אני זוכרת את היום הזה, אני לעולם לא אשכח, זה לא דבר שאפשר לשכוח, אומנם במשך השנים הוא כבר הופך להיות מצחיק כשהוא מסופר, ואז את הופכת להיות "האימא הלא נורמלית". כן, בדיוק זו שנלחצת מכל דבר.
השלישי שלי היה בן שלוש, ילד שקט וחמוד, עצמאי, ובעיקר ממושמע (עד שהוא הגיע לגיל ההתבגרות והתכונה הזו פשוט התפוגגה). אני זוכרת שהחלטנו לנצל את חופשת הקיץ ולצאת עם הילדים קצת לבלות, סוף סוף לנוח, בריכה, שמש,גלידה וספר טוב, מה צריך יותר מזה?
באחד הימים בבריכה, בעלי ביקש שאחליף אותו בשמירה בבריכת הפעוטות כי הוא רוצה ללמד את הגדולה לשחות, נשארתי עם הקטנה שהייתה בת הארבע ועם הקטן בן השלוש. הקטנה, שהייתה (ועודנה) ההיפך הגמור של אחיה, חסרת סבלנות, קפיצית החליטה שעכשיו! כן עכשיו! היא רוצה גלידה, הוצאתי את הקטן מהמים, הושבתי אותו על כיסא, הצבעתי לעבר הסנייק בר ואמרתי לו "אתה לא קם מהכיסא עד שאני חוזרת, אני קונה לך ולאחותך גלידה", אני זוכרת את המבט הרציני, העיניים הגדולות שלו שנפתחו ואת הנהון הראש כשענה לי "טוב אימא".
ואם למקרה שתהיתם למה לא לקחתי אותו איתי? זה כי הקטנה החליטה שרק היא!
ניגשתי לסנייק בר, אוחזת את ידה של הקטנה, ועונה על מיליון השאלות שיש לה, אני זוכרת שהתעכבתי כמה דקות, ואני זוכרת שסובבתי את הראש כדי לראות את הקטן, ממשיך לשבת על הכיסא.
אבל בעיקר אני זוכרת את הרגע שצעדנו בחזרה, ולא ראיתי אותו! הוא פשוט נעלם. בהתחלה (בדקה וחצי הראשונות למען הדיוק) נשמתי עמוק, דיברתי לעצמי, שכנעתי את עצמי שאולי הוא נכנס למים בלי רשות? מיד אחרי שהבנתי שהוא לא במים, זה התחיל:
הצרחות, איבוד העשתונות, הקב"ט, המתרחצים, הנופשים כולם על הרגליים מחפשים ילד קטן.
אבל בעיקר אני זוכרת את ההרגשה, ההרגשה כאילו מישהו עוקר לך את הלב, פשוט מוציא לך אותו מהמקום, הכאב הזה, חוסר האונים, התסכול, האשמה, האי וודאות, אוי זה דבר שאי אפשר לדמיין, ובעיקר לא לחוות.
אחרי רבע שעה שבעיניי הייתה נצח של חיפושים האבדה נמצאה, ילד קטן, עם שתי צמות ארוכות עד המותניים (כן, עד גיל שלוש הוא נראה בדיוק כמו אחותו.. הגדולה , לקטנה בקושי היו 4 שערות ) יוצא מהשירותים שבלובי....ולא מבין למה אימא שלו צורחת בהיסטריה, לא מבין על מה כל המהומה, היה לו כאב בטן והוא חיפש שירותים.
גיבורת הספר, סטלה בטוחה שבתה אליס בחיים, למרות הקבר הקטן שעליו המצבה שנושאת את שם בתה, סטלה בטוחה כי בתה אליס בחיים.
סטלה היא פסיכותרפיסטית, נשואה להנריק, אימא למילו, חייה היום מתנהלים בשלווה, היא מאופקת, מסודרת, משדרת ביטחון , אבל כשהיא לבדה היא מתפרקת, היא כבר לא מזהה את עצמה, אולי המחלה חזרה? אולי היא שוב צריכה להתאשפז?
בגיל 17, סטלה ודניאל מבלים, הם חיים את הנעורים, עד שהחלומות משתנים, המציאות מכה, סטלה הרה.
היא מחליטה להמשיך את ההיריון, היא ודניאל מאוהבים, כשאליס מגיחה לעולם, המתחים, הריבים הוויכוחים הכל עולה על גדותיו, הוריו של דניאל מעניקים להם חופשה במתנה, הם מאושרים, מבלים, צוחקים ונהנים זה בדיוק מה שהם היו צריכים....יום לפני שהם חוזרים האסון מכה בהם, אליס נעלמת, תינוקת כבת שנה פשוט נעלמת מהעגלה.
סטלה מכה על חטא, היא השאירה אותה מתחת לעץ, במרחק עין ממנה, היא רק רצתה לטבול את הרגליים, זה כל מה שהיה צריך...כמה דקות כדי שהעולם המוכר יתנפץ לרסיסים. אשפוזים במחלקות פסיכיאטריות, כדורים, טיפולים, את הכל סטלה עוברת, ובסוף היא מחליטה להמשיך לחיות...האומנם?
קריסטין רק רצתה לגרום לאליזבת להירגע, הרי ילדים "זקוקים לגבולות" זו הייתה טענתה, היא רק חבטה בישבנה, היא רק הפנתה את פניה של איזבל אל הכרית, והנה אתם רואים, ילדים באמת זקוקים לגבולות, איזבל נרדמה.
קריסטין היא אימא לתפארת, היא מגוננת, היא יודעת יותר טוב מכולם, היא מכירה את האנשים, היא מטפלת סיעודית היא יודעת מה גברים רוצים, והיא תעשה הכל בכדי להגן על בתה.
איזבל נחנקת, אביה נפטר בפתאומיות, ואז היא מגלה בחוסר הרגישות של אימא, שאביה הוא אביה החורג, היא מחליטה ללכת לטיפול, היא רוצה לברוח מהכל, היא רוצה להרגיש נורמלית, בגיל 22 להפסיק להיות הצל של עצמה, להפסיק לחיות בין הקירות ללא חברה, היא שוברת את המוסכמות בבית, היא יוצאת ללמוד .
סטלה בטוחה שאיזבל היא בתה האובדת, אבל בעלה, חבריה, ואפילו אימא שלה מחליטים שהיא הוזה, מספר מקרים בקליניקה שלה גורמים לתלונה רשמית נגדה במשרד הבריאות, רישיונה בסכנה.
סטלה לא מוותרת היא נלחמת כלביאה, האם היא צודקת? או שמא מחלת הנפש ממנה סבלה כשאיבדה את אליס חזרה?
בכריכת הספר נשאלת שאלה "איפה עובר הקו בין תקווה ובין טירוף" ואני חושבת שהתשובה לכך שאין קו! הקו הזה לא קיים כשמדובר בילד שלך, בדם מדמך, וזה לא משנה אם הוא בן שנה, או בן ארבעים, הוא תמיד יישאר הילד שלך, התינוק שלך.
הספר מסופר מנקודת מבט של כל אחת מהנשים, הוא קולח, מרתק, ומושך אותך עד הקצה, עד הסוף.
הסוף של הספר הוא טוב , גרוע, ומנחם , למי מהדמויות הוא שייך?
