• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
כרוניקה של מוות ידוע מראש

כרוניקה של מוות ידוע מראש

מאת גבריאל גרסיה מארקס

הביקורת של עמית לנדאו

תמונה של עמית לנדאו
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
כרוניקה של מוות ידוע מראש

כרוניקה של מוות ידוע מראש

מאת גבריאל גרסיה מארקס

הביקורת של עמית לנדאו

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של עמית לנדאו
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:1988
סדרה:פרוזה אחרת
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/18
ביקורות על כרוניקה של מוות ידוע מראש
הבאה
Alisa K
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 6 שנים

“זה הוא סיפור על הטבע האנושי והקהילה האנושית; סיפור שהזכיר לי מאוד את התאוריה הפסיכולוגית הידועה "א”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 5 שנים•3 דקות קריאה

לקראת סוף קריאת הנובלה המופתית הזו, נזכרתי פתאום בסיפור שקראתי לפני שנים ארוכות, פרי עטו של היינריך פון קלייסט. גבריאל גארסיה-מארקס ניחן באותה היכולת לבנות עלילה שוצפת, שזרימתה כמעט "מרדימה" אותך מלקלוט את הדרמה האמיתית, אשר מסתתרת בין רמזים מטרימים הטמונים בטקסט לבין המילים ה"תמימות" שמנוסחות באופן מסגיר.

(אזהרת ספוילר)* הסיפור, המבוסס על מקרה אמיתי, פשוט לכאורה: בחור צעיר נרצח ע"י שני אחיה של כלה טריה שטוענת שחילל את בתוליה. הרקע לפשע הוא הכבוד הלטיני המושל בכיפה, שאין דרך להמלט ממנו, לא לקרבן ואף לא לפושעים: אלה מנסים לשמור על כבודם, אבל בעת ובעונה אחת גם משדרים לסביבה מסרים של "תחזיקו אותי". מאחר שהם מספרים לכול את תכניתם להרוג, המספר מנסה להבין כיצד בעצם איש לא הצליח למנוע את הפשע. לכל אחד סיבות משלו, לכאורה תושבי העיירה לא חשבו שמדובר באיום רציני. אלא שבשלב מסויים התירוצים הללו מתחילים כבר להיראות חשודים, ועם התקדמות הקריאה מתברר שמוקד הנובלה הוא לא הרצח עצמו אלא רגש האשמה הנורא של עיירה שלמה שלא ממש סבלה את הקורבן, ולא עשתה דבר כדי למנוע את מותו: הם "החלו לתפוס מקומות בכיכר כדי לצפות בפשע", ו"פתאום צעקות העיירה כולה, המזועזעת מהפשע שהיא עצמה חוללה".. האם זה בשל העובדה שסנטיאגו היה בן עשירים? שהרשה לעצמו לפלרטט (ואולי להטריד מינית, בראייה עכשווית) את הבחורות הצעירות בעיירה? ואולי בשל מוצאו? גארסיה-מארקס מספר לנו מיד שסנטיאגו היה נצר למהגרים ערבים מצד אביו. לכאורה, עובדה חסרת משמעות בסיפור. אולם מעט לפני הרצח, מישהו פתאום מכנה אותו מחלון אחד הבתים "טורקי". אפילו פליטת הכדור שמוזכרת לרגע ומסומנת כטראומת ילדותו של סנטיאגו רומזת לאשמים העקיפים במותו: הכדור עובר דרך חדר האורחים, בתי השכנים ומגיע עד לכנסיה.

אחת ההקבלות המעניינות שיוצר הסופר היא בינו לבין השופט החוקר שכתב את הדו"ח עשרים שנה קודם. מצד אחד המספר ממלא כאן בעצמו תפקיד של חוקר, ומתאר באובייקטיביות מדומה השתלשלות ארועים שהובילה לפשע. מצד שני השופט מתואר כמי שמושפע מניטשה, מתפייט בניסוחים כמו "לחיים אין רשות להשתמש בצירופי מקרים רבים כל כך האסורים בספרות", ואף מצייר לבבות חצויים על דפי העדויות. הקבלה נוספת היא בין המכתבים שפלורה מיגל מחזירה לסנטיאגו לפני הירצחו, לבין המכתבים הבלתי-קרואים שביארדו סן רומאן מחזיר לאנחלה ויקאריו. הציפורים שמופיעות בחלומו של סנטיאגו בראשית הספר מתגלגלות ב"הוא דמה לציפור קטנה רטובה" מעט לפני מותו. מעיי הארנבים שהמשרתת מפרקת ומשליכה לכלבים במטבח לזעזועו של סנטיאגו שאומר לה "תארי לך שזה היה יצור אנושי" יהפכו למעיו שלו, שאף הוא טורח ומנקה אותם מלכלוך כאילו הכין אותם לבישול. אותה משרתת מראה לו את סכינה באיום, ומודה שנים אחר כך שרצתה במותו. ייתכן שהשליכה עליו את הפיתויים וההטרדות שחוותה מצד אביו. בתה מרגישה שהיא "מיועדת לאהבהבים חטופים במיטתו" ומשתוקקת לכך. גם אחות המספר משתוקקת אליו ומקנאת בארוסתו. האם זו הסיבה שהוטלה דווקא על סנטיאגו האשמה? האם אנחלה "המחוללת" רצתה בו בסתר ליבה (בבעלה המיועד הרי לא רצתה) ולכן נקבה בשמו? הדוגמה המצמררת ביותר אולי לאותו יחס של אהבה המתגלגלת בקנאה נקמנית היא אמו שלו. היא זו שבסופו של דבר סוגרת עליו את דלת הכניסה ומונעת ממנו מחסה. גם לה יש תירוצים- היא "חשבה" שהוא בקומה השניה, היא "לא הבינה" מאיזה כיוון מגיעות זעקותיו קורעות הלב שהופנו אליה. היא כמובן אבלה עמוקות על מותו, אבל קריאה קפדנית מגלה שהיא, האישה שנישאה לאביו ללא אהבה (כמו אנחלה), מכנה אותו "הגבר של חיי", אמירה משונה ביותר לאם ביחס לבנה. האם גם היא נטרה לו על שהעז "לבגוד" בה עם אחרות?

יצא לי לקרוא בשנה האחרונה כמה ספרים שחשבתי שנותרו שטוחים כמו סקיצה, בגלל ניסיונם הכושל להקיף הרבה בטקסט קצר מדי. גארסיה-מארקס, לעומת זאת, יצר פה תמונה של חיים שלמים וטרגדיה אישית, משפחתית וחברתית בתוך מסגרת מצומצמת של נובלה, קריאה מאד, שבנויה באופן פשוט מושלם. יצירת מופת אמיתית.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רץ
רץ
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של Mira
Mira
תמונה של אלעד
אלעד
תמונה של אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
תמונה של אַסְיָה
אַסְיָה
תמונה של מיכאל
מיכאל
20קוראים|גיל ממוצע60|45%נשים

על המבקר

תמונה של עמית לנדאו

עמית לנדאו

ותיק
חבר מזה 13 שנים
106 ביקורות•1 נבחרות•1,299 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של עמית לנדאו
עמית לנדאו
ותיק
חבר באתר מזה 13 שנים
ביקורות106
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל1,299
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת58ספרות מקורית20ביוגראפיות3

דיון על הביקורת

6 תגובות
אלעד
אלעד•לפני 5 שנים
ביקורת מעולה!
פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 5 שנים

יופי של סקירה. נראה שקראת אותו כסיפור בלשי ומצאת את האקדחים המוצגים במערכה הראשונה.

את מארקס ניסיתי לקרוא פעם ולא התלהבתי. אולי אתן לו עוד הזדמנות.
yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

ביקורת טובה על ספר שחשבתי שהוא בעיקר אירוני.

זאבי קציר
זאבי קציר•לפני 5 שנים

עמית, תודה על סקירתך המעולה.

אהבתי מאד את הנובלה הזו ולא מזמן קראתי שנית. סופר נפלא מארקס
מורי
מורי•לפני 5 שנים

אותי הסיפור הזה שעמם נורא

Hill
Hill•לפני 5 שנים

ביקורת מושקעת ומאוד מעניינת.

נגעת בכמה נקודות שרלוונטיות לחברה שלנו כיום. מעניין איך נובלה עם סממנים של תרבות מסוימת, נוגעת לתרבויות אחרות. סממנים שמהווים מכנה משותף ואולי בכלל גדולים יותר מכל תרבות בנפרד.
6 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של עמית לנדאו

האופסימיסט [מהדורת 2025]

האופסימיסט [מהדורת 2025]

אמיל חביבי

הרומן הגדול של אמיל חביבי הוא טור דה פורס של שילוב ז'אנרים. מה אין פה? סיפור הרפתקאותיו של מין למך ביש גדא, משת"פ בן משת"פ (ליטרלי), סאטירה פוליטית מצחיקה ממש על ישראל של שנות מפא"י, מדע בדיוני ואבסורד, ציטוטי שירה ערבית קדומה ומודרנית, יחסי הורים וילדים, וגם סיפור אהבה.

חביבי, שהיה במשך שנים ח"כ מטעם המפלגה הקומוניסטית ופעיל במאבקים לשוויון של הציבור הערבי בישראל, מבקש כאן מתוך אמפתיה לחדור לנפשו של גיבור שבחר בדרך שונה לגמרי - גיבור שהתפקיד הראשי שהוטל עליו מטעם השלטון הוא להיאבק בהשפעה של אותם פעילים קומוניסטים. הוא מתאר מערכת יחסים מורכבת בין המשת"פ למפעילו היהודי המזרחי, הכוללת גם חמלה למפעיל, מתוך הבנת מצבו בשרשרת המזון של ישראל של אז.

כיום כמעט בלתי נתפס שרק לפני כשני עשורים זכה סופר כאמיל חביבי בפרס ישראל לספרות (בפרוזה; באותה שנה זכה אבות ישורון בפרס לשירה). אחת מחברות הוועדה שבחרה להעניק לו את הפרס סיפרה שנים אחרי כן, שראש הממשלה שמיר (שלחץ את ידו של חביבי) ושר החינוך המר מהציונות הדתית לא התערבו בהחלטת הוועדה המקצועית. כשקומץ קיצונים מקרב הכהניסטים ומפלגת התחיה השמיעו קריאות גנאי בטקס, הם זכו לבוז מהקהל (שכלל חובשי כיפות רבים) שדחק אותם החוצה מהאולם. היו ימים..
יש פה גם הישג אדיר של המתרגם אנטון שמאס, שהצליח להעביר את הספר לעברית חיה, יפהפיה ומעוטרת, שאינה שפת אמו. ספר חובה.

לפני שבועיים•
★★★★★
•עמית לנדאו
סטלה מאריס

סטלה מאריס

אליאס ח'ורי

'סטלה מאריס' מספר את סיפור סיפור חייו של אדם, שנולד בזמן מלחמת תש"ח במה שכונה על ידי החיילים ה"גטו" של לוד, רצועת אדמה קטנה ומגודרת בתייל בין המסגד לכנסייה, שבה התירו לתושבים ששרדו את הטבח בעיר להתגורר. אדם גדל עם אמו בחיפה, פוגש שלל דמויות יהודיות וערביות מכל שדרות החברה, לזמן מה מתחזה בהצלחה ליהודי, מגיע כסטודנט במשלחת לסיור בשרידי גטו ורשה ופוגש את אחד ממנהיגי המרד בגרמנים מארק אדלמן(!), חי בזוגיות של שנים עם יהודיה-ישראלית, ופותח עם שותף ישראלי מסעדה ערבית בניו יורק. כל זה לכאורה מעניין, אבל המספר מתיש את קוראיו בחזרות אין סופיות על אותם מוטיבים ותאורי רגש. בסופו של דבר נדמה שבשל המבנה האידאולוגי המורכב של גטאות, ציונות, יהודים ופלסטינים, ח'ורי הזניח את הסיפור עצמו. הרומאן שלו ספוג בקיטש של תאורי האהבה בהשראת המשוררים הערבים הקדומים, ואת רוב הדמויות הישראליות מצאתי שטוחות ובלתי אמינות.
הבחירה של המתרגם להביא את שמותיהם של ישובים כמו חיפה, לוד, ושכם בגרסתם הערבית בעייתית, ולפעמים הוא מועד בכפילויות (יפו או יאפא?). בעיקר לא הבנתי את התעקשותו שלא לתרגם ביטויים כמו "יא זלמה" (בן-אדם) או להביא ביטויים מסוימים בתוך השיחה הערבית במקור הערבי באותיות עבריות ואז מיד את הגרסה העברית. איזה מין תרגום זה לכתוב "בערפש. לא יודעת."? האם מישהו היה מפרסם בעברית משפט כמו " איי דונט נואו. לא יודעת."?

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•עמית לנדאו
ילדי הגטו

ילדי הגטו

אליאס ח'ורי

כשקראתי לפני שנים את 'אוריינטליזם' של אדוארד סעיד, עברה בראשי המחשבה: ומה עם המזרח החוקר (או המדמיין) את המערב? אליאס ח'ורי, כסופר לבנוני שהכריז פעם על זהותו כיהודית, מתמודד עם האתגר ומראה איך עושים זאת באופן מעמיק. היכרותו של ח'ורי עם התרבות הישראלית (עד דקויות כמו "קפה בוץ" ומקומון 'כל העיר' ז"ל) ועם הספרות הישראלית מס. יזהר ועד עמוס עוז מעוררת השתאות באינטימיות שלה. ח'ורי מדמיין ישראלים, כולל את קרבנות האינתיפאדה השנייה, חיילים עם פוסט טראומה, ואף את יהודי אשכנז בשואה. הסופר ר'סאן כנפאני, שהיה כנראה הפלשתיני הראשון שכתב על יהודים ניצולי שואה מוזכר פה, וגם גיבורו של ח'ורי מדמיין לעצמו אב יהודי ניצול גטו ורשה. הוא נוסע עם תלמידים יהודים במסע לפולין, צופה ב'שואה' של קלוד לנצמן, נגעל ממכחישי שואה, ושונא להשוותה לנכבה.

ובכל זאת, זהו ספר על הנכבה. ספציפית, על השבועות הראשונים שלאחר הטבח בתושבי לוד. ח'ורי מרקד סביב הנושא, במידה מסויימת בהשראת סיפורי שהרזאדה, שוב ושוב נוגע ומתרחק, רק כדי לחזור אליו בסוף הרומאן. הוא מזכיר לרגע (בטעות) את 'מיכאל שלי' של עמוס עוז, בהקשר של סיפור שבעצם עוסק בטראומה השתוקה של התאבדות האם, כשהוא מתכוון כמובן ל'סיפור על אהבה וחושך'. ובאמת גם 'ילדי הגטו' כתוב במבנה הספירלי של 'סיפור על אהבה וחושך', כאשר נוגעים בטראומה ומתרחקים, ושוב נוגעים בתנועות ספירליות מצטמצמות והולכות, עד שמצליחים להישיר מבט אל האימה בסוף הרומאן: סיפורם של ניצולי טבח שנאלצו לחיות מאחורי גדרות תיל תחת שלטון צבאי של אלה שטבחו בהם ובזזו את בתיהם, רהיטיהם ומטעיהם. ניצולים שנאלצו לאסוף מהבתים ומהרחובות את הגופות המרקיבות, הנפוחות, המתפוררות, ולקבור אותן בקברי אחים, או לשרפן בפקודת החיילים, בעודם שומעים את צליל העצמות המתפצפצות. שנאלצו לבקש רשות מהקצין לקטוף תפוז מהפרדס שלהם שהוחרם והפך ל"רכוש המדינה".

למרות כובד העניין, הספר אינו נטול הומור: תושבי הגטו תוהים בינם לבין עצמם מה פירוש המילה הזו, ששמעו לראשונה מהחיילים היהודים. הם חושבים בתחילה שמדובר באיזו מילה עברית שמשמעה שכונה של ערבים, עד שאחד מהם, בוגר תיכון ביפו, מסביר להם על הגטאות ההיסטוריים באירופה. אמו של הגיבור מזדעקת- "כלומר, שהפכנו ליהודים? חס ושלום, אנחנו מוסלמים!". "ונוצרים" מוסיף אחד משכניה. הצעיר המלומד בוגר התיכון מסכם: "השוטים הללו לא יודעים שאין בארצנו גטאות... כך מתנהלים העניינים כאן".

ספר כואב, לא קל לקריאה, לעיתים מתיש, לעיתים מתפייט באופן סנטימטלי מדי, אבל מתאר פרק קשה וחשוב בהיסטוריה של הארץ הזו, פרק שמעולם לא נגמר, פרק שגם הוא הולך וחוזר בחיי כולנו בספירלה מתגברת של אימה.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•עמית לנדאו
שמעון צהמארא

שמעון צהמארא

מידד שיף

"שמעון בן רוֹשׁדי צהמארא היווה בעיה חברתית עוד בטרם יוולד."
----
לא פלא שהרומאן הזה נבלע בתהום הנשייה. מידד שיף (אביו של הסופר והקולנוען אגור שיף) השלים אותו בשנת 1951; שלוש שנים אחרי תש"ח, המדינה הצעירה לא היתה מסוגלת, כנראה, לעכל גיבור יהודי-ערבי. הכוונה איננה לכינוי במובן המקובל כיום בחוגים מסויימים, כלומר יהודי בן ארצות ערב, אלא באמת לאדם שהוריו הם יהודי ונוצריה לבנוניים.

שמעון גדל בתל אביב המנדטורית, לומד בגימנסיה הרצליה, אפילו משרת איכשהו בצה"ל שזה עתה נוצר, עובד בעסק המצליח של גיסו ועוסק בשעות הפנאי בציור. אבל הוא לא מוצא את עצמו בסביבה שעבורה הלאום הוא הכול, ושנותני הטון בה הם בעיקר מהגרים מפולין או צברים עוקצניים, חסרי עומק תרבותי-היסטורי: "תרבות משלהם? מנַין? ספרים אלה? או שמא תיאטרון זה? או אולי מוסיקה זאת? אה, שכחתי את הפזמונים. כן, וזאת האמנות הפלאסטית הגדולה. הנח. לבאנטינים הם כדוברי הערבית, ורק יותר צווחנים".

הסביבה המשפחתית בה הוא גדל הזכירה לי דברים ששמעתי בזמנו על הטרגדיה של הישוב היהודי המזרחי הוותיק בארץ, זה שחי בה כבר מספר דורות. המבוגרים, מסורתיים מתונים, רבים מהם סוחרים, היו אדישים לציונות. גם כך ניהלו את חייהם בארץ ללא שום פרויקט פוליטי לאומי, ונהנו מיחסים סבירים עד טובים עם שכניהם המוסלמים והנוצרים. יחסים אלה נעכרו קשות בגלל הציונות המדינית, והפכו עבורם לצרה כלכלית וביטחונית. בשיחה עם גיסו, שואל אותו שמעון: "הגד לי, באבא: מדוע אין אתה עוזב את הארץ?”...
“חשבתי הרבה בענין” אמר אליהו לאטו. “השאלה היא, כמובן, לאן ללכת. חבל שהמצב במצרים הוא כזה. אח, לולא הציונות..".

באחד הרגעים הנועזים בספר, נפגש שמעון באירוע חברתי בירושלים בשלהי שנות ה-30 עם אדם שמתגלה כאחד ממנהיגי המרד הערבי הגדול. וכך פורש לפניו אותו צעיר "קטן קומה, עגול־פנים, ויפה מאוד במין יופי נשי" את חזונו לגבי עתיד הישוב העברי בארץ לאחר הסתלקות הבריטים והקמת המדינה הפלשתינאית העצמאית: "היהודים?... עדיין לא הוחלט מה יהיה גורלם במדינה. יש הנוטים להשאירם כולם, ויש הנוטים להשאיר רק את ילידי המקום. אין הבדל רב בדבר. שלוש מאות אלף לכאן או לכאן אינם מעלים ואינם מורידים בתוך האוכלוסיה הכללית. הוא עצמו גם ממליץ על היתר כניסה לכמה יהודים נוספים: מומחים במקצועותיהם וכיוצא באלה. לאוטונומיה דתית, גם במידה מסוימת תרבותית, אין איש מתנגד. אבל התנדרות מדינית ציונית היא פשוט אבסוּרד."

ניסיונותיו של שמעון לחפש את מזלו באירופה לא עולים יפה, ובסופו של דבר עולה בדעתו הרעיון, שוודאי נתפס כשערורייתי בישראל של אותם ימים, לחצות את הקווים, תרתי משמע, ולחזור לארץ המוצא של הוריו: "הולך אני למקומי. לבאנטינים אמצא גם שם. ולא אדָרש לצנע, מאבק, חלוציות או התנדבות לייצרם. שם נתונים הם לי מן המוכן. הלשון העברית נאה. כן. חונכתי בה. אבל אני שומע גם ערבית, וגם בערבית אפשר לחיות. ולקנות ספרים וצבעים, ולטייל, וללכת לקולנוע ולרקוד ולנסוע לאירופה. ואולי גם לאהוב. כן. גם לאהוב. ובערבית אולי יהיה יותר קל. ודאי יהיה מסוכן פחות".

כדאי להזכיר לטובה שתיים מדמויות המשנה, ששיף מעצב ברגישות ובעומק: פרפר, בת זוגו של שמעון ונפש חופשייה, שאוהבת אותו אבל לא מצליחה לקרב אותו אל המילייה החברתי שלה; ובמיוחד ג'מג'ום (ככל הנראה בן דמותו של המחבר), שחלם להיות שחקן והיה לבוהמיין תל אביבי ציניקן, והוא גם האקס של פרפר, וגם חברו הקרוב היחיד של שמעון.

לא מדובר בספר גדול, כנראה. אבל הוא פורש תמונה מרתקת של החברה הישראלית בהתהוותה, ומבחינה רעיונית יש משהו מרענן מאוד בעובדה שהוא נוצר במובהק מחוץ למכבש האידאולוגי של אותם ימים. בסופו של דבר, זה אחד מהרומאנים הישראלים המיוחדים שקראתי, ואני ממליץ עליו מאוד. ניתן לקרוא אותו אונליין באתר "פרויקט בן יהודה".

לפני שנה•
★★★★★
•עמית לנדאו
בלדות השום

בלדות השום

מו יאן

ננטש במחציתו (מטעמי אכזריות יתרה), אז נא לקחת את הסקירה בערבון מוגבל:
התלהבתי מאוד משני ספרים אחרים של מו יאן שקראתי בעבר, והגעתי ל'בלדות השום' עם ציפיות גבוהות. הסימן הרע הראשון (ממנו התעלמתי) היה האפיגרף בראשית הרומאן- של לא פחות מאשר סטלין.. משם מתחילה מסכת מזעזעת של חיי איכרים מגדלי-שום במחוז נידח בסין בשנות ה-80. מי שלא מאמללים את בני משפחתם בגלל שמרניות פאודלית קיצונית, מתעללים אלה באלה על רקע פנאטיות מאואיסטית, והכול בתיבול אכזריות אלימה וסרקזם יבש, כמעט ללא רחמים. מפתיע שהצנזורה הסינית אישרה הוצאה של כתב אישום חריף כזה על הדרגים הנמוכים של המשטר וכוחות הבטחון שלו. ישנם רגעי פיוט קסומים ספורים, בעיקר של ליל-אהבה של זוג נמלט בשדה יוטה, ואולי גם הדיאלוג הפנטסטי קורע הלב, תרתי משמע, בין אשה לעובר שבבטנה, אבל הם טובעים בכמויות כל-כך גבוהות של השפלה, אלימות וכאב, שפשוט לא יכלתי לעמוד בזה עוד. בהחלט יתכן שבימים שפויים יותר הייתי ממשיך, אבל בתקופה הזו, כשהמוות וההרס מקיפים מכל הכיוונים, זה היה קצת יותר מדי בשבילי.
מומלץ בכל זאת למי שאינם סובלים מקיבה רגישה.

לפני שנה•עמית לנדאו
ג'ים הילד

ג'ים הילד

טוני ארלי

בעולם הבודהיסטי ישנו תרגול פחות מוכר, הנקרא מטה. בבסיסו הוא למעשה עבודה עם דמיון מודרך, במטרה לפתח בהדרגה חמלה ואהבה, כלפי עצמך וכלפי הזולת. באחת ההנחיות, שעל פי המשוער מגיעה מהבודהה עצמו, מתבקש המתרגל להביט על עצמו כמו הורים הצופים בתינוק הישן בעריסה.

נזכרתי בדימוי הזה בזמן הקריאה בג'ים הילד, ספר שכולו ספוג באהבה וחמלה, ומתאר שנה בחייו של ילד באזור כפרי בצפון קרוליינה בשנות ה-30 של המאה שעברה. ג'ים, שחי עם אמו ושלושת אחיה, לא זכה להכיר את האב, שמת זמן קצר לפני לידתו. הרומן נפתח בבשורת מותו של אביו, ומסתיים באופן מרטיט בהשלמתו של הילד עם היעלמו, בחיבורו לחלק הזה, האפל, של משפחתו, וגם בהשלמתו המחודשת עם המשפחה האלטרנטיבית, שמגדלת אותו באהבה עצומה.

הכתיבה של ארלי, שזהו ספרו הראשון, היא מופתית. הכול מהודק תמטית ובנוי ללא רבב, הספר קריא מאוד ותיאוריו את הנפש הילדית, על התנודות הקיצוניות שלה בין רגשי התעלות וגאווה לתחושות קטנות וחוסר ערך, מדוייקים להפליא. היו מבקרים שהרומן הזה הזכיר להם את המינגווי. שנים שלא קראתי אותו, אז קשה לי לחוות דעה. אם כבר הדרום האמריקאי, אז הוא דומה יותר ל'אל תיגע בזמיר' של הרפר לי, אבל פחות דידקטי. מה שכן זיהיתי פה הוא אולי דווקא את רוחה של טובה ינסון, מחברת סדרת המומינים: אפשר למצוא אצל ארלי את הנוכחות החזקה והחובקת של המשפחה ושל הטבע, ואת אותה התמודדות צנועה ואנושית, מלווה בהומור עדין, כמעט בלתי מורגש, עם הנושאים הגדולים של חיי אדם. ועם זאת, זה איננו ספר ילדים אגדתי, וארלי בסופו של דבר חם ומכמיר לב יותר.
ספר נפלא, שפשוט אי אפשר להמליץ עליו מספיק.

לפני שנתיים•
★★★★★
•עמית לנדאו
ארצות התן - הוצאת עם עובד

ארצות התן - הוצאת עם עובד

עמוס עוז

גמרתי את ספרו המוקדם של עמוס עוז כמה ימים לפני שהחלה תופת שמחת תורה. אף שהוא לא מתאר קטסטרופה, ואף שהוא מתרחש עמוק בתוך ימי מפא"י, המיקום בו מתרחשות רוב העלילות- קיבוצים באיזור השפלה בואכה המדבר- והאווירה האופפת אותו מתאימים איכשהו לימים האלה, שבהם הכול מרגיש כסוגר עליך. סיפוריו של עוז מציירים דיוקן של ספרטה החונקת את חבריה בפנאטיות הפוליטית היובשנית שלה. האיד של החברה הקיבוצית ההיא מתגלם בתושבי המדבר הבדווים, אליהם עורגות כמה מגיבורות הסיפורים, מעין סקיצות לחנה גונן המשתוקקת לתאומים ח'ליל ועזיז. מן הצד השני הבדווים מנסים-לא מנסים להתקרב לאדמות הקיבוץ, ספק כדי להכיר את בנותיו, ספק כדי לסחוב ציוד מכני. בדרגה אחת עמוקה יותר עומדים התנים, גיבורי השוליים של הספר, שמופיעים כמעט בכל סיפור וסיפור. הם מקיפים את גדרות הקיבוץ במין שמחה סתומה לאיד, כשמדי פעם אחד מהם, בהתקף טירוף, מנסה לחדור לקיבוץ ונהרג. סיפור אחד מתרחש בבסיס צבאי שחייליו עומדים לצאת למה שכינו פעם פעולת תגמול- פיצוץ בתי כפר מעבר לגבול, ממנו הגיעו לפי הסברה פידאיון. בעצם, גם ההווייה הקיבוצית עצמה לא מאוד רחוקה מכך: בני הקיבוץ מנהלים אסיפת חברים שמטרתה להחליט האם לשלוח כמה מצעירי הקיבוץ הבריונים הששים-אלי-קרב לפעולת נקם מול הכפר הבדווי הסמוך שבניו נחשדו בגניבה, בדומה ל"נערי הגבעות" של היום. למעשה, עומד לפנינו דיוקן של "הווילה בג'ונגל" לפני היותה וילה, כשהיתה עוד מעין פילבוקס מיליטריסטי מבוצר במדבר, או בלשונו של עוז "אי מואר" מוקף בגדרות, "מצודת השונא".

בדמותו של אחד הגיבורים במיוחד (שמשון שיינבאום) מצטייר דיוקן מרהיב באכזריותו של הארכיטיפ של גבר אשכנזי מבוגר, קיבוצניק עמלני והוגה דעות של תנועת העבודה, על הבעלבתיות, החשיבות העצמית והיוהרה, על האגואיזם העמוק, השוביניזם הגברי והיחס האינסטרומנטליסטי לאחר, על חוסר היכולת לתקשר עם דור הילדים, ועד והשבירה הטראגית והבלתי נמנעת של האישיות הזו. שתי דמויות בוחרות, במודע או שלא במודע, לברוח מן המציאות הזו רחוק ככל האפשר אל מחוזות רומנטיים. האחד מוצא את מותו בין חברי הבריגדות הבין-לאומיות של הרפובליקנים במלחמת האזרחים הספרדית, והשני מנסה לבנות חיים חדשים בירושלים. אלא שהוא מגלה שגם היא מוקפת משלושת עבריה בצריחי מואזין ופעמוני כנסיות של הערבים. במצוקתו הוא נותן דרור לדמיונו באופן מופלא כפי שאף דמות בספר לא מעזה לעשות. הוא חולם על "הרים מעפילים, רכבות מהירות בתבל, שדרות בנות אלף מזרקות מים טובלות במטחי אור... מפרצי ים שסועים כחולים על סף הדומיה". כמה יופי, וכמה רחוק ובלתי מושג היופי הזה.

'על האדמה הרעה הזאת', הסיפור האחרון המופיע בספר, הוא לטעמי הטוב מכולם. הוא היחיד שאינו מתרחש בישראל של אותן שנים אלא מדלג אחורה אל תקופת השופטים בתנ"ך. ואף שיש דמיון תמטי מסויים בינו לבין הסיפורים האחרים, הוא גם שונה מהם מאוד. ריאליסטי פחות מהם, הוא עצמו מתאר את המציאות התנ"כית באופן אוריינטליסטי קסום ואפל, שקשה לעמוד בפניו. בהערת אגב לסיום, אי אפשר שלא לחוש בנימה כלשהי של מיזוגיניות בספר. איכשהו רוב דמויות הנשים המופיעות בסיפורים הן פתייניות, לא רציונליות, או לובשות את דמותה של איזו אלמנה סיציליאנית מרושעת שמכה את ילדיה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•עמית לנדאו
חיים

חיים

גַּיִל הַרְאֶבֶן

"אתה יודע, תמיד אומרים את זה, שמלמעלה אנשים נראים כמו נמלים קטנות מתרוצצות. זה מה שעשה אותך חולה?"
כך פונה אל יואש באחד מרגעי המפתח ברומן המיוחד הזה אחד מחבריו, כשנודע לו שיואש התחרפן בזמן ביקור עם הוריו על גג האמפייר סטייט בילדינג.
"נמלים מתרוצצות? בכלל לא ראיתי נמלים.
אז מה כן?
ראיתי המון אנשים הולכים עד שהם נעלמים, ואז כל הזמן אחרים באו, ועוד אחרים... שמה כאילו כולם התחברו. ואז כאילו הכול התחבר... שכולם באמת, באמת קיימים, ושעוד רגע כולם באמת לא יהיו".
ספרה החדש של גיל הראבן עוסק לכאורה סתם בחיים של חבורה ירושלמית שמתבגרת יחד מהיסודי בשנות ה-70 ועד לימינו, כאשר ילדיהם שלהם כבר בוגרים צעירים. אבל באמת הוא עוסק בחיים במובן העמוק של המילה, שאפשר להתקרב להבנתו אם רק מציבים אותם אל מול המוות: צבעוניות היש מול אפלת האי-קיום; התיאוריה של החיים כמין משחק גדול שאנו בני מזל מעצם זה שנזרקנו מהריק השחור להשתתף בו, כמו קובייה במשחק שש-בש שעולצת בכל פעם שמשליכים אותה על הלוח. יתכן שרק מי שגוסס מבין את זה באמת.

"מה אתה מחייך, אמרתי משהו מצחיק?
לא, אני סתם חשבתי לי- אתה זוכר שפעם לא היתה דריה?
לפני שהיא נכנסה לנו לחיים, אתה מתכוון?
אני מתכוון שפעם היא לא הייתה בכלל. שפעם דריה לא הייתה, ואז היא פתאום נולדה והופיעה".
כאשר מאמצים את נקודת המבט החומלת, שאפשר לכנות אותה נקודת המבט של אלוהים שמביט על העולם מלמעלה, כשרואים בבירור את נס הקיום, לפעמים מתמלאים כלפי הקיים באהבה, שדומה אולי לאהבה של אם לתינוק שזה עתה נולד. ואז גם דריה המעצבנת נראית פתאום כמו פלא. אלא שאנחנו לא אלוהים, ולא תמיד יש לנו כלים להתמודד עם נקודת המבט הזו, שמטילה משקל עצום על יחסינו עם בני האדם. וזה כנראה שורש המשבר הקיומי שעוטף את יואש, אחת הדמויות המעניינות שנתקלתי בהן בספרות העברית בשנים האחרונות. לכאורה בחור הכי רגיל שיש, כזה שלא הצטיין בכלום בבית הספר, גם לא היה חלש במיוחד בשום דבר, אחד שמשחק כל יום שישי בצוהריים כדורסל עם חברים. אבל עמוק בפנים הוא קצת "הנסיך הקטן" של ירושלים, אחד שקרוע מהחיים כי הם בני חלוף, וכי לאף אחד אין בעצם תחליף. ובאמת, לקראת סוף הספר ההשוואה הזו עולה בבירור, כשאמה של אותה דריה (שמעורבת באקטיביזם צמחוני לא-חוקי) אומרת שהיתה מקבלת את הצמחונות של בתה אילו רק דריה הייתה אוהבת "כבשה אחת שאין לה תחליף".

הנסיך הקטן מכוכבית ב-612, שלא יכל להשלים עם הפרידה מהאהובים עליו, בחר ללכת בעקבותיהם. הנסיך הקטן מירושלים מחלים למזלו מהרומנטיקה המורבידית הזו. ונדמה לי שהריפוי שלו מתחיל כשאחת מחברותיו אומרת לו בפשטות שיפסיק לשחק את המבט של אלוהים עם החמלה שלו "כי זה מתנשא". אז כמו שאפשר להבין, זה ספר שמתתפוצץ מרוב אהבת אדם. הוא לא מושלם- אפשר היה אולי לטפל בממד הכרונולוגי בצורה טיפה יותר מאוזנת, אבל הוא מרגש באמת, והדמויות של הראבן עמוקות וניכר שלא יצאו מתוך שטאנץ. קראתי אותו כשהייתי בחו"ל, ובאחת הטיסות, כשישבתי ליד החלון וצפיתי בעולם מלמעלה וראיתי את האדמה הגדולה שאנחנו סימנו עליה בשרירותיות גבולות להפריד בינינו, אז גם אצלי הכול התחבר: הסצנה על גג האמפייר סטייט בילדינג, והטייס של סנט-אקזיפרי מהנסיך הקטן, ורס"ן שירה אטינג, שטסה גבוה מעל עזה ובוודאי גם היא כמו יואש רואה את המוני האנשים שם באים ונעלמים כחלק ממעגל החיים, אבל בסופו של יום עושה עם חבריה לטייסת את מה שהיא עושה, "בידיעה שהם עלולים להרוג ילדים".

לפני שנתיים•
★★★★★
•עמית לנדאו
מבעד לקרקעית השקופה

מבעד לקרקעית השקופה

יובל שמעוני

יהודי פליט, אוד מוצל מאש, יוצא למסע דרך הים ליבשת חדשה. הוא יבנה בה את חייו תחת חסותה של מעצמת על מערבית, כשהוא משתתף בבניין המושבות החדשות עד שיראה את המקום "בשגשוגו: עוד ועוד ערים שייבנו בו ובהן בתי אבן". אם זה נשמע לנו כישראלים מוכר מאוד, נהיה מופתעים כשנגלה לאיזה מקום רחוק ובלתי צפוי לוקח יובל שמעוני בספרו את הנושא. האם התכוון ליצור אלגוריה ביקורתית על התנועה הציונית? הפליט היהודי שלו מגיע לארץ נידחה, ופוגש בילידים שאינו יודע את שפתם. הוא לא באמת טורח ללמוד אותה ("שילמדו הם, היו אומרים תמיד"). תחת לחץ חברתי הוא נוטל חלק באונס של אישה מבנות הילידים כדי להוכיח את גבריותו בעיני מלחי הספינה. יתכן שזה גלגול מוקדם של החלום הציוני לברוא יהודי חדש, גברי במובהק, שישיל מעליו את ה"נשיות" של היהודי הגלותי. בכל מקרה, הקשר למה שנעשה פה בארץ ע"י היהודים החדשים לילידים לא נאמר במפורש, והאחריות להסקת המסקנות היא על הקורא/ת בלבד. אבל מי שירצה, יוכל לראות בגירסה האינדיאנית הראשונית לעפיפוני התבערה (ששולחו לפני כמה שנים מעזה אל מעבר לגדר) רמז נוסף בכיוון זה.

לרומן של שמעוני שני חלקים: הראשון חושף באמצעות פלאשבקים את סיפורו של נער ממשפחה יהודית בספרד הימי-ביניימית, העומדת בפני הברירה להתנצר או לצאת לגלות. הוא עצמו בוחר לצאת לגלות כפולה, גם ממולדתו וגם ממה שנותר ממשפחתו, ובעיקר מאביו, בו הוא תולה את האחריות לאירוע שהותיר עליו חותם טראומתי למשך כל חייו. לאחר הסתננותו לספינה בנמל, הוא מוצא לו דמות אב חלופית באדמירל מגלומן. בן דמותו של קולומבוס, משמש האדמירל כדובר בחלקו השני של הרומן, הכתוב במתכונת של מכתבים. גם בו (וזה מחזק את ההשערה על הממד האלגורי-הפוליטי בספר) מפעם החלום "לגאול" את ארץ הקודש מידי המוסלמים. למעשה, הסטייה המשמעותית ביותר של שמעוני מהסיפור הציוני הקלאסי מתבטאת בהחלטה המאוחרת שעושה הגיבור לבחור בצד של הקורבנות, כדי לכפר על חטאו הראשוני שמייסר אותו.

שמעוני דבק בסגנון כתיבה אכזרי, גם בתיאוריו וגם בהערות הסרקסטיות או הבדיחות השחורות שדמויות הרקע בספר מרבות לספר. כך היה בעצם גם בספרו הקודם והנפלא 'קו המלח'. באופן אישי, אני לא מת על זה. תהיתי אם על עצמו הוא מדבר, כשהוא שם בפי הגיבור את המילים "רשעות הייתה בדבריו, ובכל זאת אמר אותם. כבר למד דבר או שניים על רוע ויודע לזהות אותו גם בקרבו".. יש בו מין מרירות "פולנית", כמעט חנוך לוינית, וכמוהו הוא נמשך גם אל הפואטי והנשגב. אכזרי, אבל לצד זה הוא מסוגל לחדור בצורה נוגעת ללב לנפשו של אדם מצעירותו ועד זקנתו. אדם שאמנם מוקף באנשים, אבל בסופו של דבר אפוף תחושה עמוקה של בדידות. ספר מומלץ מאוד.

לפני שנתיים•
★★★★★
•עמית לנדאו

ביקורות נוספות על "כרוניקה של מוות ידוע מראש"

כרוניקה של מוות ידוע מראש

כרוניקה של מוות ידוע מראש

גבריאל גרסיה מארקס

140 עמודים קטנים ובאריזת הקרטון המיוחדת של עם עובד מקפלים בתוכם סיפור משעמם להפליא. סנטיאגו נסאר עומד במרכז הסיפור, אם כי הוא פסיבי למדי בו. המקום הוא עיירה קטנה בקולומביה, שם נמצאים ערב רב של עדות מתורכים עד ערבים.
סנטיאגו נסאר "מואשם" ע"י אנחלה ויקאריו כאילו הוא זה שחולל אותה. ולמה זה עקרוני? זה עקרוני משום שכלה אמורה להגיע לנישואיה בבתוליה. החתן הוא עשיר והוא מגיע כמו מתוך סרט בהליכה בוטחת ואיטית, שם עינו על אנחלה ומבטיח לעצמו מראש שזו תהיה כלתו אפילו זו באה ממשפחה עניה ובלתי נחשבת.
מרגע שנודע לחתן, ביארדו סאן רומאן שמו, שכלתו אינה בתולה, הוא משיב אותה למשפחתה עוד בערב הנישואים. העיירה היא עיירה קטנה, הבושה היא בושה גדולה. מי שיוצא להלחם את בתוליה האבודים של אנחלה, אחרי ששאלו מי האשם ונאמר שזה סנטיאגו נסאר, הרבה תקווה לא נשארה לו. האחים התאומים בני ה-24 פדרו ופאבלו ויקאריו יוצאים לציד. הם מארגנים סכיני שחיטת חזירים, מודיעים לכל מי שרוצה לדעת וגם למי שלא רוצה על המעשה העתידי המתוכנן ומכאן מתגלגל סיפור של כרוניקה של מוות ידוע מראש.
יש כאלה שלא מאמינים לדברי האחים, יש כאלה המאמינים ואין בידם להושיע, יש המאמינים ומנסים לסייע לסנטיאגו נסאר. עובדה שהוא נרצח ואז מארקס מתחיל לחזור על עצמו בצורה בלתי נסבלת כשבכל פעם נוסף פרט קטן להעצים את המתח והשעמום מועצם. לכאורה, סיפור עסיסי על מקום בו כולם מכירים את כולם, האלימות לכאורה מיותרת, מי שהיה אמור למנוע את הרצח לא עשה די, אף הנרצח לא האמין שזה גורלו ואולי הרגיש לא אשם.
אני מבין את הקוראים שניסו למצוא הרים בין הצללים. אלא שהכל מפורש שם, לא מעניין, לא מתפתח ולא מסתכם לשום מסקנה. את מאה שנים של בדידות ואהבה בימי כולרה אהבתי מאוד. הסיפור הזה היה מבחינתי גם מיותר וגם מאכזב.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•מורי
כרוניקה של מוות ידוע מראש

כרוניקה של מוות ידוע מראש

גבריאל גרסיה מארקס

רוצה לקרוא את הסיפור על אלפי מכתבי אהבה, שאף אחד לא נפתח?

כרוניקה של מוות ידוע מראש – גבריאל גרסיה מארקס

הגורל הופך אותנו לבלתי נראים.

עלילה:
עיתונאי בעיירה קולומביאנית מנסה לשחזר כיצד עיירה שלמה אפשרה לרצח להתרחש לאור היום.

משקל: בינוני

מניעים את הסיפור: בעיקר רקע, פחות עלילה, בקושי דמויות

דמויות מעוררות: היקשרות-טראגית, אמפתיה-כואבת, דחייה-ערכית, כעס-ותסכול

וייב: מלנכולי, מותח, נוסטלגי

טון: רשמי, מנותק, בוגר

חקירת פשע הפוכה; הרצח מוכרז בשורה הראשונה, הרוצחים ידועים, והקורבן הולך עיוור לקראת מותו בעיירה שהייתה לה שעות להצילו ובחרה שלא. דיוקן של קריסה מוסרית קולקטיבית; מנגנון הבלתי-נמנע: קודי כבוד, מאצ'ואיזם ושתיקה קהילתית מתחברים לייצר אסון שנראה בו-זמנית ניתן למניעה ובלתי-אפשרי לעצירה.

אהבתי

מבנה מופנה כנגד הקורא; הידיעה שהגיבור ימות אינה משחררת את המתח אלא מגבירה אותו; העניין נוצר בתצפית על כל הזדמנות להתערבות, שמתמוססות אחת-אחת. פרוזה עיתונאית, שטוחה ויבשה מתארת את הזוועה ואת האדישות; הופכת את המאורע ליעיל יותר ולא פחות נורא.

אבל

המבנה האנסמבלי ואורך הסיפור גורם לזה שאף דמות אינה מקבלת עומק פסיכולוגי ממושך; הנובלה חוקרת את הקהילה ולא מתעכבת בצורה אינטימית על אף דמות בודדת.

שורה תחתונה:

הקריאה משאירה אי-נוחות מסוימת, קלאוסטרופובית, מתוחה ומבשרת רעות; כישלון קולקטיבי שנובע מחוסר רצון להתערב, מתוך הנחה שמישהו אחר יפעל, ציות לנוהג החברתי מפני שמחיר ההתנגדות נראה גבוה מדי. הנרטיב על אחריות חברתית ועל האופן שבו מערכות מייצרות תוצאות שאף יחיד לא תכנן במלואן, רלוונטי לאורך כל ההיסטוריה, בקהילות שונות, בתקופות שונות, ועם ערכים שונים. חווית הקריאה מדויקת, מערערת ומטרידה. ספר מצוין.

פורסם במקור: אנטומיה של סיפור - כרוניקה של מוות ידוע מראש https://atazur.co.il/?p=1359

הצהרת ב.מ.:
בִּי-מָא לא כתבה את הטקסט, אבל שאלתי אותה אם הנובלה מתארת את הפשע המושלם, והיא אמרה לי שהוא אנטי-פשע מושלם, כי אף אחד לא רוצה אותו, כולל הרוצחים.

עוד:
- עוד אנסבל דמויות סביב מוות - בבוא מותי מאת ויליאם פוקנר: https://atazur.co.il/?p=757
- ציטוטים שאהבתי: https://atazur.co.il/in-a-sentimental-mood-by-book/?post-id=1359
- (עד) עשר קלאסיקות לשנת 2026: https://atazur.co.il/?p=952

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•ephemeral
כרוניקה של מוות ידוע מראש

כרוניקה של מוות ידוע מראש

גבריאל גרסיה מארקס

זה הוא סיפור על הטבע האנושי והקהילה האנושית;
סיפור שהזכיר לי מאוד את התאוריה הפסיכולוגית הידועה "אפקט העומד מהצד".
סיפור בעל ניחוח דרום קולומביאני נושן,
בעל דמויות השבויות בעולם ערכים קונסרבטיבי,
בעל יכולת לאחוז בך אפילו כשכל ההתרחשויות כבר ידועות (או לפחות החשובה שבהן ידועה).

הסיפור מסופר בצורה כל כך אנושית, שעל אף שעולם הערכים של הדמויות רחוק מהעולם שלי, לא יכולתי לכעוס לא על תושבי העיירה (שלא מנעו את הרצח) ולא על הרוצחים (שלאורך כל הספר מחכים רק שמישהו ימנע מבעדם לבצע את התפקיד שהם מאמינים שהוטל עליהם מכורח היותם שבויים בקונספציות שנכפו עליהם על ידי החברה בה גדלו וחיו).

מודה, שנתיים לאחר שקראתי את מאה שנים של בדידות וסבלתי מכל רגע, החלטתי לתת צ'אנס לספר הזה - רק כי ראיתי שהוא קצר ותיארתי לעצמי שגם אם שוב לא אתחבר לכתיבתו העמוסה והמעייפת של מארקס, יקח לי פחות ממאה רגעים משמימים כדי לקרוא אותו.
ואכן הופתעתי כשמתחילת הספר ועד למילה האחרונה בו, היה לי ברור שמדובר בספר מעולה.

בשורה התחתונה,
בשבילי זה הוא ספר שלקח אותי לעיירה קסומה ושכוחת אל בדרום אמריקה,
הכניס אותי לנבכי הנפש האנושית
וגרם לי לגלות מחדש את מארקס המוכשר.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Alisa K
כרוניקה של מוות ידוע מראש

כרוניקה של מוות ידוע מראש

גבריאל גרסיה מארקס

הספר המשובח הזה מצטיין בתמציתיות שבו - והוא עוצב בדיוק בהתאם. נכון, זה בעיקר "נגזר" מאופי הסדרה "פרוזה אחרת" של עם עובד, ועדיין - נדמה כמו כל הסדרה עוצבה בהתאם לרוח הסגנון של הספר הזה.

מארקס לוקח אותנו עשרות שנים אחורה, אל זמנים אחרים, במקום אחר - אמנם במאה העשרים - אך עושה יותר רושם של המאה השמונה-עשר.

מעשה הרצח מסופר עוד מראשית הסיפור, ולמעשה, ככל שהספר מתקדם, אנו חוזרים אחורנית, בהצצות חטופות, ובונים לעצמינו תמונה מושלמת ומדוייקת של רצח שנדמה שאף אחד לא רצה שיתרחש, כולל צמד האחים הרוצחים עצמם - אך הוא בוצע מכיוון שכמעט אף אחד לא עשה מאמץ יוצא-דופן כדי לעצור אותו - כולם פשוט חשבו ש"יהיה בסדר".

אינני בטוח אם יש כאן ביקורת על "תרבות סמוך" לטינו-אמריקאית, אני חושב שבסיפור הזה יש בעיקר הרבה אירוניה מרירה, וזהו הקסם שלו - גם אם יש הרבה אמת ברקע הזה, והוא מלמד אותנו הרבה על תרבות נוצרית-מערבית, אמנם, אך פרימיטיבית בהווייתה - עדיין לדעתי אין לקחת את הסיפור ברצינות תהומית, אלא פשוט להסחף אל סיפור קצרצר, סיפור שקוראים ביום אחד (והרי לכם עונג שבת), ולסיים עם תחושת סיפוק שבאה עם אותה תחושה של איכות, לא מן הסוג האליטיסטי אלא נהפוך הוא - הזו שבאמת יכולה לדבר ולהיות נגישה לכולם.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קורנליוס
כרוניקה של מוות ידוע מראש

כרוניקה של מוות ידוע מראש

גבריאל גרסיה מארקס

אוי כמה טוב היה לחזור לביקור בבית ועוד כשבכפר יש חגיגה. ככה זה הרגיש לי כמכורה למארקס.
עזבו רגע את העלילה בצד,אמנם בהתחלה יש תחושה שהגעת בטעות לרשות הפלסטינית שעל הפרק אורח חיים של רצח על כבוד המשפחה הידוע גם במחוזותינו אבל , הספר מזמן למכורים חגיגת טעמים אהובים שרק מארקס יודע לבשל. הגיבור הוא מת מהלך כמיטב המסורת. אבל הנופים של מקונדו התחילו לערפל את החושים והטירוף השיטתי של כל בני העיירה מחמם את הלב המכור, והדובדבן שבקצפת - הדבר הארור הזה שקוראים לו אהבה, בכל עוצמתה עם כל צדדיה המכוערים , פתאום האהבה הזו בלי שום אזהרה מוקדמת מגיעה לגבהים האולטימטיבים של ימי כולירה בדמותה של הכלה הזנוחה שאהובה מגיע אליה אחרי 17 שנה והנה הגעתי לפסגת סם האושר- האשליה המתוקה.
ומסביב ממשיך הציד המוטרף הזה וכולם חיים עם זה בשלום והכל בעצם לא נורא כי כבר הקורא כבר עמוק בסם ההזיות שמארקס טמן לו.והכל מאוד מאוד מהנה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•נעמה 38
כרוניקה של מוות ידוע מראש

כרוניקה של מוות ידוע מראש

גבריאל גרסיה מארקס

זהו ספרו השני של מארקס שאני קוראת, אחרי אהבה בימי כולרה, שקראתי לפני שנים.
הספר הזכיר לי במובן מסויים את "סיפורו של מייטה" של מריו ורגס יוסה, ואף החזיר אותי קמעא לספרו המופתי של קפקא, "המשפט".
העלילה סובבת סביב רצח אשר אליו אנו מתוודעים כבר בתחילת הספר, רצח אשר את מבצעיו ואת מניעיהם אנחנו מגלים עוד לפני עמוד 27. המספר, חבר קרוב ואף בן משפחתו של הנרצח, כמו כותב מסמך תיעודי בסגנון פרוזאי, המתחקה אחר המאורעות, הנסיבות, הכשלים והטעויות, שהובילו להירצחו של סנטיאגו נסאר, גבר חביב, עולז ונהנתן, בן יחיד לאמו ולאב ערבי, איברהים, אשר נפטר כמה שנים לפני כן.
המספר חוקר את הכרוניקה העגומה שהובילה לרצח, תוך כדי פגישות עם הנפשות העיקריות שהיו חלק מאותה טרגדיה, כולל הרוצחים, וחזרה אחורה בזמן ליום הפשע, תיאור המאורעות בימים שלפני ואחרי, וסיפורן האישי והמשפחתי של הדמויות החשובות בסיפור. הוא לא רק מיידע אותנו על עברן של הדמויות אלא אף סוגר לנו קצוות ע"י דיווח אודות מה עלה בגורלן, בבחינת "איפה הם היום".
כך שמצד אחד זהו רומן "רגיל", ומצד שני סוג של ספר מתח, דו"ח על פשע חמור שהיה יכול להימנע. גם המשפט שהתבצע לרוצחים מתואר בסיפור, אשר בכללו, בנוי רבדים על פני רבדים, עד שבסיום אנחנו מחברים את הקצוות כולם, ואת שברי התמונות כולן, לכדי סיפור אחד שלם וכרונולוגי. זכרונותיהן של הדמויות שאותן מתשאל המספר, תיאוריו את המשפט, זכרונותיו שלו הוא מיום הרצח ומחוויותיו עם סנטיאגו נסאר, כל זאת ועוד נותן תחושה של סרט קולנוע, כדוגמת "טיטאניק", נניח, שגם שם אנחנו יודעים מראש שהספינה טבעה ואנשים נהרגו, ובמשך כל הסרט למדים להכיר את הדמויות ואת הכרוניקה שהסתיימה בטרגדיה נוראית. כמו בסרט, גם בספר זה ישנו סיפור אהבה, להבדיל אלפי הבדלות, על כלה שננטשה מס' שעות אחרי חתונתה, מאורע אשר היווה את הטריגר למניע הרצח, ואינני רוצה להיכנס כאן לספוילרים אז לא אוסיף.
כתיבתו של מארקס מצוינת, ללא ספק. יש לו חוש הומור מקסים, שובבות מסוימת, קריצה פה ושם. סגנונו חף מכל רבב. הספר קצר ונקרא מהר יחסית, אך אישית, לא חשתי בהתלהבות גדולה במהלך קריאתו, או בכמיהה לחזור לקריאה אחרי ההפסקות ההכרחיות. בכל זאת קראתי וסיימתי אותו, כי הסיפור, למרות שאינו טומן בחובו איזשהו חידוש ספרותי, או תפנית עלילתית מרעישה, או אפילו מקוריות יצירתית הניתנת לציון מיוחד - הוא סה"כ מאוד אנושי, ומה שמייחד אותו הוא לעגו של מארקס לנטייתם של בני האדם (או ספציפית של הקהילה הספרדית באותה תקופה) לחשוב ש"יהיה בסדר", לאוזלת ידם, לתכונתם להימנע ממעשה היוכל להציל חיי אדם בגלל פחדים, או שאננות מטופשת, או לחץ חברתי, או דיעות קדומות, או סתם נבזות. ההגכחה של המערכת המשפטית גם היא נושא שבולט בקריאה. דמויות החוקרים והשופט מתוארות באופן המעורר גיחוך, ביקורתיות, השתוממות ואף כעס. כך גם בדיוק דמותו של ראש העיר ה"נטורליסט".. תיאורים שכמעט הולמים קומדיה גרוטסקית.
הזעקה שנזעקת מפי הקורא לאורך כל הספר היא איך, איך לעזאזל קורה פשע מיותר כל-כך, שכולם יודעים שעומד לקרות מלבד הנרצח עצמו, וכולם איכשהו נמנעים מלהזהיר אותו?! מה לא בסדר כאן?!
נושא הכבוד ובמיוחד כבוד המשפחה, המובא בספר זה כנושא עיקרי, וכחלק ממוטיב הלעגנות של המחבר על האווירה באותה עיר ומערכת משפטית, המחבר מותח ביקורת על הארכאיות של הקהילה ועל הפרימיטיביות הבולטת של חבריה ורשויותיה. וזה דוקר.
הסיום שלך הספר חזק מאוד. רק בעמודים האחרונים נכנס המספר לנעליו של הקורבן עצמו ומתאר את הרגעים שלפני הרצח ושאחריו, תיאורים מזעזעים וקשים, כואבים וטרגיים במיוחד. אם לא היתה לי התחושה של ה"וואו" במהלך הקריאה, אז בסיומה פלטתי מן "פי, יא אללה!" של כאב, המומה מסיומם של חיים כה קצרים בכזו קלות וללא סיבה אמיתית, גדושה ברגש של הזדהות וחמלה על הקורבן, סנטיאגו נסאר.
חבל שקראתי את "עיני האח הנצחי" בדיוק לפניו, (ומי שראה את סקירתי עליו, מבין..) כי זהו ספר שווה, סה"כ, ורצוי לקרוא אותו בגיל צעיר יותר לדעתי, כשהנפש נוחה יותר להתרשם, וזכה יותר מספרות קלאסית משובחת יותר מזו.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•MishaEla
כרוניקה של מוות ידוע מראש

כרוניקה של מוות ידוע מראש

גבריאל גרסיה מארקס

אפשר לקרוא אותו כספר מתח
גודלו הפיזי הקטן, החום של העטיפה הפשוטה-אך-המתוחכמת
עושה לקורא להרגיש גם הוא מתוחכם-אבל-לא-מתאמץ
אבל עדיין כל זה יהיה פספוס
עדיף לקרוא אותו כמשל על החיים
כביקורת אולי או רעיון להרהר בו - איך לפעמים אנשים פועלים
לא מרצון חופשי (לפחות לא זה אליו מתכוונים בהגדרה)
אלא מרצון שכופה עליהם הסביבה.
נעים לקרוא את הספר ולהרגיש את המחנק שאופף את הדמויות, את העדר התקווה,
את הקשיים שבהליכה בתלם.
כאמור
אפשר לקרוא כסיפור מתח, אז הסוף ידוע מראש
אז מה
לכולם ברור שהדרך היא העניין
אבל עדיף לקרוא כמשל
ואז להרים את העיניים ולראות כל כך הרבה כרוניקות כאלה
מסביב.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•Ron1999
כרוניקה של מוות ידוע מראש

כרוניקה של מוות ידוע מראש

גבריאל גרסיה מארקס

מצויין! אוזלת היד של עיירה שלמה. מותח ומעניין למרות שסופו ידוע מההתחלה. הספר הראשון של גבריאל גרסיה מארקס שאני קוראת ועכשיו אני בטוח אמשיך לאחרים.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אפרת
כרוניקה של מוות ידוע מראש

כרוניקה של מוות ידוע מראש

גבריאל גרסיה מארקס

אם אתם מתלבטים האם לקרוא את מאה שנים של בדידות או אהבה בימי כולרה, תקראו קודם את "כרוניקה" ותראו אם זה הטעם שלכם. יש בספר מספר יתרונות: ראשית, זו הכתיבה הנעימה של מארקס. בנוסף, הספר קצר וקולע. שלישית, מבנה הסיפור יפה - סופו מסופר כבר בהתחלה.

לפני 18 שנים•