בעולמנו מאז ומעולם לא היה קל לחיות, כל החכמים הסכימו בנוגע לכך לאורך כל הדורות וחיפשו דרכים שיוכלו להקל את העובדה המרה הזאת, אם לטוב ואם לרע, הבעיה האמיתית צצה אצל מי שטוען ''שיש רק דרך אחת וכל שאר הדרכים שגויות'' - אנשים כאלו הם הכי מסוכנים ויש לצפות במהלכים שלהם ומה התוצאות הנובעות מדבריהם. אנשים כאלו, על אף שחלקם באמת חפצים בטוב ובשינוי, תמיד מדמיינים לפניהם מסדר, סדר חדש, לוחות ברית חדשים, עדר אחד ורועה אחד, הם הולכים שלובים יחדיו עם קהל שומעיהם ובטוחים שהם לא-לא יגיעו אל סף תהום האבדון. הרי האנשים האחרונים והמשכילים האלו, אלו שלא רוצים יותר הרפתקאות, הדתות הישנות והאלים הישנים, סכנות ואפילו חופש - כאלו שרוצים פתרון אבסולוטי ולא אפשרי כבר אמרו את דברם: אנחנו מצאנו את נוסחת האושר.

ובספר הזה בעולם הזה, בחברה העתידנית וההזויה הזאת אשר בה הנרי פורד (תעשיין הרכב הידוע) מהווה בה סוג של אלוהים (אלוהים, מה אני אומר!), אין יותר דבר כזה משפחה - אין יותר משפחה, חשוב לזכור את הפרט הזה. אין יותר אימא, אבא, אח, אחות דודים ודודות, כולם שייכים לקהילה והמכונה חייבת לפעול בלי הרף 24 שעות ביממה. להביא ילדים בדרך טבעית נחשב לבושה בחברה העדרית ועם זאת גם האליטיסטית הזאת - קיימות רק מעין מדגרות או מעבדות ושם שם באים ילדים לעולם ''על פי הטבע'', ועל הדרך כל העניין הופך למעין משימת חיים ומירוץ תפוקה בעבור כל המדענים ועמיתיהם החביבים. ולרוחו של הספר - ביצית אחת, עובר אחד, בוגר אחד - זו הנורמה.

''בית, בית - אי אלו חדרים קטנים, שבהם מצופפים עד מחנק גבר, אישה המתעברת חדשות לבקרים והמון ילדים וילדות שונים, אין אוויר, אין מרחב: כלא שאינו מחוטא כרגיל, חשכה, מחלות וריחות רעים (עמ' 34).

בעולם הזה ספרים ופרחים לא מותרים לכולם אך העולם ואף על פי שהוא מאוחד למדי, מחולק לקאסטות או ''מעמדות'' והעניין נאכף בקשיחות גדולה ביותר מצד האנשים שאחראים על כל המערכת המסועפת הזאת של עולם מלאכותי יותר, חדש ו''מופלא'' - המלאכים הקטנים הולכים לישון ובלחש משדרים להם ברדיו את תפקידיהם ומעמדם העתידי עשרות, מאות ואפילו אלפי פעמים עד שהמסר נקלט. חינוך מיני? בטח! מותר גם לילדים קטנים ממש להתנסות במיניות אין שום מגבלות ואבוי למי שמתנגד, צריך להתבגר מהר מהר! עשרים שנות התפתחות זה יותר מידי והרי סוס צריך רק שש שנים - דרושים כמה שיותר אנשים אשר יעבדו במפעלים בשם הקידמה כמה שיותר וכמה שיותר מהר!
בעולם הזה, מן הסתם יש אזרחים שעד כמה שכל המדענים והחכמים האלו לא יחדירו בהם משמעת מגיל אפס לא יהיו מרוצים לחלוטין - אז בשביל מה קיימים סמים ותרופות? הם ירפאו אותם מהמחלה ויתנו להם ''סומא'' - שזאת תרופה נגד הדיכאון.

בעולם הזה כל האנשים שכן רוצים לחיות באמת עם כל המינוסים נחשבים פראים ומתגוררים בשמורות, ג'ון, דמות מרכזית וחשובה מאוד בספר, היה אחד מאותם ''פראים'' עד שהוא נחשף לחזון הנשגב הזה. ג'ון חובב את שייקספיר, נוצרי, בקיצור ''טינופת'' בעיניה של החברה העליזה המאכלסת את עמודי הספר הזה.

העולם שלנו המערבי השבע והנינוח כל כך, החופשי והחומרני כל כך שיש בו כל כך הרבה מעלות ירה לעצמו ברגל גם בכל מה שיש לו לספק לאדם המודרני - הרבה בושה, הרבה בלבול הרבה חוסר ידיעה, כל זה חייב לקרות ותמיד קורה והסכנה העיקרית של כל תרבות אנושית גדולה. ואם לקחת את העובדה שהעולם המערבי אוהב לקטול את ערכי המשפחה ולשפוך קיטונות של תקינות פוליטית על יושביו ועל כל מי שחושב שונה, את החינוך הדורסני והחומרנות הבלתי נגמרת, העולם הזה לא בדיוק רחוק מהחזון המתואר כאן בספר הזה והוא לא מלבב. הטון של המחבר והתיאורים העתידניים הם כמעט אירוניים ואפילו הקפיאו לי את הדם בעורקים פה ושם בין השורות לעד כמה חלק מן הנאמר כאן רלוונטי לימינו ומי יודע אולי גם לעתיד? אתם עלולים להתמלא בכמעט הערצה שקטה לכל הדברים שהספר הזה כביכול בז לו. התיאור שמסרתי הוא רק קצה הקרחון ומטרתו לספק את האפקט - להבין שמחכה משהו מאוד מסוכן בסופה של הדרך בה האנשים שדורשים ''קידמה בכל מחיר'' מצעידים אותנו, וזה מה שלקחתי מהספר הזה.
ספר טוב.

מה זה הספר הזה? לא בטוח שניטשה אכן כתב אותו שם בבית המשוגעים אחרי ההתמוטטות שחווה בשנת 1889. כתב היד המקורי לא בדיוק קל להשגה אם בכלל וזה עורר את חשדות האינטלקטואלים בנוגע לאמינותו של הספר. הספר הופיע במאה הקודמת וזכה לכלל גינויים לכך שהוא מזוייף, היו גם כאלו שטענו שהספר לא מזוייף (אבל הם מעטים) וקאופמן המפורסם שתירגם את ספריו והיה אחד מהכוחות המובילים לטיהורו האקדמי מהתואר המפוקפק ''פרוטו-נאצי'' זעק וטען שהספר כלל לא אותנטי ונימק ונימק. וכל שאר המידע להאם ניטשה כתב אותו או לא נכתב באדיבותם של עורכי הספר ומצוי בהקדמה והנספחים - כל זה לא הפריע לי לקרוא אותו. הספר נפתח בחלום אשר ניטשה חלם והנה הוא מובל בכרכרה יחד עם אחותו אליזבת, הם לא מדברים אבל קרובים זה לזו והוא מתחיל להתפלסף בפטיש במעל 200 סקיצות שפותחות צוהר לעולם בלתי מוכר וצדדים כמוסים באישיותו ופרטים אישיים מחייו הקודמים. לא חסרה כאן זימה וחלק מהדברים שהוא אומר מקנה תחושה כאילו הוא באמת אמר אותם, או שפשוט מדובר בזיוף ממש טוב.

כשאני מסתכל על התמונה שלו ומהמעט שעד עכשיו למדתי עליו, אני חושב שהאדם שיקח לליבו במלוא הרצינות את הפילוסופיה שלו עלול להיתקל בכמה דילמות:

א) או שהוא ישתגע ויאבד את עצמו בדיוק כמוהו (זה בהחלט אפשרי להשתגע ממילים - יש להן כוח והן אנרגיה חיה והחשיבה יכולה להרוג את החושב - היא צועקת פעולות) שהסיבה לשיגעון שהכה בו לא ממש ברורה (יש הרבה טענות ללמה הוא השתגע, אהבת חייו, לו סלומה, טענה שהוא השתגע מהפילוסופיה של עצמו), או שהוא ''ישתגע'' מהאמת אשר בדבריו? והאם דבריו אמת? ב) ואם להמשיך ולהבהיר את העניין - האם ישתגע בגלל שדבריו הם לא האמת שחיפש אבל בכל זאת הציץ והוכה, שכל כך הרבה מהאשליות אשר האמין בהן קרסו כמו מגדל קלפים? ג) לקחת צעד מעבר לשיגעון ופשוט לנסות להיות בטוח - האם הוא קרא אותו לעומק והבין אותו באמת ולכמה זמן הוא יחשוב שהוא הבין? האם הוא למד לעמוד על הראש ולראות מעבר, האם הוא בכלל למד לראות - מעבר לעצמו? ד) או שמא יהפוך לחיה פראית או אל? זאת זרתוסטרה דורש בתוקף - שהאדם יהפוך לאלוהים בעצמו. או שהוא יצעד מעבר לטוב ולרוע, מעבר לעצמו, יכיר את עצמו, יהיה הרבה יותר מרושע, שונא אלוהים ומוסר עבדים לבטח - ולא אם בתחילה יאבד את עצמו-ימצא את עצמו, ישרף לחלוטין ויקום מחדש? מה זה יהיה? מה שבטוח הוא שאין לי תשובות לכל אלו. לא ברור אם הוא כתב את הספר או לא, לא ברור האם אפשר לקחת אותו ברצינות או לא כמו את שאר הספרים שלו.

קטעים מהספר:

פרק 4, סקיצה מס' 17 - ''האיש הישוב בכיסא מול הדלת אשר דרכה עלי לצאת לטיול היומי - או שהוא פוזל או שאני פוזל. מוטב אילו למד אחד מאיתנו להיעלם מעיני השני. ומדוע הוא מביט בי כאילו אני עומד לזנק אל החלון ואל החופש?''

פרק 6, סקיצה מס' 52 - "רחמים הם זן נלוז של שביעות רצון עצמית. רחמים עצמיים הם השפלה עצמית מן הסוג הנחות ביותר.''

פרק 11, סקיצה מס' 23 - "לא אני, כי אם פאולוס ולותר, הם הגדולים במשחיתי המידות אשר לימדו נוצרים אדוקים לרצוח, לשקר ולגנוב ולצאת נקיים מנקמת ה'. פאולוס ולותר - הם שדחקו נוצרים טובים אל מעבר לטוב ולרוע, אל מעבר לציווי המוסרי, והטיפו לגאולה באמצעות להטוטים בדם הקורבן של כריסטוס. מאז ואילך הם ממשיכים לגאול את עצמם בדם ישו היהודי ובדם מיליונים מאחיו. במאה העשרים, בנחשול טירוף ניהיליסטי, הם יהפכו את אירופה כולה לבית מטבחיים וילבינו את חטאיהם בדמם של ישראל!...לכשיסירו הגרמנים את האבק מעל אליליהם הפגאניים הישנים ויטילו את העולם למרחץ-דמים נורא! אילו אלוהים היה חי באמת, הוא לא היה נותן למאה העשרים לקרות, לפיכך, ברי שאלוהים מת."

ספר מטורלל ומבולגן אפילו יותר מהסקירה שלי אודותיו, מומלץ לאנשים שאוהבים לקרוא ספרים לא-שגרתיים בעליל.

דמיינו את עצמכם ללא חדשות, ללא הטלפון המסרטן והממכר הזה, ללא טוויטר, אינסטגרם פייסבוק ושאר שטויות חסרות תועלת, ללא סופרמרקט שניתן לקנות בו מצרכים בסיסיים, ללא כסף וללא כל החברים והמשפחה. אין עבודה יותר ואפילו לא פוטרתם, פשוט המזל התקלקל ונסחפתם לאי בודד לחופשה הכי ארוכה של חייכם ובלי תשלום, כיצד תגיבו? התוכלו לשרוד? אבל האדם המודרני הוא החיה הכי מבויתת. נוחות וסבל אלו בסך הכל שני צדדים של אותו המטבע, בין כה וכה שני אלו במינון יתר יכולים למוטט את השור החזק ביותר וגורמים למועקה גדולה! בני האדם בילדותם מזכירים לי קהל ילדים שמחכה בקוצר רוח בתיאטרון למופע - הם לא יודעים אילו הפתעות מחכות להם מאחורי המסך, וכל ההפתעות הן גם מרות - ההפתעות הן ההתבגרות והגילוי שהילדות איננה עוד.

רובינזון קרוזו חולם לראות את העולם - מצעירותו הוא נמשך לחיי נדודים והרפתקאות אפילו שהוריו התנגדו לכך, בהמשך ניתן לראות שהם אפילו צדקו במובן מסויים ללמה כדאי להישאר בבית, באנגליה, ולא להאמין שניתן לשאוף לנשום אוויר ''חופשי'' יותר אך ורק כשאתה נמצא מאות או אלפי קילומטרים רחוק מהבית. בסופו של דבר המכשולים לא עוצרים אותו והוא הופך להיות יורד ים. היו לו מסעות נוספים מלבד אותו מסע גורלי ואחרון, אבל המסע האחרון הזה הסתיים אחרת, ספינתו נטרפה וכל מלחיה טבעו חוץ ממנו, הוא נשטף בשארית כוחותיו לאי נידח ומשם בכל הבדידות הזאת - במהלך השנים הללו שהוא לא רואה פני אדם...הוא עובד, עורך חשבונות נפש, מתפלל, מעצב לעצמו מגורים פחות או יותר הולמים ומקים משק.

באי הוא לומד את ערכו של הזמן ואת ערך הייסורים, את ערכה של אהבת האל שלו - די רחוקה מאיזו קיצוניות דתית של זרמים או אפיפיור טחון כסף מהוותיקן. הוא בודד ומתנסה בהרבה ניסיונות ומנהל מעין ''יומן'' שהוא בעצם הספר הזה ומספר על החוויות שלו, מאמין שיום אחד תגיע ספינה אירופאית כלשהי ותמשה אותו מן האי הזה שלאט לאט הופך להיות לו לבית, ומגלה שהוא לא בדיוק האדם היחיד שחי באי.

זהו ספר טוב - היה מעניין בעבורי להיחשף לבדידותו והתפתחותו של אדם שהתנתק לחלוטין מהחברה שנולד אליה, אדם שאכל את המזון שהוא עבד עבורו במו ידיו, הרצון העז לחברה אנושית, וכמובן להרפתקאות והאירועים שפקדו אותו במהלך שהותו באי. לכל מי שנחנק כבר מהשיגרה היומיומית והנוחות והתלונות של עצמו על עצמו ועל אנשים אחרים, תלונות על המזגן ועניינים פוליטיים כאלו או אחרים ומכל הרכילות ששורצת בכל עבר, לכל מי שמבין ומבינה שהחיים לא קשים כל כך כאן במערב לעומת החיים במדינות הרבה פחות מפותחות (ששם החיים באמת קשים) ורוצה להוציא קצת את האגו ואופנת הקורבנות מן הוורידים - אני ממליץ לקרוא את הספר הזה ולהתנתק קצת מכל האשליות של ''אני הוא האדם הכי אומלל בעולם והכל סובב סביבי''.

מפתיע שברובע עלוב ומלוכלך ששורץ ביצאניות, מהגרים מכל המוצאים וייאוש ניתן למצוא סיפור עצוב ומעניין שכזה - מה כבר עלובי חיים שכאלו יכולים לרצות חוץ מלשרוד עוד יום ולהרוויח עוד קצת כסף בשביל קיום מינימאלי כלשהו? מה כבר אפשר לספר עליהם ואת מי זה מעניין בכלל? אנשים אמידים יכולים לדרוך ולירוק עליהם והם יקבלו את זה בהכנעה אם רק יתנו להם עוד קצת כסף כדי לשרוד - אולי השפלה בתשלום עדיפה על פני גסיסה. ומבלי להיכנס לעניין הפוליטי של ימין ושמאל ואם הגירה היא עניין חיובי או לא ואם אני תומך בצד כזה או אחר - הצרפתים כבר איבדו מזמן את האימפריה שלהם ונראה שנתיניהם הוותיקים החלו לזרום לתוככי ביתם עצמו מעבר לים, פניהם מועדות לפריז שהיא עיר האורות.

העלילה מתרחשת בשנות השבעים ברובע בלוויל ומתרכזת בעיקר סביב מומו וגברת רוזה - מומו הוא ערבי מוסלמי ואילו גברת רוזה היא יהודייה ששרדה את השואה ופתחה מעין מחסה עבור יתומים אחרי המלחמה בדירתה. גברת רוזה היא זונה לשעבר וגם לפני שהגרמנים כבשו את צרפת היא עסקה בתחום העתיק הזה, גם לפני שהם כינסו את כל היהודים על מנת להשמיד אותם היא התעסקה בתחום הזה. בשנים הללו היא כבר שמנה, מכוערת ודי חולה - קשה לה לעלות את כל המדרגות לדירתה אשר שם כמו שציינתי, היא מגדלת ילדים יתומים (אפילו צרפתי אתני אחד) ודואגת להם - אך לא חסרה הקרבה מהשכנים שרובם המוחלט לא יהודים וגם מצידו של מומו.

מומו הוא האדם שהכי הרבה עניין אותי בסיפור: נער די מרדן, לא טיפש בכלל, אשר מתגעגע לאימא שלו שאותה לא ראה מעולם מתוך צורך טבעי, ולמה לא? אפילו לילדים היתומים שגודלים עימו יש אימהות שמבקרות פה ושם ורק לו אימא חסרה. לאט לאט העלילה מתקדמת ואנחנו מתוודעים למצוקת החיים ברובע, לטיפוסים שונים ומשונים בעלי לב רחב כמו השמיים ולחולשות שלהם, לסמים והעבודות השחורות, להזנחה שהממשלה הצרפתית העניקה לזרים ולשונים. לאט לאט אני התוודעתי לקשר האמיץ של מומו וגברת רוזה ולבדידות הגדולה שמתפשטת לכל עבר בעולם המערבי המודרני.

ספר עצוב ומעניין, אני לא יכול לציין שיש לי כלפיו טענות רבות, סך הכל סיפור חמים אודות קשר אמיץ בין אנשים שבאו מתרבויות שונות לחלוטין ונקלעו למעגל של עוני והזנחה, אך גם אשר לא שכחו את האנושיות.

זהו אחד מהסיפורים המוזרים שנתקלים בהם ואשר בסיום קריאתם מבינים מהי גאונות - יש כאן מהלך אירועים שהיה קשה בעבורי לצפות את אחריתו, דמויות צבעוניות ותוססות על גבי סיפונה של ספינה בדרכה חזרה לאירופה, וכל זה משתלב סביב פרשה תמוהה שכוללת אישה בהיריון לא רצוי, רופא גרמני שהעתיק את מקום מגוריו למזרח הרחוק האקזוטי ומספר עלום שם שמספר את הסיפור זמן רב לאחר שהבלתי נמנע קרה.

הרופא, אומלל שכמותו, אכול שגרתיות, ומשועמם מכניעותן של מעגל הנשים אשר אליו הוא נחשף - פוגש באישה מתנשאת, והיא מצידה מעוררת בו כוחות רדומים. היא לא הייתה קדושה, מי בכלל קדוש? הגברת דורשת הפלה לפני שהדבר יתגלה ויתגלגל לשערוריה ומציעה סכום כסף, אבל הרופא חורג מתחומי התפקיד ומתנהג כמו ילד אשר משתולל בחנות ממתקים - הוא מבולבל ואינו מבין את פשר התנהגותה ואולי אפילו את עצמו, משהו נכנס בו. היא מצידה נמלטת ואז הכל מתחיל להידרדר עוד ועוד וצרות לא מאחרות להגיע...המעשים שהאדם נוקט בהם מדברים לנצח.

הסגנון של צווייג הוא ביזארי, אני לא יודע מה לצפות ממנו כאשר אני קורא בו - אבל הוא בהחלט מרשים אותי.

ספרים כאלו נוחים להתקבל בימים המבולבלים שלנו. בעולמנו כיום ובעיקר בעולם המערבי, הרבה אנשים לא מאמינים יותר בכל מה שהוריהם לימדו אותם בלידתם, ואני לא מדבר רק על הדת אלא בנוגע להכל. אנשים היום חופשיים יותר, משכילים יותר, גשמיים יותר, גאים יותר בעצמם, אנשים רוצים יותר לאמץ לעצמם זהות ולקבוע לעצמם מה טוב בעבור עצמם, אנשים לא סומכים יותר באופן עיוור על הממשלות כמו בעבר ורעיון הדמוקרטיה יקר ללבבות רבים. הקפיטליזם מושל בכל כנפות העולם המערבי וזה נראה בכל, ויותר מכל אנשים מחפשים במה להאמין. נראה שהדת ובעיקר הדת הנוצרית מאבדת לאט לאט את האחיזה בת אלפי השנים שלה על האדם המערבי, בדיוק כמו שניטשה חזה. האפיפיור המודרני מזכיר לי ארנב צמרירי וללא ספק הוא לא אדם חזק ומעורר אימה ומפלצתי, כמו נגיד סטאלין או אפילו האפיפיורים שהיו לפניו. הנצרות, אחרי מאות שנות מדע ונאורות, איבדה את העוקץ המוחלט שהיה בה ולפי מספר מאמיניה המתכווץ באופן תדיר - אין לה הרבה מה להציע לנוער או לעתיד והיא זקוקה לנס וגאונים אשר יעניקו לה תחיה מחודשת. כמובן עדיין יש משוגעים דתיים נוצריים ברחבי העולם אך מה זה שווה? זאת עובדה שמספר מאמיניהם פוחת בהדרגה בעולם המערבי. אם הדבר שיקף בעבר את כוחה של הדת, היום זה משקף את קריאות גסיסתה המשתלבות בסערה של קיצוניות.

הספר הזה הוא בשורתו של האנטיכריסט - בכל אדם יש תשוקה, דרך הבנתה וחוויתה של התשוקה מגיע שלב החוזק, דרך החוזק מבינים מהו כוח, הכוח מביא ניצחון וסולל את מסלולי האש כלפיו, באמצעות הניצחון מגיעה העוצמה ודרך כל אלו מגיע השחרור הגדול. הנה זרתוסטרה עוזב את מקום לינתו ומערתו ב''איי האושר'' ויוצא לדרך ארוכה. בדרכו הוא פוגש אנשים וטיפוסים שונים, כולל קדוש אחד שאין בליבו אהבה רבה לבני האדם אשר חי בין חיות היער, אך גם זרתוסטרה - אשר הוא לא קבצן או עשיר - יש לו מתנות להביא לבני האדם, ולאחר זמן קצר הוא מגיע לעיר ומטיף את בואו של ''העל-אדם''. זרתוסטרה הוא להב החרב המתהפכת המטיפה תורה שעלולה לטלטל את הסדר המוסרי והערכי הקיים אם רק אנשים יקחו ברצינות את דבריו כשם שהם לקחו ונהרו אחרי דבריו של קארל מרקס אודות הקומוניזם - תורה שתהפוך על פיו סדר שהיה חקוק באותיות קידוש לבנה על כל לוח חוקים ותחת כל עץ רענן, צרוב לו בלבבות והמוחות האנושיים. לטלטל את הסדר ההוא הוא בא ולטלטל ולעלות אותו באש, לחטוף כבשים מן העדר ההולך אחרי רועה המוסר היהודי-נוצרי הקיים המטיף להן אודות התכחשות לעולם הזה, על אהבה מייסרת כלפי אויבים, פרישות והקרבה עצמית בעבור אחרים, על חסידות ואמונה בטוב ורע. זרתוסטרה בא לבשר את בואו של הסופרמן חסר אלוהים מנפץ לוחות הברית אשר מתעלה מעל כל אלו, אוהב הארץ שיקריב את עצמו לארץ ויהיה משמעותה ומטרתה של הארץ.

מותו של אלוהים:

זהו החלק הכי חשוב בספר - זרתוסטרה פשוט בא ואומר לקהל מאזיניו ''הביטו וראו כי אמת מארץ תצמח'' וכורך זאת יחד עם דוקטרינת האל המת שלו. ''אלוהים מת'' אומר זרתוסטרה, ובכך הוא משליך את המכשול הגדול, שכן לפי זרתוסטרה אם היה אלוהים, מה אפשר היה לברוא? אילו ערכים חדשים שיחליפו את הערכים הישנים ניתן היה לצקת? האלוהים העתיק אינו ראוי יותר לאמונה וכל הכנסיות מהוות סך הכל את קבריו של האל המת. ''אלוהים מת'' צועק זרתוסטרא ביתר שאת ומנפץ את כל האלילים ארצה - ואת הגשר המוביל לעולם הבא הרי הוא כבר מזמן העלה באש.

לא חולשה הוא בא להטיף ולא שיוויון בין המינים, לא הליכה בתלם לא שלום, לא אלים חדשים ומלכות שמיימית אלא את העל-אדם שהוא ברק השיגעון ועתיד האנושות נטולת האלים. זרתוסטרה בא להטיף את מחדש את טעמה הערב של הארץ, את אהבת הגוף, את הקשיחות, את המלחמה, את המעשים, ההתגברות העצמית, את התכלית החדשה שהיא בריאתם של ערכים חדשים.

ציטוטים מעניינים:

''האדם הוא חבל, קשור בין החיה ובין העל-אדם, חבל על פני תהום. מעבר מסוכן מכאן לשם, הליכה מסוכנת בדרך, הבטה מסוכנת לאחור, חלחלה ועמידה-מלכת מסוכנת.'' (עמ' 60)

''ולא מצא זרתוסטרה עלי-אדמות עוצמה גדולה מן הטוב והרוע.'' (עמ' 119).

''את הגבר יש לחנך להילחם, ואת האישה - להחיות את רוחו של הלוחם: כל השאר סכלות.'' (עמ' 128).

''בגבר אמיתי חבוי ילד, והילד רוצה להשתעשע. על כן קומו, הוי הנשים, קומו וגלו לי את הילד שבגבר!'' (עמ' 129).

''הבודד, הולך אתה בדרך אל עצמך! והדרך עוברת על פניך ומוליכה ממך והלאה, ממך ומשבעת השדים שלך! כופר תהיה לך עצמך, ומכשפה ומגיד-עתידות ושוטה וספקן וטמא ונבל. עליך לרצות להישרף בלהבתך שלך: וכי איך תבקש להיות חדש אם לא היית תחילה לאפר!'' (עמ' 127).

ספר חזק שחשף אותי לפילוסופיה - לראשונה קראתי בתרגומו של ישראל אלדד ובאמת שלחלק מהדברים הכתובים כאן יש להם השפעה עליי. אהבתי בעיקר את דברי המלחמה והקלון שלו על המוסר הדתי ובעיקר הנצרות המנוונת והפסיכוטית שמתכחשת לעולם הזה למען עולם אחר שלמענו צריך להקריב את כל התשוקות, היצירתיות והשכל הפועם. בנוגע לדברים שיש לו לומר על נשים לא אהבתי, בכל זאת ספר חזק שמאחוריו מסתתרת בשורה חדשה לאנושות - אם חיובית ואם שלילית. היום יש כל כך הרבה ניהיליסטים ואתאיסטים שאני באמת חושב שחלק מהדברים האמורים גם אם הם לא לקוחים ישירות מהספר, חילחלו לעולם.
התרגום מעולה והערות וההקדמה מבהירות את הספר הזה.

לקרוא את הספר הרגיש בעבורי כאילו באמת נכחתי בפרשה. ביוון העתיקה והקלאסית, אפלטון העניק לי שלושה דיאלוגים השופכים אור על החידה ששמה סוקרטס. הדיאלוגים מעוררים עניין ודמותו של סוקרטס תוססת - לפחות לפי התיאור שמסר אפלטון שהיה גם תלמידו. נשאלת השאלה מדוע הוא נאשם? בדיאלוג הפותח סוקרטס עונה לאותיפרון על קצה המזלג ''מעשים צורמים לאוזניים, ידידי המופלא, הוא מכריז שאני יצרן אלים. והואיל ואני יוצר אלים חדשים ואינני מכיר בקדומים, הוא מאשים אותי.'' (הדיאלוג של אותיפרון, עמ' 27) אך כמובן שהסיבה להאשמתו עמוקה יותר מהתיאור הקלוש הזה והיא מתבהרת לאורך הדיאלוגים עצמם.

מי היה סוקרטס? לא ידוע על כתבים שכתב וכל תורתו מגיעה מתיאורים חיצוניים וכמובן מאפלטון שהיה העורך הבכיר. סוקרטס שירת במלחמה הפלופונסית ועוד מערכות וגם שירת בתור שופט עד שהגורל הביא אותו לפתחה של הפרשה הידועה. היו כאלו ועודנם יש שרואים בו עוף מוזר שפתר וליבן בעיות אינטלקטואליות וחולל מהומות, אולי הוא אפילו ציפה מכולם להיות גלויי לב כמוהו - מיותר לציין שהעניין עלה לו ביוקר והקורא יוכל לראות לאורך הדיאלוגים למה. אם לשפוט מרושם ראשוני, אני חושב שסוקרטס היה בן אדם אמיץ וחריף אך עם זאת מעורר מחלוקת - התפעלתי מהיכולת שלו להתווכח ולהראות לשומעיו כמה מעט הם באמת יודעים, אדם שחשף את טיפשותם של בני דורו וסיים בכך עם כוס רעל.
ולסיכום: ספר פילוסופי קצר ומעניין, הדיאלוגים מעניינים ומורכבים, התרגום של שמעון בוזגלו מעולה.

יש ספרים כאלו שמשהו מהם נשאר אצלך תמיד, זהו הספר עבורי. ועל מה כבר מסופר כאן? אלו הם ימי השפל הגדול באמריקה והמצב הכלכלי היה רעוע - שני גברים ששמותיהם לני ''סמול'' וג'ורג מילטון חולמים להיות בעליה של חלקת אדמה משלהם, לני הוא אדם מוגבל שכלית אך גדול וחזק מאוד וג'ורג הוא אדם בגודל ממוצע אך חכם שרכש את השכלתו בכוחות עצמו. שני הגברים האלו מאבדים את מקומות העבודה שלהם לעיתים קרובות בגלל קשיי התפקוד של לני ויכולתו ליצור בעיות מבלי שהתכוון לכך. הם נשכרים לעבוד בחווה מכיוון שהם צריכים כסף בשביל לרכוש את פיסת גן-העדן הנחפצת. שום חלום לא נופל מהשמיים לידיים של החולם, החולם תמיד צריך לעבוד בשביל להשיג את החלום שלו, לקטוף אותו ממטע החיים.

למנהל החווה, אדם סביר לכל הדעות, יש בן מגעיל, נשוי וקטן-מימדים בשם קורלי והוא ממקד את תשומת ליבו בלני (שלא מודע לכך) מתוך תסמונת ''נפוליאון'' או תסביך האיש הקטן - הוא לא מחבב גברים גדולים וכנראה מקנא בהם, אך טוען ליכולות אגרוף. לקורלי יש אישה פלרטטנית ופרובוקטיבית, הקורא עוד יראה עד כמה חשוב התפקיד שלה למהלך העלילה. שני הגברים עובדים, תאונות ואירועים מעניינים לא מאחרים לבוא, אך הם שורדים - לאחר זמן מה נראה שחלומם של שני הגברים ועומד להתגשם אך קורלי אומר את המילה האחרונה ופותח בתגרה עם לני, מרסק לו את הפרצוף אך ג'ורג טוען שלני צריך להתגונן, לני המיואש והמבולבל מרסק לו את אחד מאגרופיו, ומכאן הכל רק מתחיל לגלוש במורד אל עבר הבלתי נמנע...

סטיינבק הוא אמן מבחינתי - הוא דחס הרבה בנובלה הקטנה והמצויינת הזאת. ג'ורג ולני הם כמו אחים וכל אחד מחפה על גבו של האחר' ג'ורג עם השכל החריף שלו ודיבוריו על החלום בפניו של לני שרק מפיחים בעלילה עוד דרמה ולני עם התמימות המזעזעת וההרסנית שלו.
ולסיכום: ספר שבאמת תפס לי פינה בלב, מצויין, עצוב, גאוני.

#
ספר שכזה ראוי לביקורת ארוכה וכמובן וידוי: ספרי שואה לא ממש מדברים אליי, כל העניין מאוד מורכב. דווקא קראתי כמה בעבר ואפילו נהניתי, אבל נראה לי כאילו הם תמיד שואבים ממני משהו ומזכירים לי את המובן מאליו, מכאן שיש בי ריחוק מסויים כלפיהם. השמש זורחת למעלה, אך העניין הזה של חיפושים אחרי מקור הריקבון האנושי כבר נהפך בעבורי לאובססיה מרה, צורך, הכרח, קללה. העניין משול לחתירה בג'ונגל. עליי רק לזמר כעת את האמרה השופנהאוארית: ''בני האדם הם השדים של האדמה, ובעלי החיים הם הנשמות המיוסרות.'' זאת כבר עובדה מוצקה וברורה שיש בנו בבני האדם משהו מאוד רקוב ומרושע שרק רוצה לפרוץ החוצה, והוא מתבטא ביחסים שלנו אלו עם אלו, וכן גם יחסים גזעיים שבהרבה מקרים מתפוצצים במבול גדול של שנאה ולא, אני לא יפה נפש והוזה שחושב שהעולם יכול להתנקות בזמן הקרוב. בעבר אלו היו האינדיאנים והמתיישבים האמריקנים, הטורקים ואחריותם ברצח העם הארמני, ואחר כך אלו היו הגרמנים אשר רדפו ורצחו יהודים בהמוניהם, ומחר אלו כבר יהיו אנשים אחרים - תלוי רק במי ינקה את מי ומי ירעד כשהמחסנית תאזול לו ולא יתעלה מעל המוסר המקובל.

פרנקל מתאר את החוויות והזוועות שהיה שותף להן. את חייו במחנה, ההלם והרעב, פלנטה אחרת מלאת גדרות תיל, שומרים חמושים נטולי לב וכלבים שוצפים, אך יש בו גם תקווה - הוא ייסד את הלוגותרפיה. יום יום אני רואה זאת בכל מקום שאנחנו לא בדיוק בעלי חיים בלבד - יש בנו מנגנון השמדה עצמית, יש בנו משהו מרושע מעבר לכל דימיון. לפני שהבחנתי בכך התיאוריה שלי נהפכה לאמת בעודי אוחז בחלום...אני פועל לפי כוח השיפוט וטוען שתמציתה של האמת שלי הוא: כשכולנו נהיה אשמים, רק אז תגיע הדמוקרטיה - האם לא כך החומה המצויה בינינו לבין האמת תיפול?

לאור חוויתו של קריאת הספר לראשונה מזה זמן רב - אני אסיר תודה על חיי. זהו לא סוג אופטימיות ריקה אלא שיר של שמחה, הספר הזה לחש לי זאת - ספר חזק מאין כמותו שנכתב בידי אדם חזק, נפש אצילית ומיוסרת שלא נכנעה למרה השחורה ולניהליזם גם אחרי מחנות המוות ומהו? אם אקח את הקריטריון של ניטשה הרי הוא ''הערכים העליונים מבטלים את עצמם, אין מטרה, אין תשובה לשאלה ''למה?''...מה הטעם היה בעבור חלק מהניצולים? למה פשוט לא היה לסיים את כל זה ולהפסיק לסבול? כזאת הייתה המאה העשרים עם שתי מלחמות רצחניות. המלחמה השנייה הייתה לא יותר ממלחמת דת ניהליסטית - הערכים העתיקים שקעו לאיטם ונוצרו דתות ואידיאולוגיות חדשות שהובילו את העולם למלחמה הרצחנית ביותר שהייתה. האם אלוהים באמת נרצח פשוטו כמשמעו? - האם הוא היה בכלל אי פעם אבן החכמים אשר ממנה המוסר נובע? כל אחד והשיפוטים שלו. יפי הנפש טוענים שהצדק משנה, ומהו בכלל אותו הצדק בעולם המצוי בערפל של שתיקה בלתי מוסברת? מדוע הצדק נקטל בכל רגע פנוי בעוד שאני כותב שורות אלו? מדוע הקור דוקרני כל כך? האם אירופה כישות אורגנית ואחידה בכלל אי פעם ידעה מהי אנושיות? - עדיין יש בה פלגים ואנשים שכן יודעים מהי, האם הוא האלוהים בכלל אי פעם היה באמת? כל אחד והשיפוטים שלו.

פרנקל נאחז בענף השברירי של החיים בעודו מוצף ונסחף בים המתים - הוא ייסד את הלוגותרפיה ובחר בחיים בכל זאת, הוא נהפך לחיים עצמם, וזאת התקווה היחידה שקיימת באמת והיא להמשיך לחיות. המסקנה היא שצעד הסיום שנקטתי הוא לא הפתרון אלא השגיאה הגדולה.
ספר מומלץ לקריאה לפחות פעם בחיים, ספר שהמילים שלו הן פלנטה אחרת מלאה גדרות תיל, שומרים חמושים, קור כלבים וכלבים שוצפים - אך יש בו גם תקווה. צריך לקרוא מהר לפני שיום אחד הכל יסתיים - אני הזלתי דמעה.