*וורקרוס*
אמ;לק: כן או לא? לא, כי מכירים את זה שלפעמים אתם טועמים מאכל כלשהו וחושבים, "איך אפשר להרוס מוצרים איכותיים כל-כך בצורה יסודית כל-כך?" אז הספר הזה עשוי מחומרי גלם מצוינים, אבל טעם הלוואי שלו הרס לי את כל ההנאה
תקציר מגב הספר:
אֶמיקָה צֶ'ן מעריצה את הידֵאוֹ טָנָקָה, הביליונר הצעיר שהמציא את משחק "וורקרוס". זהו משחק שבו המשתתפים נכנסים לתוך מציאות וירטואלית והופכים לשותפים לתחרויות מסמרות שיער ולמתחרים שטופי דם ויזע ( =^.^= אני מניחה שהייתי צריכה להזהיר אתכם קודם לקרוא את התקציר הזה עם עגלת החייאה לידכם, כי אני לא שוללת את האופציה שהביטוי "שטופי דם ויזע" יגרום לחלק מהאנשים לחטוף התקף לב מרוב צחוק =^.^= )
בניגוד להידאו טנקה העשיר, אמיקה, היא ציידת ראשים ענייה, אין לה עבודה קבועה, ובעל הבית עומד לסלק אותה מהדירה העלובה שלה ( =^.^= היי! למה עלובה? כל דירה מכבדת את בעליה, כפי ששוכרי דירות עלובות שכמותנו אוהבים לומר! =^.^= )
ברגע של חולשה, וכדי לזכות ברווח מהיר, אמיקה פורצת אל תוך משחק הפתיחה של טורניר וורקרוס הגדול. היא חושבת שהיא סמויה, אבל טעות קטנה אחת חושפת את הזהות שלה לעיני כול. אמיקה מחכה שיבואו לאסור אותה, אבל אז מגיעה ההפתעה האמיתית: הידאו טנקה רוצה שהיא תהיה לצידו, ויש לו משימה בשבילה ( =^.^ זה...לא נשמע מפתיע במיוחד =^.^= )
מרגע זה אמיקה נקלעת למציאות של עושר וכוח, זוכה לתשומת לב מבלבלת מהרווק המבוקש בעולם ( =^.^= אוי. איכ. בלעעעכס, געעע, חיייייטפו. גרעפס =^.^= ), ובמקביל, יורדת לעומקו האפל של המשחק. מי רוצה להרוס את הבוס החדש שלה ואת האימפריה העצומה שבנה? ( =^.^= אני! אני רוצה. הוא כל-כך סקסי ומושלם ועשיר ומהורהר ומעצבן אפשר להרוג אותו בבקשהההה? =^.^= ) ככל שאמיקה חופרת, התשובות מתרחקות והסכנה מתקרבת.
ומה אני חשבתי:
בשני הפרקים הראשונים הייתי בטוחה שאני עומדת לאהוב את הספר מאוד. עולם VR מגניב עם אווירת משחקי-הרעב (מישהו ראה "ראלף שובר את האינטרנט"? אז בתחילתו, הספר הזה הרגיש לי כמו ראלף שובר את האינטרנט בכיכובה של קטניס). מתח ואקשן ישר מההתחלה. דמות ראשית פשוט מצוינת – ברמה שצריך להשתמש בה כדוגמה בסדנאות הכשרת סופרים – בין השאר כי היא מצליחה להתחמק מכל קלישאות הז'אנר:
גיבורים קלישאתיים, כידוע, צריכים להיות או חסרי-בטחון, נכים-חברתית ומגושמים להחריד, או עילוי מדהים ויהיר להחליא בתחומם. לרוב ההאקרים נופלים בקטגוריית היהירים-להחליא: הם לא יכולים להיות סתם האקרים טובים, הם יפרצו לפנטגון מתוך הטלפון שלהם בזמן שהם בשירותים סתם כי הם יכולים, ויגחכו בהתנשאות כל הדרך על כל האנשים הפשוטים שסביבם. אבל אמיקה לא כזאת – היא טובה, כן, אבל לא הכי טובה (וזה מתברר מהר מאוד כשהיא פוגשת לראשונה באנשים עם יותר זמן ומשאבים להתאמן ממנה), ותחושת הערך העצמי שלה פשוט...נורמלית ותואמת-מציאות. כמה מרענן!
אם לגיבור הקלישאתי היו חיים קשים, הוא יהפוך או לערימת נזלת (נדיר – מאז הספר האומלל "שוליית הרוצח" לא נתקלתי למזלי בעוד גיבורים כאלה) או (נפוץ יותר) לשורד קשוח וחסר נשמה (כי למה שתהיה לך נשמה? אי אפשר לאכול נשמה כשאתה לבד על עץ ביער ומס הכנסה, ילדים גועליים מבית-הספר שלך ונמרים שן-חרביים מנסים להרוג אותך!) שמתייחס לכולם סביבו כאילו הם תינוקות תמימים ומטופשים ורק הוא הלך לסוף העולם ובחזרה ומבין משהו מחייו (ואני כאילו: סבבה בנאדם אז היו לך כמה קשיים כלכליים בחיים וההורים שלך מתו, קורה, רד-רד מפוזת הרמבו שלך). החיים של אמיקה קשים מאוד, אבל היא לא נותנת להם להפוך אותה לדמות חד-מימדית. היא עצובה כשזה אמין שהיא תהיה עצובה, קשוחה כשהיא חייבת להיות קשוחה, וכן, גם כשאין לה כסף לאוכל, היא עדיין תבזבז כסף על צבע לשיער, כמו כולנו.
גם הקשר של אמיקה עם אביה היה מיוחד ונוגע ללב – אבות מתים בספרי נוער זה תמיד כזה "הוא היה אל האבהות, בישל לי שלוש ארוחות ביום חגור סינר פרחוני, הקריא לי סיפורים לפני השינה והתנדב לועד ההורים בגן כל שנה" או "הוא היה אלכוהוליסט ונרקומן ופושע והרביץ לי והרביץ לכולם וחזר בזמן וגידל את היטלר, אז תכל'ס מבחינתי הוא מת". אבא של אמיקה הוא לא זה ולא זה: בזכרונות שלה הוא גם אוהב אבל גם קצת אגואיסט, קצת חסר אחריות אבל רוב הזמן בדיוק האבא שהיא היתה צריכה, וגם לאחר מותו הרגשות שלה כלפיו מעורבים – רובם אהבה וגעגוע, אבל יש שם גם כעס על כל הדברים הפחות "אב השנה" שהוא עשה. אמין מאוד.
אבל אז לקחה הסופרת את המרכיבים הטריים והמובחרים האלה, מעכה אותם וערבבה אותם עם לשלשת ציפורים (=רומנטיקה מהסוג המבחיל), פרוות עכברושים (=פשלות תרגום מזעזעות) וציפורני רגליים (=משהו מוזר שנעשה לשמות של הדמויות), והרסה את הספר לגמרי. נתחיל את התלונה שלי מהאשמה העיקרית בתבשיל הכושל, הרומנטיקה:
ככל שספר איכותי יותר קשה יותר לרומנטיקה להרוס אותו, והספר הזה היה די איכותי כך שהפגיעה לא היתה מאוד משמעותית. כמובן שבמקרים הנדירים בהם רומנטיקה כתובה היטב היא לא חייבת להרוס (ואף יכולה (ואם תצטטו אותי אני אכחיש) להוסיף), אבל כאן ספציפית מדובר ברומנטיקה מהסוג הגרוע ביותר, שאני מכנה "פורנו לקטינים": לכאורה אין שום תיאורים של איברים והפרשות גוף, ובכלל במרבית המפגשים בין שני מושאי סערת ההורמונים הם לכל היותר מחככים מרפקים בטעות או לוחצים ידיים, אבל פרט לכך כל הקשר בינהם מרגיש כאילו לקחו את אחת העלילות המגוחכות והמוגזמות של סרטון פורנו מצוי (במקרה הזה, "הבוס והמזכירה" הקלאסי), צנזרו אותה והכניסו לספר. בתפקיד הבוס: הידאו טנקה. הוא חתיך להדהים, הוא עשיר בצורה בלתי-נתפסת, הוא מתלבש הכי יפה שיש ומחליף בחורות כמו גרביים – כאשר הגרביים הם תמיד גרבי מעצבים והבחורות הן תמיד נסיכות אירופאיות. כל דבר שהוא עושה תמיד כל-כך חינני ויפהפה ומושלם, כאילו הוא איזה שילוב של קאל מ"מלכה אדומה" ואדוארד מדמדומים וכל מושא פנטזיות גברי ספרותי ששנאנו אי פעם. וכמובן שלא הסופרת ולא במאי סרטון הפורנו ממנו דמותו של טנקה ודאי נגזרה לא טרחו להעניק לו אישיות – אלא אם כן "מיוסר ומהורהר" נחשב אישיות. אתם מבינים, הוא פשוט נהדר ולוהט מכדי שמישהו באמת יוכל להבין לליבו, אז הוא בנה חומות כדי להגן על עצמו ולעולם לא הניח לעצמו להתאהב, חוץ מבגיבורה כי...שום סיבה, בעצם. זה סתם חלק מהפנטזיה הדבילית של אנשים להיות מיוחדים.
בתפקיד המזכירה: הנערה הפשוטה, העניה והאנדר-קוואליפייד בהגזמה שמתמוגגת מתשומת ליבו של הבוס הגדול והנערץ. אמרתי (ואני עומדת מאחורי מה שאמרתי) שאמיקה היא דמות מוצלחת וחכמה, אבל כל זה נכון רק לסצינות שבהן טנקה לא משתתף. ברגע שהוא מופיע, המח שלה שובק חיים מיד ומשאיר תא פעיל אחד ויחיד, שתפקידו לנתח במשך פסקה אחת לפחות כל תנועה חיננית זעירה ביותר שטנקה עושה.
והכי גרוע, למרות שהעלימו את כל הסקס מסרטון הפורנו ההיפותטי, הגיבורים עדיין מגיבים באופן רנדומלי כאילו הם עושים סקס – אבל מלהסתכל על הגבה אחד של השני או מלדרוך אחד על השני בטעות. "נעל המעצבים היוקרתית שלו מעכה את הזרת שלי בכזו חושניות מייסרת! יכולתי לדמיין את הבהונות שלו, שציפורניהן ודאי נגזזו זה עתה, מבעד לסוליה החלקה, והמחשבה העלתה סומק בלחיי!" סליחה. אבל. איכ.
וכעת נגיד מילה גם על התרגום:
גיבורה: אתה יכול להציע לי תמיכה מוסרית
אני: תמיכה מוסרית?!
גיבורה: עידוד.
אני: רגע מה. מהה? אתם רוצים להגיד לי שזה היה תרגום של...moral support?
כמו שאומרים, I'm not even mad, that's amazing כי לא צחקתי ככה מאז שהניצוץ שבאפר תרגם "bloody hell" כ"גיהנום מדמם", אבל בחיי שהוצאות לאור צריכות להפסיק להשתמש בתרגום גוגל, זה מביך.
ולבסוף, זה אולי דבר פעוט, אבל כמו שאבנים שחקו מים גם הוא שחק בהדרגה את הסבלנות שלי: מסיבה עלומה כלשהי החליטה הסופרת לקצר את שמותיהן של שתי דמויות בשם המילטון ואמיקה להמי ואמי. כתוצאה מכך היה בלתי אפשרי להבין מי מהן עושה מה באף אחת מהסצינות המשותפות שלהן.
ולקינוח: טופו – או במילים אחרות, טוויסט כל-כך צפוי וחסר טעם שעדיף כבר לאכול מחק.
ועדיין, אני לא מרגישה שאני יכולה לומר בלב שלם שממש סבלתי מהספר – בעיקר חרקתי שיניים בעצבים על איך שהפוטנציאל שלו רוסק שוב ושוב לגזרים, אבל סצינות האקשן עדיין היו מהנות (למרות שכאמור העלילה היתה צפויה כל-כך שיכולתי לכתוב אותה בעצמי), וחוץ מאשר את טנקה הבלתי-נסבל (שיאכל על-ידי מקק ענקי במהרה בימינו אמן) די חיבבתי את כל הדמויות. האם מישהו מכם עדיין יכול להינות מהספר? אולי – הורגש שהספר פונה מאוד לפלג המוזר הזה בקהילת הגיקים שחובב גם משחקי מחשב וגם תרבות יפנית, אז אם מישהו מכם הוא כזה, ולא אכפת לו מיחסי מרות קלישאתיים ודביקים מצד אחד ומעלילה צפויה מאוד מהצד השני, אני מניחה שזה סבבה בשבילכם.
