלט (חוץ מהעניין הזה של "אמת היא דבר מורכב" – לכותבי התקציר בהחלט יש הגדרה משלהם לאמת), אבל מה שחשוב הוא התוצאה, והתוצאה היא שאנשים, ובכללם אני, השאילו או אפילו קנו את הספר בלי לדעת שהדבר הטוב היחיד שיכול לצאת ממנו הוא אם ישתמשו בו כדי להכין מודל של הר געש מעיסת נייר. אם אני הייתי צריכה לכתוב לו תקציר, הוא כנראה היה משהו כמו "סיפור על ארוחת ערב כל-כך ארוכה ומשעממת שמסופר בצורה כל-כך ארוכה ומשעממת עד שאפילו רצח לא מצליח לשפר אותו", שזה אמנם הרבה יותר מדויק אבל לא בדיוק עוזר למכירות =^.^= )

ומה אני חשבתי:
what the f*ck did I just read?!
ברור שזה לא ספר מתח – מותחת ככל שארוחת ערב יכולה להיות, אם מותחים (חהחה) אותה על פני 200 עמודים, המתח היחיד שישאר יהיה בעפעפיים שלי שנאבקים נואשות שלא להיעצם. גם אין באמת תעלומה, כי כבר מההתחלה אנחנו יודעים מי הרג את שלושת בני המחזור של זואי (זואי) כמו גם מי הרג את אמא שלה (טוב, כאן יש שתי אופציות, כי בסך-הכל היו בזירת הפשע (=ארוחת הערב, אלא מה?) רק ארבעה אנשים בנוסף לקורבן: זואי (שישנה בזמן הרצח), האבא החורג הקריפי, הבן החורג הקריפי והאחות התינוקת (שלא הרגה אותה, אם כי אני חייבת לומר שתינוקת שטנית ואחוזת דיבוק שיוצאת למסע רציחות ברחבי הבית היתה אולי-אולי מצליחה להציל את הספר מהשיממון שנקלע אליו). נשארנו עם קריפ א' וקריפ ב', ובשלב הזה אפשר פשוט להטיל מטבע).
זה כמובן גם לא ספר פנטזיה (אם כי יתכן שבשביל להצליח להפיק זוועה ספרותית שכזאת נחוצים כוחות-על מסוימים).
וזה ממש לא רומן רומנטי ("אוי, הבנות האלה שקוראות רומנים רומנטיים על ערפדים, פףףף", אומרת זואי, ואני אומרת שלא האמנתי שיש בעולם דבר גרוע יותר מרומנים רומנטיים – אבל יש: הספר הזה).
אין ברירה אלא להסיק שמדובר בז'אנר חדש: הז'אנר החופר. אבל יש חפירות – חפירות-אקספוזיציה כמו ב"בת אודין", חפירות-פלסף כמו בספרים של ג'ון גרין, חפירות-תיאורי-נוף-ושירת-הוביטים כמו בשר הטבעות...ויש את החפירות של "הנערה המושלמת", שהן בסקאלה אחרת לגמרי. במיומנות שאין כדוגמתה מצליחה הסופרת לתאר בסלואו מושן כל תנועה מזערית של כל אחת מהדמויות (לעיתים קרובות מכמה נקודות מבט), כולל המחשבות והזכרונות שאותה תנועה מזערית מעוררת בדמויות אחרות, שהם לרוב פלשבקים מ"האירוע הטרגי" ההוא מעברה של זואי, שיחסית לאירוע טרגי הוא די סתמי (זואי שתתה במסיבה, הסיעה שלושה חברים הביתה, עשתה תאונה והרגה אותם, הסוף). כאילו, זה באמת טרגי, אבל בכמה דרכים שונות שכל אחת ארוכה מקודמתה אפשר כבר לתאר אותו שוב ושוב? התשובה היא, למרבה הצער, אינסוף: בערך 80 פעם מנקודת מבטה של זואי, 80 פעם מנקודת מבטה של דודה של זואי (שלא נכחה בכלל בזירת האירוע, אז אלוהים יודע מאיפה היו לה עמודים על גבי עמודים של מילים לומר עליו, אבל עובדה שהיו), ועוד 80 פעם מנקודת המבט של עורך הדין של זואי (שכל מה שהוא עשה בספר היה להקשיב להורים שלה מתווכחים על מי מהם אשם בזה שהבת שלהם גדלה להיות כה חסרת אחריות, ולתהות מתי הם יעצרו כדי לנשום ויתנו לו להשחיל מילה. אה, וגם לז*ין את הדודה).
בתוך כל זאת הצליחה הסופרת לשבץ גם תסריט(!) שכתב אחיה החורג של זואי, שזואי בעצמה הודתה שהוא חופר מדי והפסיקה לקרוא אותו באמצע (אבל לקח הרבה, הרבההה זמן עד האמצע הזאת. וספוילר: מתישהו יאלץ הקורא לשרוד גם את החצי השני שלו).
לאחר כ-200 עמודים במהלכם הדבר המעניין ביותר שקרה היה שאמא של זואי התעצבנה על האבא הקריפ, קמה באמצע ארוחת הערב וקפצה לבריכה בבגדים כדי להמחיש את עצבנותה, כבר הייתי מוכנה להיכנס לתוך הספר ולרצוח אותה בעצמי, ולו רק כדי שהעלילה תתקדם כבר. ובכל זאת סירבתי להתייאש והמשכתי לחתור לעבר הסוף המר, אם כי בנסיון לזרז עניינים התחלתי לדפדף מהר קדימה ולקרוא רק פסקה אחת כל 5 עמודים כי בכל זאת יש גבול למשך הזמן בו אדם מסוגל להתייסר. ונחשו מה? אפילו ככה הספר היה יותר מדי חופר! בשלב הזה באמת הרמתי ידיים, הספר נפל מתוכן והסבל שלי נגמר.
וכל זה עוד בלי לדבר על הדמויות, שאיכשהו היו אפילו יותר בלתי-נסבלות ופאתטיות מהספר עצמו:
האם אני אמורה לרחם על מריה (האמא), ששיקרה לבעלה בפרצוף על דבר בעל חשיבות עצומה שמשליך ישירות גם על החיים שלו (הבת החורגת שלו היא רוצחת מורשעת למען השם! זה לא משהו שאמורים להעלות בשיחה מתישהו לפני החתונה? או לפני שאת עושה לו תינוק? או נגיד...כשהוא מגלה את זה בעצמו ומתעמת איתך ישירות ואת פשוט משקרת לו בפרצוף ומציעה לו בגט כדי להסיח את דעתו?!) כאילו, חבל לי שהיא נרצחה, אבל רק בגלל שמה שבאמת הגיע לה הוא לחיות חיי בושה אחרי שהוא יזרוק את התחת השקרן שלה לרחוב, ולא מוצא קל ומכובד כמו מוות.
או אולי אני אמורה שלא לתעב את טסה (הדודה), שבוגדת בבעלה הסובל מדכאון ואלכוהוליזם כי (ואני מצטטת!) "למרות שאני אוהבת את ריצ'רד, עייפתי מהקיום חסר השמחה שלו"? אוי, סליחה מותק שהמחלה הפסיכיאטרית של בעלך מעייפת אותך, כן זה לגמרי בסדר שתנתקי לו את הטלפון בפרצוף כשהוא מנסה לקרוא לעזרה ותלכי לזין בחור אחר כי את כל-כך עייפה מזה שבעלך כזה מדוכא ומשעמם שלא נותרו בך כוחות להתגרש. והיא עוד וטרינרית! וטרינר הוא רופא. רופא אמור לרצות לעזור לחולים! ובאופן כללי, תמיד מחרפנים אותי האנשים האלה שנרתעים/נגעלים מחולים ונכים ומותירים אותם לגורלם. עזבי את זה שיש לך לב של נבלה. באופן קר והגיוני לחלוטין, את לא חושבת שזה יתנקם בך מתישהו? שמתישהו את* תהיי חולה ותזדקקי לעזרה, אבל בעלך שבינתיים יגמל וישתקם יזכור את מה שעשית לו וידחוף את כסא הגלגלים שלך במורד צוק וזה לגמרי יגיע לך?
וזואי – בחיי שהייתי מעריכה אותה יותר אם היה מתברר שהיא תכננה את התאונה והרגה את האנשים האלה בכוונה. בהתחלה חשבתי שזה באמת מה שקרה – אחרת למה שהספר יחזור וידגיש בפנינו שלזואי יש אייקיו של גאונה, אם לא כדי לתת את ההסבר האפשרי היחיד לעובדה המופרכת והמגוחכת ששלושת הנוסעים האחרים נהרגו במקום בעוד היא יצאה משם עם שריטה קלה ואלגנטית בלבד? כי אם היא תכננה הכל וחישבה במדויק את מהירות וזווית הפגיעה בעזרת המח יוצא הדופן שלה, זה תאורטית יכול להיות remotely הגיוני... אבל לא, מסתבר שכל דיבורי האייקיו הם סתם עוד מילים להוסיף לגבבת המילים האקראית שהיא הספר הזה, והתאונה היא סתם תאונה. זואי אכן נהגה בשכרות וללא רשיון, ואכן הרגה שלושה נערים בגלל חוסר האחריות שלה, אבל אנחנו בכל זאת אמורים לחוש כלפיה קצת אמפתיה כי היי, היא לא ידעה שהיא שיכורה (ברצינות? איך אפשר לא לשים לב שאתה שיכור מת?! "אוי חח הראש שלי מסוחרר ויש לי בחילה ואני לא מסוגל ללכת ישר, אבל זה בטח סתם משהו במזג האוויר, אין מצב שמישהו במסיבה הגניב לי וודקה לכוס", שלא לדבר על זה שגם אם את לא חושבת שתסמיני השכרות שלך נובעים מ...ובכן, שכרות, את עדיין אמורה לעצור בצד ולא להמשיך לנהוג כשאת לא מסוגלת להבדיל בין למעלה ולמטה!) כמו כן, הכל בעצם אשמתם של הנערים האחרים, שהתעללו בה והתבריינו אליה ולכן היא נורא רצתה ללכת למסיבה שלהם(?) והתנדבה להסיע אותם לאפטר-פארטי במגדלור נטוש באמצע הלילה(??) כי איך אפשר לוותר על ההזדמנות לבלות בחברתם של האנשים המקסימים שמשפילים אותך על בסיס יומי?
בקיצור, אני עדיין צובטת את עצמי ומקווה שאתעורר ואגלה שהספר הזה היה רק חלום רע. אסכם ואומר זאת כך: אם אי פעם תראו אותו, תברחו מהר ואל תביטו לאחור.
-צביטה-
-אאוץ'-

[הסקירה פורסמה לראשונה בדך הסקירות שלי בפייסבוק "שיממון מוסיף המון". רוצים עוד סקירות? לייק/עוקב יתקבלו בברכה ואהבה]

*להתעורר עם הספק*
[לא הספק כמו "היום קיבלתי שבחים בעבודה, עשיתי כושר, ניקיתי את הבית, אפיתי עוגה, סרגתי צעיף וזכיתי באוסקר, מיי הו מיי איזה הספק". זה ה-ספק, כמו "אולי אצא היום מהמיטה ואעשה משהו חוץ מלקרוא, אבל אני בספק]

אמ;לק: כן או לא? עוד ספר שנכנס להיכל התהילה של "עשרת ספרי המבוגרים הגרועים ביותר של המאה ה-21" (כן, אני יודעת שהמאה רק בתחילתה וקצת יומרני מצידי להניח שלא הולכים להיכתב 10 ספרים גרועים יותר ב-80 השנה הקרובות, אבל תאמינו לי, בתור מישהי שקראה את הספר, כדי להצליח לכתוב משהו גרוע יותר דרושה טכנולוגיה מתקדמת שאינה קיימת כיום)

תקציר מגב הספר:
לאחר שכשלה באיתור האב שמעולם לא הכירה, רייצ'ל צ'יילדס חווה התמוטטות עצבים במהלך סיקור האסון ההומניטרי בהאיטי, וזו מובילה לאובדן הקריירה המבטיחה שלה כעיתונאית, לגירושים מבעלה המפיק ולהתעצמות הפוביה שלה ממקומות פתוחים ( =^.^= שאלה הרבה דברים שלא קשורים בעליל לעלילה, ובכל זאת מתוארים על גבי 157 עמודים. וזו רק ההתחלה של הצרות שלכם =^.^= ) ברגע משברי זה חוזר לחייה בריאן דלקרואה, החוקר הפרטי ששכרה כדי למצוא פרטים על אביה האבוד. בריאן הוא גבר מקסים, נאה ורומנטי, שמקבל אותה כמו שהיא. האהבה שלהם פורחת, ורייצ'ל מרגישה שהיא יכולה סוף־סוף להניח לחרדות, להסיר את חומות ההגנה ולתת אמון במישהו.
אלא שבשלב מסוים רייצ'ל מתחילה לחשוד שבריאן הוא לא בדיוק מי שהוא מתיימר להיות, ומה שהיא מגלה מטלטל את עולמה ומוביל לסחף אירועים מסחרר ולמתח בלתי־פוסק ( =^.^= שקר =^.^= ). רייצ'ל מוצאת את עצמה נשאבת לקנוניה אלימה ומושחתת, שכדי להיחלץ ממנה יהיה עליה למצוא את הכוח לכבוש את פחדיה ( =^.^= פחדיה?! פחדיה?!?! אין לה פחדים יש לה הפרעות חרדה יא חתיכת %#@ שלא מודעים למחלות נפש אני שונאת את כולכם =^.^= ) ולסמוך על עצמה. ( =^.^= איכ. איכ. הו איכסוש =^.^= )

ומה אני חשבתי:
תראו-תראו מי קוראת ספרים של גדולים - אנייייי! טוב, האמת שקראתי את הספר הזה די בעל כורחי - פשוט בחודש שבו קניתי אותו יצא רק ספר נוער אחד (שאותו דוקא כן רציתי לקרוא, ולקרוא עכשיו), אז עשיתי את הטריק הזה של לקנות ספר אקראי שלא באמת מעניין אותי כדי להשלים למבצע 1+0.5, ואז בחודש הבא להחליף אותו במשהו מעניין שבתקווה יצא עד אז (ולכל יפי הנפש, תרגעו טוב? זו לא רמאות אם אתה אפילו לא פותח את ספר הקש שקנית). אבל רצה הגורל הרע וכנראה הנחתי את הספר איכשהו בצורה שגרמה לכריכה שלו להתקמט, מה שעשה אותו לבלתי-ניתן להחלפה בחנות. נו טוב, אמרתי לעצמי, אם הוא כבר פה כדי להישאר, ננסה אותו. כאילו, זה הסופר של "שאטר איילנד", ספר טוב שמבוסס עליו סרט טוב (ואני לא אומרת את זה רק בגלל שליאו דיקפריו משחק בו). אמור להיות לו לכל הפחות פוטנציאל להיות סביר.
אך בזבוז פוטנציאל משווע שכזה לא נראה מאז "כיסא פנוי" של רולינג.
עזבו את זה שחצי מהספר - ממש חצי שלם - מוקדש לתיאור כל קורות חייה של רייצ'ל, הגיבורה, מאז ילדותה ועד לנקודה שבה מתחילה העלילה, כאילו אין סיכוי שנבין את דמותה (השטוחה ובנאלית עד מאוד) אם לא נדע כל פרט ופרט מכארבעים שנות חייה. זה אפילו לא זה, אלא האופן שבו הדברים כתובים – בסגנון "ספר מבוגרים" קלאסי, במובן של ה"הסיבה שאני כמעט אף פעם לא קוראת ספרי מבוגרים" של המילה. אני מסרבת להאמין שאנשים אמיתיים בני ארבעים הם כל-כך אפרוריים, משעממים ומהרהרים את עצמם לדעת (אני נשבעת שלפחות אני לא הולכת להיות כזו, בגיל ארבעים או שמונים או בכלל), ואני עוד יותר מתקשה להאמין שאנשים אמיתיים בני ארבעים נהנים לקרוא ספרים על חייהם של בני ארבעים אפרוריים אחרים – יואו כמה מרתק, קריירה כושלת חתונה האם אנחנו מתרחקים או עדיין מאוהבים כרגיל לצאת לדאבל דייטים עם חברים לנהל שיחת חולין עם ההורים – אבל עובדה שהספר הזה נכתב, וכנראה הצליח מספיק בשפת המקור כדי שיתרגמו אותו לעברית, וכל זה נשגב לחלוטין מבינתי.
הדבר הכי גרוע במבוגרים שבספרי מבוגרים הוא שהם חושבים כל-כך הרבה. כל-כך, כל-כאאך הרבה שלידם אפילו הדמויות של ג'ון גרין, מלך הפסאודו-פילוסופיה, נראות מפוקסות, תמציתיות ואקטיביות. איך הם מסוגלים לעשות את זה בלי לחטוף שבץ? מחשבות ועוד מחשבות על כל דבר. שטיפת כלים. הליכה ברחוב. טיול בקניון - הנה למשל דוגמה מצוטטת מעמוד 148:
"היא הופתעה מן השלווה שבה קיבלה את כל הנשמות שהתעופפו כלפיה, חלפו על פניה וזרמו במפלסים שמעליה ומתחתיה (זאת מטאפורה כן? הלוואי שזה היה ספר פנטזיה עם נשמות מעופפות אמיתיות, אבל לא, זה סתם קניון רגיל) ואת הצורך התוקפני שלהן בסחורות ובשירותים למען הסיפוק הרגעי הדוחק שאפשר למצוא ברכישה כשלעצמה, למען הקשר האנושי ובה במידה הנתק האנושי (לפני שחדלה לספור הבחינה רייצ'ל בעשרים זוגות שבהם אחד מבני הזוג הזניח את האחר והתעסק בטלפון הנייד (סוגריים שהיו שם במקור, לא שלי)), כדי למצוא מישהו, כל אדם שהוא, לספר לו למה הם עושים את מה שהם עושים, למה הם שם, מה מבדיל בינהם ובין החרקים הנעים מתחת לפני הקרקע ברגע זה ממש במושבות הדומות דמיון מפתיע לקניון התלת-מפלסי הזה שבו הם משוטטים, תועים, משחרים לטרף בשבת אחר הצהריים".
לא, זו לא פארודיה – העתקתי הכל מילה במילה. מחמיא מצידכם אם אתם חושבים שהייתי יכולה לכתוב קטע כה מגוחך פרי דמיוני, אבל האמת היא שאני לא כותבת מספיק טובה כדי להעמיד פני כותבת כה גרועה.
בכל אופן, אחרי כמה עשרות עמודים שכאלה הבנתי שהמצב לא עומד להשתפר והתחלתי לדלג על כל הרהורי ההרהורים ההרהוריים שאני לא מצליחה לחשוב על שום סיבה לקיומם מלבד עונש אלוהי למין האנושי (כי מבול זה כל-כך לפני הספירה) ולקרוא רק את הקטעים העלילתיים והדיאלוגים. וגם אז לא היו לי מילים לתאר את הספר מלבד מילותיה של רובי מהספר הנהדר "החולם" – מרק פורוגטוריום. נדמה שהרגשות היחידים שמבוגרים מסוגלים להרגיש (לפחות בספר הזה) הם מרירות, אפרוריות וייאוש. נדמה שהשיחות היחידות שהם מסוגלים לנהל הן על "איך היה היום בעבודה", "לאן נלך לאכול היום" ו"חזרת לגזרה שלך ממש מהר אחרי ההריון, איזה יופי". קריירות שיכולות להיות כה מרגשות בספרים המיועדים לגיל צעיר יותר – עיתונאית חוקרת! מצליחות איכשהו להיות סתם נקודת ציון במרדף חסר התוחלת אחר הכלום – מילים שאף פעם לא האמנתי שאשתמש בהן כי זה גורם לי להישמע כמו ילדת אימו, אבל הן מעבירות טוב להפליא את אווירת הספר: מרק פורוגטוריום פושר.
בעמוד 158 (כן, 158, איי שיט יו נוט) מסתיימת הביוגרפיה המשמימה של רייצ'ל ומתחילה העלילה שכנראה בגללה הוגדר הספר כספר מתח, כי היא כללה תעלומה, אקדחים ואנשים רעים. עדיין נאלצתי לקרוא רק כל עמוד שלישי כדי לא למות תחת משא ההרהורים ההרהוריים הבלתי-אפשרי, ועדיין הכל היה מבוגר ומשעמם ואז סופסוף נגמר (מה שלמרבה החסד, כיוון שקראתי, כאמור, רק כל עמוד שלישי, קרה די מהר).
ואם כל זה לא היה מספיק, עשה הספר את המעשה הכי נתעב ובלתי-נסלח שספר (או בן אנוש) יכול לעשות: זלזול במחלות נפש. רייצ'ל סובלת מהתקפי חרדה ואגורפוביה, חמורים במידה כזו שהיו תקופות בחייה בהן לא יצאה מהבית בכלל במשך חצי שנה, ועל לנהוג או לנסוע בתחבורה ציבורית בכלל לא היה מה לדבר. אבל הפלא ופלא – מרגע שרייצ'ל מגלה לראשונה שבעלה משקר לה ונסחפת לחקירה, מרדפים, קרבות יריות ובאופן כללי עולם הפשע, הרשע וספרי המתח – כל חרדותיה נעלמות כליל, ואחת הדמויות אפילו אומרת לה משהו שהוא בערך "נו את רואה שלא באמת היו לך התקפי חרדה, זה פשוט בגלל שלא היה לך מספיק אקשן בחיים, אבל הנה את רואה עכשיו כשהפסקת לרחם על עצמך ולקחת את עצמך בידיים כי לא היתה לך ברירה, הכל עבר לך נכון?"
סופרים בורים, עמי ארץ ומטומטמים ברמה בלתי-נתפסת, הרשו לי להבהיר לכם משהו שהייתם יודעים לו הייתם טורחים לפתוח אפילו ויקיפדיה: הפרעת. חרדה. היא. מחלה. מחלה ממש, לא שם נרדף ל"תסמונת דרמה קווין". מחלה שדורשת טיפול רפואי. ובדיוק כמו שאי אפשר להחלים מסרטן או דלקת ריאות "אם רק תפסיק לרחם על עצמך", כך גם ממחלות נפש אי אפשר להחלים אם מפסיקים לרחם על עצמך. ואגב, לחולי נפש יש כל זכות וסיבה לרחם על עצמם, כי הם חולים. חולים לא באשמתם, אלא כי החיים הם חרא, אלוהים מגלגל קוביה ולמישהו יוצא "לך תהיה חולה אל תעבור בדרך צלחה", ולסופר למזלו הרב זה לא קרה, מצד שני הוא לגמרי הפסיד בגלגול הקוביה על "לך תהיה דביל פוגעני כלפי אוכלוסיית חולים שלמה".
בקיצור, הסיבה היחידה שלא זרקתי את הספר הזה לפח היא כי זה מרגיש לי לא הוגן כלפי הפח, שאין לו שום בחירה בנושא ואני פשוט משליכה עליו את הזוועה הזו ושיחנק איתה. במקום זאת אתרום אותו לספריה, שם תהיה לאנשים הבחירה החופשית לא לקרוא אותו לעולם, אמן.

[הסקירה פורסמה לראשונה בדף הסקירות שלי בפייסבוק "שיממון מוסיף המון". אהבתם? רוצים עוד? לייק/תעקבו. לא אהבתם? תעשו לייק בכל זאת, מה אכפת לכם זה לא עולה כסף: https://www.facebook.com/%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%A3-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%9F-519152325135314 ]

*בית-הספר לטוב ולרע 4 (או: השנים בקמלוט 1) – המסע אל התהילה*

אמ;לק: כן או לא? למכירי ואוהבי הסדרה – כןןןןן. ללא מכירי ולא אוהבי הסדרה – כןןןן (רק תקראו את הספרים הקודמים קודם). למכירי ולא אוהבי הסדרה – אין דבר כזה, אין מצב, אנשים כאלה פשוט לא קיימים, אתם אנשים בדיוניים גם אם אתם עדיין לא יודעים את זה.
#מושלם

תקציר מגב הספר:
כל סוף הוא התחלה חדשה.
תלמידי בית הספר לטוב ולרע חשבו שמצאו את הבאושר לעד שלהם לאחר שהביסו את מנהל בית הספר המרושע. הם לא ניחשו ( =^.^= וגם אתם לא ניחשתם, וגם לא נחש-תם, חהחה כי נחש הבנתם?! תכף תבינו =^.^= ) עד כמה יכול עולמם להתרחב ולפרוץ גבולות למקומות חדשים – וכך גם האגדות שלהם.
כדי לסיים את לימודיהם, על כל אחד מתלמידי השנה הרביעית להשלים את "המסע אל התהילה", שבו עליו לעמוד במשימה משמעותית שקשורה לגורלם של הלַעדים והלא־עודים ביערות האינסופיים. לא זו בלבד שהמסעות מסוכנים ולא־צפויים, הם טומנים בחובם סיכון רב: מי שיצליח יזכה לתהילה, ומי שלא – יישאר אלמוני לעד. אלא שאז מגיע הנחש וגורם למסעות התהילה לסטות ממסלולם בזה אחר זה. אם טוב ורע לא ימצאו דרך לעבוד יחד כצוות, לא ישרוד אף אחד מהצדדים.
מיהו הנחש הזדוני שמתעתע בלַעדים ובלא־עודים? מה הקשר שלו לטדרוס ולגבירת האגם? האם מלך קמלוט העתידי יכול לסמוך על הקרובים לו ביותר? ומה יקרה לסופי ולאגתה כשחברה חדשה תיכנס לחייהן? ( =^.^= חברה חדשה? חברה חדשהההה? =^.^= )
המסע אל התהילה הוא הספר הראשון בטרילוגיה השָׁנים בקמלוט והרביעי בסִדרת בית ספר לטוב ולרע, שתורגמה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

ומה אני חשבתי:
אזזז כן, יצאה טרילוגיה חדשה בעולם של "בית-הספר לטוב ולרע" [שמי שהוא וצאצאיו עדיין לא בלסו בהתלהבות את כל הספרים בסדרה...טוב, זה בטח בגלל שלא שמעתם עליה, כי אין מצב שעשיתם דבר כזה מבחירה חופשית: זאת סדרה מקורית ומגניבה שמתרחשת בגרסה מקורית ומגניבה של עולם האגדות, שטותניקית במידה הנכונה בלי לצאת ילדותית מדי, אבל גם עוסקת בנושאים רציניים כמו חברות, טוב ורע, בלי שזה יבלוט מדי או יכביד. עוד דבר שמיוחד בסדרה הזו הוא הבגרות בה הדמויות מתמודדות עם רגשותיהן: ברור, הן יכולות להתנהג באינפנטיליות ואימפולסיביות ככל אדם בדיוני או אמיתי אחר, אבל תמיד מישהו או משהו בספר יגרום להן להבין בצורה בוגרת ומפוכחת את הרגשות שמהן נבעה ההתנהגות הזו – מה שלמרבה המבוכה גרם לי הרבה פעמים להבין טוב יותר גם את הרגשות וההתנהגות שלי.
ואם כל זה לא שכנע אתכם עד כמה היא מוצלחת, תחשבו על זה שעד כה תורגמו 4 ספרים בסדרה: לא רק שסיימו לתרגם טרילוגיה אחת, התחילו טרילוגיה חדשה! ועוד בהוצאת הקיבוץ המאוחד, שרוב הזמן נדמה שתעדיף לבצע חרקירי ארגוני מאשר לסיים לתרגם ולו סדרת ספרי נוער אחת! אין ספק שזה מעיד על כך שמישהו שיחד את ההוצאה בקורבנות אדם כדי שתמשיך לתרגם אותה, ואין משהו שמעיד על איכותה של סדרה כמו העובדה שיש מישהו שמוכן להקריב קורבנות אדם למענה].
עד כה לכל מי שלא הכיר את הסדרה – תעצרו לקרוא את הסקירה עכשיו, לכו תקראו את הספרים הקודמים ותחזרו אליי כי ההמשך יהיה תערובת של ספוילרים מינוריים ובדיחות פרטיות ביני ובין אנשים שכן קראו את הספרים הקודמים, ואתם סתם לא תבינו ותרגישו לא שייכים. השאר – בואו תתקרבו.
ותרגעו, זה לא עוד סיפור ספירלת אהבה של סופי-טדרוס-אגתה-טדרוס-סופי-אגתה-סופי, וגם לא עוד סיפור סופי-טובה-סופי-רעה-סופי-אנושית או "האם חברות אמת חזקה מטוב ורע" (כן) – וטוב שכך, כי שלושת הספרים הקודמים לעסו את זה הרבה יותר מדי.
זה סיפור חדש לגמרי (אם כי חייבים לקרוא את הספרים הקודמים כדי להבין אותו, כי הוא המשך ישיר) עם עלילה חדשה, תוספת מרעננת של דמויות חדשות, צורת כתיבה חדשה (POV-ים! כולל POV של טדרוס (תודו שאתם מתים לדעת אם המחשבות שלו טיפשיות כמו הפרצוף שלו (ספוילר: כן)), הורט אהוב ליבנו ומסדר המכשפות הכי badass בעולם. למעשה הוא אפילו לא מתרחש בבית-הספר (וזה אפילו לא ביאס אותי, עם כל היות בית-הספר לטוב ולרע כזו תערובת מופלאה של כל מה שאני אוהבת לקרוא עליו) אלא בחלקים של היערות האינסופיים שטרם היכרנו, והוא ממש-ממש-ממש (ממש) לא מרגיש כמו עוד המשך מאולץ שנועד לסחוט עוד קצת כסף מהקוראים מזילי הריר. לדעתי הוא יותר טוב מהטרילוגיה הקודמת – ועם זאת שומר על חוזקותיה: ההומור המשוגע, הדמויות האהובות (אוי סופי בבקשה אל תשתני לעולם) והרפתקאות קסומות כמלוא הדמיון.
בקיצור, אין אפילו סיבה אחת בעולם לא לקרוא.

[הסקירה פורסמה לראשונה בדף הסקירות שלי בפייסבוק "שיממון מוסיף המון", רוצים עוד סקירות? תעקבו/תנו לייק: https://www.facebook.com/%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%A3-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%9F-519152325135314 ]

*מתנות גנובות*

אמ;לק: כן או לא? רק למי שרוצה לקרוא שטות מעצבנת שמהווה עלבון אפילו לאינטליגנציה של אמבה.
#איכסוש

תקציר מגב הספר:
המפגשים של גנבים אנונימיים משעממים את מוֹ בת ה־16 שנאלצת להגיע אליהם בעל כורחה ( =^.^= אבל זה מגיע לה, כי מו בת ה-16 משעממת אותי =^.^= ), אבל אז מצטרפות אליהם טאבּיטה פוֹסטֶר ואֶלוֹדי שוֹ.
לטאביטה יש הכול: כסף, חברים, פופולריות, חבר חתיך, וכנראה דחף לגנוב ( =^.^= יותר כנראה דחף לעשות מעשים מטומטמים כדי לקבל תשומי מההורים. זה קורה גם בחיים האמיתיים, אגב? ילדים באמת עושים מעשים מטומטמים כדי שההורים שלהם ישימו לב ויגידו, "הו לא, את סתומה! זה הכל בגלל שלא דיברנו איתך מספיק על הרגשות שלך נכון? מעכשיו נדבר איתך עליהם תמיד, שמא הנזק המוחי שלך יחמיר" כאילו מצד אחד זה נשמע לי הזוי ומפגר, מצד שני אני לא התחרפנתי אף פעם מזה שההורים שלי נתנו לי יותר מדי כסף במקום לדבר איתי על נשף האביב, אז אני לא יודעת הרבה על מה עושים אלה שכן התחרפנו =^.^= ). גם לאלודי יש דחף כזה, אפילו שהיא סוג של "ילדה טובה", אבל שתיהן לא מתקרבות למוֹ, "ילדה רעה" עם מוניטין גרועים.
טאביטה, אלודי ומוֹ: מלכת יופי, נערה שקופה וסטלנית ( =^.^= כי אין דבר אמין ונוגע ללב יותר מסטריאוטיפים קלישאתיים =^.^= ) – מעולם לא נראתה שלישייה בלתי סבירה יותר בתיכון. ובכל זאת, כשטאביטה מאתגרת אותן בגנֵבות, נוצרת ביניהן ברית מוזרה שחתומה בריגוש הגנֵבה ובמניעיה. ( =^.^= אוקיי ו? ספוילר – וכלום =^.^= )

ומה אני חשבתי:
כן, גם לי זה מוזר שבכלל לקחתי את הספר הזה אותו מהספריה – התקציר שלו די זועק "ספר התבגרות", וכידוע לכם אני בדרך-כלל זועקת "ספרי התבגרות זה קקה מטומטם" – אבל כיוון שאמורה להיות מעורבת בעלילה קלפטומניה, חשבתי שאולי הוא כן עשוי לעניין אותי לפחות קצת, כי: א. קלפטומניה זו מחלת נפש, ואני אוהבת לקרוא על מחלות (גוף או נפש) מנקודת המבט של החולה, בעיקר כאשר הספר כתוב בצורה אמיתית וכנה, שמוציאה את כל הכאב שבמחלה החוצה, בלי התייפייפות הוליוודית, ומכריחה את שאר האוכלוסיה להיישיר מבט אל החולים ובאמת לראות אותם. והסיבה המביכה יותר היתה: ב. הספר היה עדיין חדש יחסית, ולכן היה לו ריח של ספר חדש, ואני מגיבה לריח של ספר חדש כמו שחתול מגיב לקטניפ – כלומר פשוט חייבת לתפוס אותו ולהתפלש בו.
ובכן, לא קלפטומנים, לא נעליים ולא שום דבר בעל עומק ספרותי של יותר משני מילימטר. למעשה, קראתם את "כסא פנוי" של רולינג? למי שלא קרא, אמ;לק (ואם אתם באמת לק, אני מקנאה בכם) – זה ספר על מלא אנשים שטחיים וגועליים שעושים אחד לשני דברים שטחיים וגועליים וחושבים אחד על השני מחשבות שטחיות וגועליות, עד שהספר נגמר בנקודה רנדומלית כלשהי, כי הברירה היחידה האחרת היתה לחכות עד שכל הדמויות ימותו.
אז הספר הזה הוא בדיוק "כסא פנוי", רק עם בני נוער. בטח שמעתם על בני נוער: מייצרים אותם בכל מיני דגמים - ספורטאי, מקובלת, חנונית, ילדה רעה - ואם במקרה משהו משתבש בייצור ויוצאת, לדוגמא, נערה שגם רוכבת על אופנוע וגם יש לה גשר בשיניים - הפרדוקס הנוראי שבכך גורם ליקום להשמיד את עצמו (שלא לדבר על מה שקורה אם מישהו מדגם ספורטאי מתיישב בקפיטריה ליד מישהו מדגם חנון! טוב, במקרה כזה היקום לא משמיד את עצמו, אבל זה לכל הפחות מהווה שיא עלילתי מטלטל).
שאיפתו העילאית ביותר של בן הנוער היא כידוע הגשמה עצמית, שזו דרך יפה יותר להגיד "להשיג דייט לנשף הסיום". (אם כי בספר הזה מדובר בנשף האביב. הו המקוריות!) כמו כן הוא כמה לקבלה, הכלה והבנה מצד הוריו, שזו דרך יפה יותר להגיד "אם תמשיכו לשקול להתגרש/להישאר נשואים/להתחתן בניגוד לרשותי, ובאופן כללי להתנהג כאילו יש לכם חיים פרטיים וזכויות מעבר ללשרת אותי, אני אתנהג אליכם כמו קקה פאסיב-אגרסיבי עד שתרצו להתאבד."
מעבר לזה בן הנוער לא חושב הרבה - בתוך גולגלתו אין מח כמו אצל אדם בוגר, אלא סתם חוט שמחזיק את שתי האוזניים שלא יפלו. המחשבות שבני הנוער לכאורה חושבים הן למעשה הדים הבוקעים מרמקולים קטנטנים שהושתלו בחלק הפנימי של הגולגולת שלהם באותו מפעל ייצור, וכולם מנגנים את אותו פסקול:
"הבן שאני אוהבת בחיים לא ישים לב אליי"
"הלוואי שמישהו היה מבין אותי באמת ולא פשוט שופט אותי בגלל איך שאני נראית"
"למה אני ממשיכה להסתובב עם החברות האלה? הן טיפשות וזונות"
"מתי כבר אמא שלי תפסיק לנסות להתיידד איתי ולקנות לי מתנות יקרות באופן מגוחך, היא לא מבינה שזה לא מפצה על ההיעדרות ההורית שלה"
ועוד.
או זה לפחות מה שנראה שהסופרת חושבת על בני נוער, ואני לא יודעת איזו מהאופציות שעשויה להסביר זאת עצובה יותר – זה שהיא הגיחה מרחם אמה כשהיא כבר בת ארבעים, לא פגשה אף אדם שגילו מתחת לארבעים מכל ימי חייה וכל הידע שלה על אנשים צעירים מגיע כנראה מטלנובלות סוג ז', או זה שהיא עצמה היתה בת נוער כזאת פעם.
אבל כמובן, בני נוער יכולים לעשות דבר אחד שמבוגרים לא יכולים - להחכים, לגבור ולהתגבר. וכך, לאחר שעברו הרפתקאות מטורפות, מרגשות ומופלאות שאף בן נוער ספרותי מעולם לא עבר - כגון לריב עם החבר שלך במסיבה, להתאהב באח של חברה של החברה הכי טובה שלך, להתנהג בצורה חסרת אחריות (לגנוב צמידים וסוכריות מהקניון! ממש בית הנייר פה) כדי לקבל תשומי מההורים שלך, אבל איכשהו להצליח להפציע איכשהו מבעד לזה ולחוות איתם רגע אחד ומפתיע של בונדינג, ושיא השיאים - להדהים את כל בית-הספר בכך שתתיישבי עם האנשים הלא נכונים בקפיטריה - מגיעות שלושת גיבורות הספר להארה (לאחר שכמובן נגעו בפסגת שאיפותיהם של בני הנוער באשר הם והשיגו דייט עם בחור נחמד בסצינת הסיום מרטיטת-הלב של נשף האביב), ובפרק האחרון הן הולכות לתרום חצי מהשלל שגנבו למעון לנשים מוכות. לא את כ-ל השלל, חלילה, 50%. וזה המסר של הסיפור: לא "לגנוב זה רע", ואפילו לא "זה שבמקום להיות רעה ושיפוטית כלפי קבוצת אנשים אחת את עכשיו רעה ושיפוטית כלפי קבוצת אנשים אחרת, לא עושה אותך פחות רעה ושיפוטית". רק "אם אתם גונבים, תפרישו מס מהשלל לנשים מוכות". ואם בדרך אתם מרגישים צורך לחשוב מחשבות רעות ושיפוטיות על חוש האופנה של הנשים המוכות או מבנה גופן, תרגישו חופשיים! כי לא משנה כמה הקוראים שונאים אתכם, הם תמיד יכולים לשנוא אתכם יותר.
אבל חכו, פשעיו הספרותיים של הספר אינם מסתיימים כאן, והוא מצליח להפוך את עצמו למגוחך אפילו יותר על-ידי כך שכל ה-POV של אחת משלושת הגיבורות בשלמותו (כל פרק כתוב מנקודת מבטה של גיבורה אחרת) כתוב תמיד כולו בשירה מדומה. למה מדומה? כי למרות שכמו ה-POV-ים של שתי הגיבורות האחרות הוא כתוב במשפטים ארוכים ורציפים, בשפה פשוטה בשילוב סלנג נעורים שאף בן נוער אמיתי מעולם לא השתמש בו, אחת לכמה
מילים אקראיות
המשפטים הללו מחולקים
באנטרים אקראיים
כי
ידוע לכל ששירה
היא פשוט טקסט רגיל המחולק באנטרים אקראיים
כפי שכתב ביאליק:
"קן לציפור בין העצים
ובקן לה שמלה מהממת בטירוף שקניתי (סליחה גנבתי)".
ולמה בכלל שירה? אלוהים יודע.
בקיצור, אני לא יודעת מי חשב שזה רעיון טוב לכתוב את הספר הזה, ומי חשב שזה רעיון טוב להוציא אותו, ומי חשב שזה רעיון טוב לתרגם אותו, אבל אם כל זה לא נעשה בתור בדיחה גרועה, אין הרבה תקווה למין האנושי.
שמעתי שסדרת הטלוויזיה שמבוססת על הספר הזה דוקא בסדר, אבל לדעתי כדי שלמשהו שמבוסס עליו יהיה סיכוי לצאת בסדר צריך למחות את הכוכב בו הספר הזה נוצר ולהתחיל מהתחלה.
בקיצור, אל תתנו לאף אחד לשכנע אתכם לקרוא את הספר הזה תמורת שום הון שבעולם. ואם קרה הנורא מכל והשתכנעתם, התנחמו בעובדה שהספר קצר מאוד - תוכלו לסיים אותו תוך רבע יום, ולאחר מכן תהיו חופשיים לכלות בו את זעמכם באינטרנט, כמוני.

[הסקירה פורסמה לראשונה בדף הסקירות שלי בפייסבוק "שיממון מוסיף המון": https://www.facebook.com/%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%A3-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%9F-519152325135314 עקבו אחריי אם אהבתם את הסקירה, זה יעשה אותי מאושרת]

*מבחני הפלאות של מוריגן קרואו – מוריגן קרואו 1*

אמ;לק: כן או לא? אין סיבה מיוחדת שכן, אין סיבה מיוחדת שלא, אולי מלבד הגיל שלכם והקילומטראז' שלכם בספרים: אני לא רואה איך מישהו מעל גיל 8/מישהו שקרא יותר משני ספרים בחייו ימצא משהו בספר הזה
#נסבל

תקציר מגב הספר:
מוריגן היא ילדה מקוללת. כולם יודעים שחייה יסתיימו ביום הולדתה האחד־עשר.
אבל ביום הגורלי, בחצות בדיוק, מופיע בביתה אדם יוצא דופן ומבריח אותה מהצל הרודף אחריה.
יחד הם מגיעים לעיר הסודית נֵוֶורמוּר, ומוריגן מגלה שהיא מועמדת לחברות באגודה מופלאה – אגודה שתעניק לה שפע של קסם, חברים שתמיד יעמדו לצידה והגנה מפני גורלה האכזרי. אבל כדי להתקבל לאגודה עליה לעבור את ארבעת מבחני הפּלאוּת ולהוכיח שיש לה כישרון יוצא דופן.
האם תצליח מוריגן לשנות את גורלה ולהפוך את הקללה לברכה?
( =^.^= אבל כמה שהתקציר מנסה במומחיות רבה להישמע שונה לגמרי מהארי פוטר, ככה תוכן הספר זהה לו לחלוטין =^.^= )
נוורמור: מבחני הפְּלאות של מוריגן קרואו הוא הספר הראשון בסדרה שתורגמה ל־39 שפות ( =^.^= ואני מתה לדעת מה הן. כאילו, ספרים תמיד מתורגמים ל-39 שפות, אם נאמין לתקציריהם. לא 38, לא 40. 39. למה דוקא הן? אלה כל השפות שיש בעולם או משהו כזה? ובמקרה כזה האם לא יהיה מחמיא יותר לכתוב "תורגמה לכל השפות שיש בעולם"? =^.^= ). הספר כיכב ברשימת רבי־המכר של הניו־יורק טיימס, הוכתר לספר השנה על ידי טיים מגזין ( =^.^= כמו כל ספר וספר בעולם, אם להאמין לתקצירים. מאתגרת אתכם למצוא ספר שלא נבחר לספר השנה של הניו יורק טיימס =^.^= ) וזכה בפרסים ובהם פרס גרדיאן היוקרתי. נֵוֶורמוּר עתיד להפוך לסרט קולנוע.

ומה אני חשבתי:
לא שנאתי אף אחד ושום דבר באופן קיצוני, וזה הדבר הכי מחמיא שאני יכולה לומר על הספר.
כל השאר היה די מביך:
העלילה היתה...אני לא רוצה לומר "צפויה", כי זה ישמע כאילו אני מתכוונת שהיה קל לנחש את מהלכה, ומכאן ישתמע שהיה בכלל מה לנחש. אם הסופרת ניסתה להסתיר מידע מסקרן כלשהו מהקוראים או ליצור איזושהי הפתעה (ותכל'ס אין סימנים לכך שהיא ניסתה), היא עשתה את זה ביעילות של פעוט שעוצם עיניים כשהוא משחק מחבואים כי "אתה לא רואה אותי אם אני לא רואה אותך".
בניית העולם הזכירה ברשלנותה את "קוסמת הנייר" המאוס, ואולי היתה אפילו גרועה יותר. קראתי ספר שלם בן 384 עמודים שמתרחש בעולם הזה, וכל מה שאני יודעת להגיד לכם עליו הוא "יש בו קסם". למי יש קסם? איזה סוגים של קסם? איך מפעילים אותו והאם אפשר ללמוד אותו? (הייתם מצפים שבהתחשב בכך שהעלילה כולה עוסקת במבחני הקבלה של מוריגן ללימודי החניכות שלה, לפחות על זה תהיה מילה או שתיים). איזה חוקיות יש לו? – כל זאת ועוד, נוור.
והדמויות היו שטוחות ודלות בדיוק כמו העולם שבו הן מתגוררות: לכל דמות היתה תכונת אופי אחת לכל היותר: הות'ורן – שובב. ג'ופיטר – מוזר. פן – חמומת מח. ומוריגן...אה, מעשית והגיונית, אולי? אף אחת מהדמויות לא היתה מעצבנת, יש לציין, וזה לא הישג של מה בכך. מצד שני, אני לא בטוחה שהיה בהן מספיק תוכן כדי שיוכלו להיות מעצבנות גם אם ירצו.
ויש גם את העניין הלא נעים שמתואר על-גבי הכריכה כ"שאיבת השראה מלונדון", ואני מתארת כ"שאיבת השראה מרציף מסוים בלונדון, או אם להיות ספציפיים, רציף תשע ושלושה-רבעים" – וכשאני אומרת "שאיבת השראה" אני מתכוונת ל"העתקה חסרת בושה מהארי פוטר". יש הרבה ספרים שדומים להארי פוטר, וזה גם די הגיוני – אלוהים ברא את האדם בצלמו ובדמותו, וסופרים רבים בוראים את ספריהם בצלמו של ספר אלוהי. אבל בספר הזה הדמיון מטריד. פחות הטריד אותי הדמיון העלילתי החזק ברמה כמעט פלילית (מוריגן מתגוררת עם הדרסלים שמתייחסים אליה בדרסליות רבה (כולל לכפות עליה תספורת איומה ולהסתיר אותה מעין כל), עד שיום אחד מגיע אליה מכתב זימון להוגוורטס (שלא באמת נקרא הוגוורטס כשם שהדרסלים לא באמת נקראים דרסלים, כי לפחות על שמות יש זכויות יוצרים ברורות) שדוד ורנון משמיד, אך באופן קסום מכתב נוסף מצליח למצוא את דרכו אל חדרה של מוריגן, וקוסם מוזר (אפילו יחסית לקוסמים אחרים) וג'ינג'י (יאפ, כמו צבע השיער המקורי של דמבלדור) מופיע בסלון של הדרסלים ולוקח אותה איתם למרבה רתיעתם מכל מוזרות שהיא, ומכיר לה את עולם הקוסמים ה...ובכן, קסום. יש מאלפוית (מלווה בקראבית וגוילית), חבר טוב שהוא קצת יותר פרד וג'ורג' מאשר רון ואדון אופל ששמו מוזכר רק בלחש ושכולם בטוחים שאינו רלוונטי...האומנם?)
מה שהקריפ אותי באמת היה הדמיון הסגנוני: לכל הקוסמים היו שמות הארי-פוטריים. הם דיברו כמו דמויות מהארי פוטר. לפרקים היו שמות שמזכירים את שמות הפרקים בהארי פוטר, כולל ציורים בראש כל פרק שהיו כל-כך דומים לציורים בהארי פוטר המקורי, שלא היה מפתיע אותי אם צוירו על-ידי אותו צייר.
מעבר לעובדה שזה קצת מצמרר, זה גם מצער, כי בנוסף לכל מגרעותיו של הספר ההשוואה שלו למקור (=הארי פוטר) היא אינטואיטיבית ובלתי-נמנעת, והשוואה עם הארי פוטר תציג באור רע 90% מהספרים על פני כדור הארץ, ובפרט ספר כמו זה: הוא הפשיט את הארי פוטר מכל מורכבותו וכיפייותו והשאיר חיקוי חיוור ומאוד ילדותי.
ולא, אני לא מרגישה ככה כי אני מבוגרת מדי בשביל ספרים כאלה: הספר הכי אהוב עליי בעולם שייך לקטגוריית "נוער צעיר" (זה מגיסטריום, אם מישהו עדיין לא יודע) והרבה ספרים מעולים אחרים מאותה קטגוריה נמצאים צמוד אחריו ברשימה. נוער זו לא אוכלוסיה שאפשר ללפלף אותה בספרים סוג ב' והם לא ישימו לב, אלא אם כן הם לא הספיקו לקרוא הרבה ספרים בחיים ואין להם כל-כך עם מה להשוות. במקרה כזה אני מניחה שלא יהיה מאוד נורא להתחיל בספר הזה, כי מכאן אפשר רק לעלות.

[הסקירה פורסמה במקור בדף הסקירות שלי בפייסבוק "שיממון מוסיף המון", יש שם עוד הרבה סקירות אם בא לכם לעקוב: https://www.facebook.com/%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%A3-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%9F-519152325135314 ]

*טרילוגיית אנגלספורס*

אמ;לק: כן או לא? כן ממש, אחד מההכי כן-ים שהיו לי אי פעם, למקרה שהמילים "טרילוגיה מהממת" לא היו מספיק ברורות
#מושלם (מאוד)

תקציר מגב הספר (הראשון, כי בשאר יש ספוילרים):
לילה אחד, כשירח אדום כדם ממלא את השמים של עיר נידחת בשבדיה, שש נערות מוצאות את עצמן ביריד שעשועים נטוש, שכוח מסתורי הביא אותן אליו. הן שונות זו מזו, בהחלט אינן חברות, אבל אל מול נבואה עתיקה שנחשפת בפניהן, עליהן לשמור אחת על השנייה כדי לשלוט בכוחות המדהימים שהתעורר בתוכן.
עולם מקביל ( =^.^= לא נכון, זה העולם שלנו, רק עם פנטזיה. כמו פנטזיה אורבנית כזה? רק שאני לא בטוחה שזה בדיוק הז'אנר =^.^= ) ומדהים נפרש בפנינו בהדרגה, ובו מתנגשים חלומות נעורים, הורים מנותקים, בריונות, נקמה ואהבה בכוחות מסוכנים ובקסם עתיק.
המעגל הוא סיפור על דינמיקה קבוצתית, חיפוש זהות ומציאת מקומך בחברה, שלוכד את הקורא מן הרגע הראשון עם תמונת התוהו ובוהו האפלה שהוא מצייר. כמו כל הספרים הגדולים באמת, הוא מתאר איך אנשים מתמודדים עם המשימה הקשה של להיות בני אדם ביחד עם בני אדם אחרים.
( =^.^= כן. תקציר כמעט מושלם לגמרי לספר הרבה יותר ממושלם לגמרי =^.^= )

ומה אני חשבתי:
אם "באפי ציידת הערפדים" ו"סקינס" היו עושים ילד, היתה נולדת להם הטרילוגיה המדהימה, האדירה, המושלמת, ה-די-קאט-את-מביכה-אותנו הזאת (שמעתה אקרא לה "ספר" כי ככה אני רגילה בסקירות, אבל הסקירה מתייחסת לספרים וסדרות כאחד).
אהבתי בה פשוט הכל:
את העובדה שמדובר בסיפור "חבורה כנגד כוחות האופל" - אתם יודעים, כמו גיבורי האולימפוס: חבורת נערות הכי לא קשורות זו לזו, שנאלצות ללמוד איך לעבוד יחד כדי למנוע את האפוקליפסה - זו אחת התבניות הסיפוריות האהובות עליי ביותר;
את המתח הבלתי-פוסק והטוויסטים הלא צפויים בעליל, את הידיעה שאף דמות, אבל באמת אף דמות, לא מוגנת מחמת זעמן של הסופרות;
את הדמויות באופן כללי - את איך שכולן שונות כל-כך זו מזו, ובכל זאת עם כל אחת מהן הזדהיתי עמוקות, וגם כשדמות טעתה או עשתה מעשה מטופש לכאורה, הרגשתי כאילו אני במצבה הייתי נוהגת בדיוק כמוה (טוב, חוץ מדבר אחד....ספוילרים למטה);
את סגנון הכתיבה המשלב פרטים קטנטנים בסיפור - למשל, דמות שמציינת שנמאס לה לנהל פגישות ארוכות במקום שאין בו שירותים (תודה לך ספר שסופסוף מודע לכך שגם לדמויות בדיוניות יש שלפוחית שתן) - שהופכים את הסיפור מסתם אמין לממש אמיתי;
את העובדה שהחיבור בין שתי הסופרות היה מושלם - פשוט בלתי-אפשרי לזהות את קו התפר המבדיל בין כתיבתה של האחת לאחרת;
ואת כל הרגשות שהספר הזה עורר בי - כן, אני מהמזוכיסטיות האלה שאוהבות כשספר גורם להן לחרחר מצחוק רגע אחד ולא להיות מסוגלת לנשום מרוב שברון לב ברגע הבא. מדהים עד כמה שתי סופרות שלא מכירות אותי ידעו ללחוץ לי על כל הכפתורים.
הייתי אוהבת את הספר גם אם זה כל מה שהוא היה - ספר פנטזיה רב אקשן ומעללים עם דמויות נהדרות, שמעורר בך קשת של רגשות שחלק מהם אפילו לא ידעתי שקיימים (כמו למשל עצבופטימי ומפחידצחיק). הוא לא היה חייב גם לשלוח יד בנושאים היותר...בעייתיים בחייהם של בני נוער - יחסים מורכבים עם הורים, בריונות ומעמד חברתי, סמים ואלכוהול, דכאון והפרעות אכילה. הרבה "ספרי התבגרות" מנסים לעשות את זה, אבל התוצאה לרוב מזכירה את ההורים הוונאבי-מגניבים האלה שמנסים לשחק אותה סחבקים ו"לגמרי בראש של הצעירים" והילדים שלהם כזה "גאד אמא תפסיקי לעשות לי בושות" - כלומר, די מביכה.
הספר הזה, לעומת זאת, מכוון ויורה ישר במטרה: הוא פגע בול בלב של קאט בת ה-15, וכאילו החזיר בזמן את קאט של שנים אחר-כך היישר למסדרונות התיכון - ומצד שני לא הרגיש שטחי או ילדותי ו"השטויות האלה באמת הדאיגו אותי בגיל 15?!" כמו שקורה עם ספרים רבים אחרים שמכוונים ומפספסים.
באמת שלא היה בספר דבר אחד ויחיד שהייתי משנה.
כל הספרים בטרילוגיה ממש עבים (אם כי אפילו לא קצת חופרים!) אבל קראתי אותם כמו נרקומנית: לא יכולתי להפסיק גם כשהיתה לי בחילה מרוב מילים, גם כשהתחלתי לפזול מרוב עייפות, גם כשהשעה היתה 4 בבוקר. וכל זה למרות שמדובר בקריאה שניה!
בקיצור, אני מקווה שהבהרתי את עצמי - לקרוא עכשיו ומיד!

[הסקירה פורסמה במקור בדף הסקירות שלי בפייסבוק, "שיממון מוסיף המון". אהבתם את הסקירה הזו? עוד סקירות נמצאות במרחק לייק אחד בלבד: https://www.facebook.com/%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%A3-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%9F-519152325135314]

[*ספוילרים על דמות אחת שאכזבה אותי - אבל אם עדיין לא קראתם את הספרים, בבקשה אל תספיילרו לעצמכם:
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
בחיים לא הייתי יוצאת עם הבויפרינד של החברה הכי טובה המתה שלי. זה פשוט מרגיש לי מעוות ובוגדני ברמות. ואם את חברה שלי ואת קוראת את זה, תדעי לך שאם תתחילי לצאת עם הבויפרינד שלי אחרי שאני אמות, רוח הרפאים שלי הולכת לרדוף אותך, להדביק לך מסטיקים בשיער ולהשמיע קולות של פלוצים בכל פעם שתעשו סקס].

*מוזת הסיוטים - ספר 2 (ואחרון) בדואולוגיית החולם*

אמ;לק: כן או לא? אני לא חושבת שיש בעולם מישהו שקרא "החולם" ובאמת צריך את ה"כן" שלי. אבל למי שעוד לא קרא - תקראו מיד כי אתם מפסידים את הדואולוגיה של החיימשלכם
#מושלם (אם להתנסח בעדינות)

-אזהרה חמורה: הסקירה מכילה ספוילרים מטורפים לספר הראשון (אבל לא לספר הזה)-
-אזהרה פחות חמורה: הספר (אך לא הסקירה) מכיל ספוילרים לבת העשן והעצם. מומלץ לקרוא קודם את בת העשן-

תקציר מגב הספר:
בסוף המסע הארוך אל העיר המיתית בכי, לאחר שהצליח למנוע את נפילת המצודה שמרחפת מעל העיר, מגלה לאזלו כי הפך לאל ( =^.^= או ליתר דיוק, תמיד היה כזה =^.^= ) ואילו סראי, האלה תכולת העור שפגש בחלומותיו, הופכת לרוח רפאים ( =^.^= שזו דרך עדינה לומר: היא מתה =^.^= ). עד מהרה מתברר שהסכנה לא חלפה. מיניה, הילדה האלה, נחושה לנקום על הטבח במצודה, שבו הרגו תושבי העיר את האלים. כדי להציל את בכי, על סראי להשתמש בכישרון האלים שלה ולהיכנס לחלומותיה של מיניה, שם תוכל לגלות מה באמת התרחש ביום הטבח חמש-עשרה שנים קודם לכן.
בינתיים יוצאים לאזלו וילדי האלים האחרים לחקור את המצודה ולחפש מענה לשאלות הנוגעות לעצם קיומם: מנין באו אבותיהם? מדוע הגיעו דווקא לבכי? ולאן נעלמו אלפי הילדים שנולדו במצודה במשך השנים? הם לא יודעים שבלב המצודה ( =^.^= כאילו, ליטרלי בלב המצודה, והמבין יבין =^.^= ) מסתתר סוד, וגילויו עשוי לשחרר אותם לחופשי, או להביא עליהם חורבן מוחלט ( =^.^= פמפמפאאאם! =^.^= )

ומה אני חשבתי:
"החיים שלהם הגיעו אליהם סבוכים לגמרי בשנאה. הם ניסו להתיר את הקשרים וכשלו בכך. וכעת?"
(טוב, זה לא מה שאני חשבתי, זה ציטוט מהספר וממה שהוא חשב, אבל ראוי לפתוח את הסקירה בציטוט היפהפה הזה, שמזכיר לכל מי ששכח את הנקודה בה הספר הקודם נגמר).
ועכשיו באמת מה שאני חשבתי:
עד כמה עצוב זה שזאת הדואולוגיה הראשונה שאני מסיימת מאז "אינקארסרון", כי אף אחת מהאחרות שהתחלתי לא תורגמה במלואה? (כן, אני עדיין מתמרמרת ומתלוננת, אבל בעיקר בשביל הכיף. כבר קניתי את דואולוגיית "לחרוט את האות" באנגלית ואני מתכוונת לבצע בה את זממי בקרוב, כמו גם באחרות שיבואו בעקבותיה - וזממי הוא כמובן קריאה: אני בדרך כלל זוממת אחד משניים, או לקרוא או לאכול למישהו את האוכל שלו).
בכל אופן, איפה היינו? אה כן: תנו לי מ'! (מ') תנו לי א'! (א') תנו לי ס'! (ס') תנו לי ט'! (ט') תנו לי ר'! (ר') תנו לי פ'! (פ) תנו לי י'! (י') תנו לי ס'! (ס') מה יצא?
מאסטרפיס!
כמה מאסטרפיס? עבור כל ספר אחר שהוא סתם מאסטרפיס הייתי מתעייפת בערך ב-ט', כי להקליד אותיות עם גרשיים בטלפון זה די מתיש ובמילא אני יודעת שאתם לא באמת מחזיקים פונפונים וצועקים את האותיות בהתלהבות יחד איתי. אבל במקרה הזה הרגשתי שלהשמיט אפילו אות אחת יהיה איכשהו זלזול בספר הזה, שהוא כה מושלם שאני מרגישה פשוט נחותה מכדי להעריץ אותו מספיק: כאילו, מגיע לספר הזה לשבת על הכסא של ביבי ולשתות מילקשייק חד קרן בזמן שהקוסמטיקאית הכי טובה בעולם גוזזת את ציפורני הרגליים שלו והחתולים שלו אוכלים מצלחות זהב את מלך הסלמונים של כל ימי כדור הארץ.
אתם בטח חוששים כפי שחששתי אני שהספר לא יוכל בשום אופן להשתוות, וכל שכן להתעלות, על הציפיות הבלתי-אפשריות שפיתחתם לגביו מאז שקראתם את "החולם".
אל תחששו.
אתם בטח חושבים שהסיפור לא יוכל להגיע לשיאים עלילתיים מופרעים יותר, ומצבם של הגיבורים לא יוכל להיות גרוע יותר – כאילו, סראי פ*קינג מתה, לאזלו הוא מזרתי ומיניה עומדת לבצע רצח עם (או לכל הפחות רצח עיר), למען השם!
תחשבו שוב.
אתם חושבים שאחרי איך שהסופרת קשקשה אתכם רגשית בספר הראשון, לא נותרו בכם עוד רגשות לקשקש - אז שוב אתם טועים. אני די בטוחה שהדמות של אלת הייאוש איזגול מבוססת על הסופרת, כי בואנה היא לגמרי מפלצת מתעללת רגשית אבל אני פשוט מאוהבתתת בה (אפלטונית כמובן, בניגוד לרגשותיי כלפי הספרים שלה. עם הספרים שלה אני אתחתן חתונה קתולית ואחיה באושר ועושר לעולמי-עד).
מי חתול ציני וקשה-לב שמגלגל עיניים בבוז על 99 מתוך 100 מהרומנטיקות בספרים? כבר לא אני, כי הסופרת מחקה ממני כל זכר לזה. במקום זה אני לגמרי נמסה over לאזלו וסראי. הם פשוט כאלה תמימים ומתוקים שזה הורס! בא לי לכרבל אותם בשמיכה ולתת להם מלא חתלתולים.
מי רצה לכסח את מיניה מכות בסוף הספר הקודם? כנראה שאני, אבל זה נראה לי כה מרוחק ומוזר עכשיו, כשרק המחשבה עליה הופכת אותי לשלולית מביכה ומייבבת.
ואני בכלל לא אתחיל לדבר על קו העלילה החדש ועל כל הצורות בהן הוא מעך את נשמתי האומללה.
הלב שלי כאילו עדיין בומבומבום (ותודה לאל על כך, היו רגעים במהלך הקריאה שבאמת חשבתי שהוא יפסיק לפעום) ואני פשוט לא יודעת מה עוד לומר מלבד לשכנע אתכם לקרוא במלוא מפצירותי המפצירית האפשרית, שלא לגמרי במיטבה עכשיו כפי שאתם שמים לב, אבל זה רק כי אני עדיין בהלם מזה שספרים כאלה קיימים.
לפני שאלך להתאפס על עצמי נפשית רק אציין לטובה גם את המתרגמת חמוטל ילין שעשתה עבודה מדהימה בשימור שלמותו של הספר המושלם הזה, והעברתה לשפת אימנו.
ועכשיו אלך לשכב קצת במיטה ולבהות בתקרה ולחשוב איך ממשיכים עם החיים שלי מכאן.

נ.ב
בלילה שאחרי קריאת הספר חלמתי שסראי באה לבקר בחלום שלי (יאפ, כה חזקה השפעתו – שתבינו, לא חלמתי על חומר קריאה מאז שחלמתי על משולשים חיים (עם עיניים והכל) לפני הבגרות במתמטיקה בכיתה י'), וזה אומר שאין שום דרך להוכיח שסראי לא באה לבקר בחלום שלי, שזה...די מגניב