מה לא כתבו על הספר המופלא "והיום איננו כלה"

לא אדוש את מה שכבר נכתב ולא אמחזר במילים משופצות כי הקוראים לבטח ידלגו וזה לא יאה לרומן ענק כזה

אז אני אעשה מהעניין של הבקורת גם דבר מעניין ואבנה על זה
סיפור לא פחות מעניין זה יגרום לי נחת והחשוב יותר זה יעניין את הקוראים

כשהתחלתי לקרוא את הספר ולאו דווקא ספר זה אני מייד מפתיח בדמיוני את הסביבה שבה מתרחש הסיפור את הדמויות שבונים אותו וכאילו ות

לפני שנים ראיתי תייר בים המלח על הגב, בכל פעם שהביט אל כפות רגליו שצצו במים הוא התגלגל מצחוק, ככה לעצמו. עצם את העיניים שוב ושט לו על הגב בנחת, והעניין חזר על עצמו עד שכל מי שחזה בו נמרח בחיוך מפה לאוזן וצחוק מתגלגל שטף את גופו בהנאה. זה סוג של "נחת רוח" כלומר מצב תודעה שלא רצים בו לשום מקום, פשוט שוהים בו.
הספר הזה חיכה לי 7 שנים על המדף ובכל פעם אמרתי "לא עכשיו". חיכיתי "לנחת רוח" שתקפוץ לבקר.

עד כמה יהיה מוגזם לטעון ש<mark>צ'ינגיס אייטמטוב</mark> הוא גרסה קירגיזית של ש"י עגנון? מטבעות הלשון זהות לא אחת, והכתיבה עצמה מעוררת את אותה נוסטלגיה לישן נושן, כזו שמביאה לפרפורי געגוע בבטן, לדמעה חבויה אי שם בלב, והכל קורה מבלי באמת להכיר את התרבות עליה צ'ינגיס מספר. האם אלה החוטים האנושיים הבסיסיים שנטווים בין כל הספרים, יהיו אלה ספרי מדע בדיוני (שאגב מופיע בספר זה ממש - לא ברור לי עדיין מדוע ולשם מה), פנטז

ספר מדהים!!! יצירה ספרותית אמיתית והכי טובה שקראתי. הסיפור כל כך אוטנטי ונוגע ללב עד דמעות.... כל הנושאים שהספר הזה עוסק בהם נוגעים בנקודות הרגישות של הקיום האנושי, צורך ההשרדות, אהבה, חברות אמיתית, זכרונות עבר שהם חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו, וכל זה קשור בחוט שמחבר אותנו אל הטבע, אל האדמה ממנה באנו. כוחם של הסיפורים שעוברים מפה לאוזן, מדור לדור הוא נצחי וקסום, הדרך הטובה והפשוטה ביותר ללמד את עצמנו

"זמן רב ישב השטן בבטלה משעממת עד שבא האדם לעולם, זה היחיד מכל הנפש החיה על האדמה שמצא בשטן מיד את מינו והתחיל לטפח את הרוע מיום ליום, ממאה למאה". את המשפט הממצה הזה הקדיש הסופר <mark>צ'ינגיס אייטמטוב</mark> לסטאלין, האיש ששלח את אביו למות בגולאג ושבימי שלטונו מתחוללת "המלחמה הפטריוטית הגדולה" שבצילה נכתב סיפור האהבה הקצר והנפלא הזה.

כשפיניתי את עזבונו של אבי ז"ל נתקלתי בספר הזה בין מאות הספרים שהשאיר אחריו.

יש משהו בכתיבה של <mark>צ'ינגיס אייטמטוב</mark> שמצליח לחדור לנפש. בעבר, כשסיימתי לקרוא את "ג'מילה" הרגשתי שעברתי חוויה, לאחר מכן קראתי את "אהובתי במטפחת האדומה" שגם היה מצוין (ויותר מלוטש) ועכשיו סיימתי לקרוא את ספרו עתיר התשבחות "והיום איננו כלה"... מתנצל מראש, אבל לא הרגשתי שעברתי חוויה או שקיבלתי תובנות מהספר.

סיפור המסגרת הוא על ידיגיי בוראני הלוקח את גופת ידידו קזנגפ לקבורה בבית קברות עתיק, מסע שבו לא

"והיום איננו כלה" הינו רומן שנון של הסופר <mark>צ'ינגיס אייטמטוב</mark>, הספר הובא לדפוס בשנות השמונים של המאה הקודמת. הרומן התפרסם בחלקים בכתב עת ספרותי בברית המועצות. מיד עם פרסום הפרקים הראשונים, הפך הרומן לרב מכר. <mark>צ'ינגיס אייטמטוב</mark> אורג במיומנות רבה עלילה המורכבת מכמה מימדים. כרונולוגית, העליליה מתקדמת בעזרת סיפורים משניים, אפיזודות הלקוחות מהפולקלור העשיר של ארצות המזרח. עלילות משניות אלה הם הגרעין הריגשי

"אפשר לעצום את העיניים, ואפשר שלא.
כל אחד צריך לחשוב ולדמיין מרחבים של טבע.
איזה טבע שהוא אוהב: שדה פרחים, פרדס, חוף של ים או מדבר.
במרחב הזה יש שקט, אפשר לשמוע ציוצי ציפורים, או את רחש הגלים, או את דממת המדבר.
אפשר לשמוע רק את הנשימה שלנו"

זו הפתיחה שאיתה פתחתי שיעור בתולדות האמנות, בכיתות י"א, ובמשך 21 שנים.
שיעור בנושא "הזרם הרומנטי באמנות".
לעיתים, השמעתי נעימה עדינה של מוסיקה, ולעיתי

****




לא היתה לי אף פעם סבלנות להתקרב לספר הזה, והצלחתי לחמוק ממנו למרות שיש עליו קונצנזוס די מוחלט, ב"סימניה" ובכלל. לא התחשק לי. גם הכריכה שצווחת "פולקלור!", גם התקציר המייבש וגם השם הקצת מתייפייף הזה רמזו לי שזה יהיה כמו ללכת לסרט קזחי בסינמטק, שאמנם עשויות להיות בו איכויות קולנועיות ונופים מהממים, אבל הוא גם יהיה משעמם תחת ואני עייף מדי בימים האלה בשביל משעמם תחת.

אוי, כמה שטעיתי.