“אז אני רוצה להתחיל בתהייה. למה עדיין מייצרים ספרים כאלה?!?
קראתי את הספר הזה רק כי לא מצאתי ספרים זמינים והייתי קצת נואשת, אבל זה ז'אנר שכל כך מיצה את עצמו, ומלכתחילה הוא לא היה מציאה גדולה.

בקצרה, הספר מספר על 3 בנות, כשהפרקים עוברים ביניהן, והן הסטראוטיפים הכי זולים שיש - "מקובלת", "רעה", ו"שקופה/חנונית". 3 הבנות האלה אוהבות לגנוב מחנויות, והן נעשות סוג של חברות כשהן מכירות במפגשי גנבים אנונימיים.
עכשיו, יש כל כך הרבה בעיות בספר הזה. על העובדה שהוא מהז'אנר של - סיפורי תיכון על נערים ונערות שאין להם שום דבר בראש חוץ מלהיות מגעילים ומקובלים - אני לא אתעכב, כי למרות שזה לכשעצמו מעצבן אותי, כנראה שיש אנשים שאוהבים את הז'אנר הזה.

הבעיה האמיתית בספר מתחילה כמו שרמזתי, בדמויות.
הן פשוט נ ו ר א י ו ת !!
הסופרת לקחה את הסטראוטיפים הכי קלים שיש, ושיבצה אותם לדמויות שלה. אבל, היא אפילו לא עשתה את זה בצורה אמינה. לאלודי לא היה שום אופי, טאביטה סתם הייתה כמו כל דמות שניה בספרים או סדרות ("הו אני כל כך מגעילה כי בעצם רע לי בחיים ואני רק רוצה להפסיק להעמיד פנים ושיתייחסו אליי" - נו, אתם מכירים את הסגנון), ומו, שהייתה אמורה להיות הילדה הרעה או משהו כזה, הייתה עוד יותר חסרת אופי מאלודי אם זה אפשרי, ושום דבר בה לא שכנע אותי.
בעיה נוספת הייתה שהסיפור רקע של שלושתן היה קשור איכשהו להורים שלהן - אצל כולן או שאחד ההורים/שניהם מת, או שההורים לא מסתדרים, או שהם בוגדים, וכו וכו. ועזבו את זה שזאת קלישאה מטורפת, פשוט לא הצלחתי לזכור איזה סיפור שייך למי - גם כי הסיפורים הם כמעט אותו דבר בשינויים קטנים, וגם כי הספר כל הזמן עובר בין נקודות מבט. זה בהחלט העיב עוד יותר על הקריאה, כי למי יש כוח לעצור כל רגע כדי לנסות להיזכר אם לדמות הזאת יש 2 הורים, או אחד, או שבכלל אין לה... זה יוצר תקיעות וחוסר עניין. אם הסיפורים היו ק צ ת יותר מקוריים, אולי גם הייתי זוכרת אותם.

אבל כל זה, זאת לא הסיבה שבגללה די שנאתי את הספר. יש לי עוד בעיה אחת די משמעותית איתו. ואת הבעיה הזו די קל להבין אם מסתכלים על השם של הספר הזה. "מתנות גנובות".
אני אתן פה קצת ספוילרים אז אם למישהו אכפת, ראו הוזהרתם.
אז כן, הספר מספר על כל מיני גנבות שהבנות עושות, ועל כך שהן הולכות לסדנת שיקום וכל זה, אבל בעצם, לאורך כל הסדנה ולאורך כל הספר, ההתייחסות לגנבות היא כמעט ולא שלילית. הסדנה מתוארת בצורה מזלזלת נורא שמגחיכה אותה מאוד, ותוך כדי הספר הבנות ממשיכות לגנוב מידי פעם - תוך כדי שהן גם ממשיכות בחייהן ומתגבשות וכולי. הגניבות אשכרה מוצגות שם כגורם שחיבר בין שלושתן ו"עזר" להן להיות חברות. כאילו, מה נסגר?? באמת?
וזה אפילו לא הסוף. בסוף הספר, הבנות טיפ טיפה "חוזרות בתשובה", ומחליטות לא לגנוב יותר - החלטה שנכתבה בצורה שלא גורמת לקורא לחשוב שהן מידי מתכוונות לזה. וכדי לכפר על כל מה שהן גנבו, הן לא חס וחלילה מחזירות את הגניבות, הן פשוט מחליטות לתרום ח צ י ממה שהן גנבו. חצי. באמת.
וזה עוד כתוב בצורה בערך כזאת: "כדי לכפר על הכל החלטנו לתרום את מה שגנבנו. כלומר, כאילו, לא את הכללל, אבל חצי, בערך"
זאת באמת רמת זלזול שקשה למוח שלי לספוג, מצטערת.
אז כן, זה נראה שמבחינת הכותבת, לגנוב זה לא דבר כזה רע לעשות - גם אם זה שמלה בשווי אלפי שקלים כמו שקרה בספר כ מ ה פעמים. מבחינתה אם זה גורם לחברות ועוזר לפרוק עצב, זה אפילו דבר די חיובי. אממ מה?
ובסדר, נכון, לא כל ספר צריך להיות חינוכי או פוליטיקלי קורקט, אבל להתייחס לגניבה (ושוב, אפילו לא מדובר פה על בנות נזקקות שגונבות בשביל לשרוד. הן ליטרלי גנבו חולצות ושמלות מחנויות מעצבים) כדבר לגיטימי זה בהחלט לא לגיטימי בעיניי.

אולי אני מגזימה, אבל גם אם כן, זה עדיין ספר די נוראי. לכו למצוא משהו נורמלי, תעשו לעצמכם טובה.”

“*מתנות גנובות*

אמ;לק: כן או לא? רק למי שרוצה לקרוא שטות מעצבנת שמהווה עלבון אפילו לאינטליגנציה של אמבה.
#איכסוש

תקציר מגב הספר:
המפגשים של גנבים אנונימיים משעממים את מוֹ בת ה־16 שנאלצת להגיע אליהם בעל כורחה ( =^.^= אבל זה מגיע לה, כי מו בת ה-16 משעממת אותי =^.^= ), אבל אז מצטרפות אליהם טאבּיטה פוֹסטֶר ואֶלוֹדי שוֹ.
לטאביטה יש הכול: כסף, חברים, פופולריות, חבר חתיך, וכנראה דחף לגנוב ( =^.^= יותר כנראה דחף לעשות מעשים מטומטמים כדי לקבל תשומי מההורים. זה קורה גם בחיים האמיתיים, אגב? ילדים באמת עושים מעשים מטומטמים כדי שההורים שלהם ישימו לב ויגידו, "הו לא, את סתומה! זה הכל בגלל שלא דיברנו איתך מספיק על הרגשות שלך נכון? מעכשיו נדבר איתך עליהם תמיד, שמא הנזק המוחי שלך יחמיר" כאילו מצד אחד זה נשמע לי הזוי ומפגר, מצד שני אני לא התחרפנתי אף פעם מזה שההורים שלי נתנו לי יותר מדי כסף במקום לדבר איתי על נשף האביב, אז אני לא יודעת הרבה על מה עושים אלה שכן התחרפנו =^.^= ). גם לאלודי יש דחף כזה, אפילו שהיא סוג של "ילדה טובה", אבל שתיהן לא מתקרבות למוֹ, "ילדה רעה" עם מוניטין גרועים.
טאביטה, אלודי ומוֹ: מלכת יופי, נערה שקופה וסטלנית ( =^.^= כי אין דבר אמין ונוגע ללב יותר מסטריאוטיפים קלישאתיים =^.^= ) – מעולם לא נראתה שלישייה בלתי סבירה יותר בתיכון. ובכל זאת, כשטאביטה מאתגרת אותן בגנֵבות, נוצרת ביניהן ברית מוזרה שחתומה בריגוש הגנֵבה ובמניעיה. ( =^.^= אוקיי ו? ספוילר – וכלום =^.^= )

ומה אני חשבתי:
כן, גם לי זה מוזר שבכלל לקחתי את הספר הזה אותו מהספריה – התקציר שלו די זועק "ספר התבגרות", וכידוע לכם אני בדרך-כלל זועקת "ספרי התבגרות זה קקה מטומטם" – אבל כיוון שאמורה להיות מעורבת בעלילה קלפטומניה, חשבתי שאולי הוא כן עשוי לעניין אותי לפחות קצת, כי: א. קלפטומניה זו מחלת נפש, ואני אוהבת לקרוא על מחלות (גוף או נפש) מנקודת המבט של החולה, בעיקר כאשר הספר כתוב בצורה אמיתית וכנה, שמוציאה את כל הכאב שבמחלה החוצה, בלי התייפייפות הוליוודית, ומכריחה את שאר האוכלוסיה להיישיר מבט אל החולים ובאמת לראות אותם. והסיבה המביכה יותר היתה: ב. הספר היה עדיין חדש יחסית, ולכן היה לו ריח של ספר חדש, ואני מגיבה לריח של ספר חדש כמו שחתול מגיב לקטניפ – כלומר פשוט חייבת לתפוס אותו ולהתפלש בו.
ובכן, לא קלפטומנים, לא נעליים ולא שום דבר בעל עומק ספרותי של יותר משני מילימטר. למעשה, קראתם את "כסא פנוי" של רולינג? למי שלא קרא, אמ;לק (ואם אתם באמת לק, אני מקנאה בכם) – זה ספר על מלא אנשים שטחיים וגועליים שעושים אחד לשני דברים שטחיים וגועליים וחושבים אחד על השני מחשבות שטחיות וגועליות, עד שהספר נגמר בנקודה רנדומלית כלשהי, כי הברירה היחידה האחרת היתה לחכות עד שכל הדמויות ימותו.
אז הספר הזה הוא בדיוק "כסא פנוי", רק עם בני נוער. בטח שמעתם על בני נוער: מייצרים אותם בכל מיני דגמים - ספורטאי, מקובלת, חנונית, ילדה רעה - ואם במקרה משהו משתבש בייצור ויוצאת, לדוגמא, נערה שגם רוכבת על אופנוע וגם יש לה גשר בשיניים - הפרדוקס הנוראי שבכך גורם ליקום להשמיד את עצמו (שלא לדבר על מה שקורה אם מישהו מדגם ספורטאי מתיישב בקפיטריה ליד מישהו מדגם חנון! טוב, במקרה כזה היקום לא משמיד את עצמו, אבל זה לכל הפחות מהווה שיא עלילתי מטלטל).
שאיפתו העילאית ביותר של בן הנוער היא כידוע הגשמה עצמית, שזו דרך יפה יותר להגיד "להשיג דייט לנשף הסיום". (אם כי בספר הזה מדובר בנשף האביב. הו המקוריות!) כמו כן הוא כמה לקבלה, הכלה והבנה מצד הוריו, שזו דרך יפה יותר להגיד "אם תמשיכו לשקול להתגרש/להישאר נשואים/להתחתן בניגוד לרשותי, ובאופן כללי להתנהג כאילו יש לכם חיים פרטיים וזכויות מעבר ללשרת אותי, אני אתנהג אליכם כמו קקה פאסיב-אגרסיבי עד שתרצו להתאבד."
מעבר לזה בן הנוער לא חושב הרבה - בתוך גולגלתו אין מח כמו אצל אדם בוגר, אלא סתם חוט שמחזיק את שתי האוזניים שלא יפלו. המחשבות שבני הנוער לכאורה חושבים הן למעשה הדים הבוקעים מרמקולים קטנטנים שהושתלו בחלק הפנימי של הגולגולת שלהם באותו מפעל ייצור, וכולם מנגנים את אותו פסקול:
"הבן שאני אוהבת בחיים לא ישים לב אליי"
"הלוואי שמישהו היה מבין אותי באמת ולא פשוט שופט אותי בגלל איך שאני נראית"
"למה אני ממשיכה להסתובב עם החברות האלה? הן טיפשות וזונות"
"מתי כבר אמא שלי תפסיק לנסות להתיידד איתי ולקנות לי מתנות יקרות באופן מגוחך, היא לא מבינה שזה לא מפצה על ההיעדרות ההורית שלה"
ועוד.
או זה לפחות מה שנראה שהסופרת חושבת על בני נוער, ואני לא יודעת איזו מהאופציות שעשויה להסביר זאת עצובה יותר – זה שהיא הגיחה מרחם אמה כשהיא כבר בת ארבעים, לא פגשה אף אדם שגילו מתחת לארבעים מכל ימי חייה וכל הידע שלה על אנשים צעירים מגיע כנראה מטלנובלות סוג ז', או זה שהיא עצמה היתה בת נוער כזאת פעם.
אבל כמובן, בני נוער יכולים לעשות דבר אחד שמבוגרים לא יכולים - להחכים, לגבור ולהתגבר. וכך, לאחר שעברו הרפתקאות מטורפות, מרגשות ומופלאות שאף בן נוער ספרותי מעולם לא עבר - כגון לריב עם החבר שלך במסיבה, להתאהב באח של חברה של החברה הכי טובה שלך, להתנהג בצורה חסרת אחריות (לגנוב צמידים וסוכריות מהקניון! ממש בית הנייר פה) כדי לקבל תשומי מההורים שלך, אבל איכשהו להצליח להפציע איכשהו מבעד לזה ולחוות איתם רגע אחד ומפתיע של בונדינג, ושיא השיאים - להדהים את כל בית-הספר בכך שתתיישבי עם האנשים הלא נכונים בקפיטריה - מגיעות שלושת גיבורות הספר להארה (לאחר שכמובן נגעו בפסגת שאיפותיהם של בני הנוער באשר הם והשיגו דייט עם בחור נחמד בסצינת הסיום מרטיטת-הלב של נשף האביב), ובפרק האחרון הן הולכות לתרום חצי מהשלל שגנבו למעון לנשים מוכות. לא את כ-ל השלל, חלילה, 50%. וזה המסר של הסיפור: לא "לגנוב זה רע", ואפילו לא "זה שבמקום להיות רעה ושיפוטית כלפי קבוצת אנשים אחת את עכשיו רעה ושיפוטית כלפי קבוצת אנשים אחרת, לא עושה אותך פחות רעה ושיפוטית". רק "אם אתם גונבים, תפרישו מס מהשלל לנשים מוכות". ואם בדרך אתם מרגישים צורך לחשוב מחשבות רעות ושיפוטיות על חוש האופנה של הנשים המוכות או מבנה גופן, תרגישו חופשיים! כי לא משנה כמה הקוראים שונאים אתכם, הם תמיד יכולים לשנוא אתכם יותר.
אבל חכו, פשעיו הספרותיים של הספר אינם מסתיימים כאן, והוא מצליח להפוך את עצמו למגוחך אפילו יותר על-ידי כך שכל ה-POV של אחת משלושת הגיבורות בשלמותו (כל פרק כתוב מנקודת מבטה של גיבורה אחרת) כתוב תמיד כולו בשירה מדומה. למה מדומה? כי למרות שכמו ה-POV-ים של שתי הגיבורות האחרות הוא כתוב במשפטים ארוכים ורציפים, בשפה פשוטה בשילוב סלנג נעורים שאף בן נוער אמיתי מעולם לא השתמש בו, אחת לכמה
מילים אקראיות
המשפטים הללו מחולקים
באנטרים אקראיים
כי
ידוע לכל ששירה
היא פשוט טקסט רגיל המחולק באנטרים אקראיים
כפי שכתב ביאליק:
"קן לציפור בין העצים
ובקן לה שמלה מהממת בטירוף שקניתי (סליחה גנבתי)".
ולמה בכלל שירה? אלוהים יודע.
בקיצור, אני לא יודעת מי חשב שזה רעיון טוב לכתוב את הספר הזה, ומי חשב שזה רעיון טוב להוציא אותו, ומי חשב שזה רעיון טוב לתרגם אותו, אבל אם כל זה לא נעשה בתור בדיחה גרועה, אין הרבה תקווה למין האנושי.
שמעתי שסדרת הטלוויזיה שמבוססת על הספר הזה דוקא בסדר, אבל לדעתי כדי שלמשהו שמבוסס עליו יהיה סיכוי לצאת בסדר צריך למחות את הכוכב בו הספר הזה נוצר ולהתחיל מהתחלה.
בקיצור, אל תתנו לאף אחד לשכנע אתכם לקרוא את הספר הזה תמורת שום הון שבעולם. ואם קרה הנורא מכל והשתכנעתם, התנחמו בעובדה שהספר קצר מאוד - תוכלו לסיים אותו תוך רבע יום, ולאחר מכן תהיו חופשיים לכלות בו את זעמכם באינטרנט, כמוני.

[הסקירה פורסמה לראשונה בדף הסקירות שלי בפייסבוק "שיממון מוסיף המון": https://www.facebook.com/%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%A3-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%9F-519152325135314 עקבו אחריי אם אהבתם את הסקירה, זה יעשה אותי מאושרת]”