סיפורים כחוכמת חיים
ברנרד מלמוד מתבונן לחיים בצורה מדויקת, רגישה ומרתקת, המלווה בחוכמה יהודית, שאיני בטוח שקיימת עוד במחזותינו. בכדי להבינה, ולחוש בה, אנו צרכים להפליג עם מלמוד למסע, לזמנים ולמקומות אחרים, לשנות החמישים ותחילת השישים, של המאה הקודמת לנו יורק, לרבעים בהם חיו יהודים יחד עם קהילות אמריקאיות אחרות שהרכיבו באותה עת את כור ההיתוך האמריקאי.
מלמוד, בספרו כובעו של רמברנדט, מציג שמונה סיפורים, המתכתבים עם החיים, בהם אדם מגיע לרגעים של הכרעה או שבר, בחלקם כאלה שהוא לא ציפה כלל להיות שם, כמו יהודי נורמטיבי, הנתון במצוקה גדולה, אל מול העובדה שאביו נוטה למות, ללא סיכוי להחלמה. בייאושו הוא פונה לרב המבטיח לו נפלאות אם ירכוש ממנו ברכה - וכתר כחפץ המחולל ניסים. רב המתגלה בסופו של דבר כנוכל. סיטואציה המעלה שאלה, עד כמה אנחנו מוכנים לשנות את אמנותינו הבסיסיות, ואת החשיבה הרציונלית שלנו לכאורה בעת מצוקה ולהאמין בבעלי אוב ולייחל לניסים ונפלאות?
מלמוד באמצעות סיפוריו, שיתף אותי ברגעי שבר, בהתלבטויות והכרעות אנושיות, המתחוללות עמוק בנפש המתייסרת, המייחלת לזמנים טובים יותר, בסיפורים המסופרים בעצב ובאירוניה דקה.
אין לי כוונה לספר את כל סיפוריו, בכדי להמחיש את חוויית הקריאה, אני מבקש לשתף אותכם באחד מסיפוריו.
בסיפור, אדם מתוך מגירה, מסופר על הווארד הרביץ, שיצא לחופשה קצרה, לברית המועצות בעת המלחמה הקרה, לאחר שאשתו נפטרה כסוג של טיול שורשים. במונית רועשת מדגם "וולגה", הוא פגש את פליקס לויטסקי, גם הוא יהודי במוצאו. מלבד נהיגה של מספר שעות מצומצם ביממה כנהג מונית, פליקס הוא סופר סיפורים קצרים (האלטר אגו של מלמוד, במידת מה), שלא מצליח לפרסם את יצירותיו, משום שאלה לא עולות בקנה אחד עם האידאולוגיה הקומוניסטית. במהלך הנסיעה הוא פונה להרביץ ומבקש ממנו בקשה, להבריח את יצירותיו, ככותב אלמוני למערב, בכדי שיצירתו תזכה להערכה וחיים, ובכך לו עצמו תהייה משמעות לחייו.
הרביץ עומד כעת בפני דילמה, מדוע עליו לסכן את עצמו, עבור שיגיונותיו של אדם זר המבקש לפרסם קובץ סיפורים. האם איכותם בכלל ראויה לסיכון הרב שהוא עתיד לקחת על עצמו?
מצד שני הרביץ, הוא אדם תרבותי העוסק בעצמו בכתיבה, אם כי בעיקר לעיתונות, ומסוגל להעריך אנשים שמקדשים את חייהם לכתיבה בתנאים קשים כשהם מאוימים על ידי השלטונות. יש לו ערכים ליברלים של חרות היצירה, ערכי תרבות וכחלק מהם אהבת הספרות הרוסית הקלאסית. האם פליקס הוא הממשיך של הספרות הקלאסית ובכך ראוי לסיכון?
דרך מלמוד אנו נחשפים לדילמה, לפחדים האנושיים, לתחושות של הרביץ, שמישהו עוקב אחריו ברחובות, להרהורי התרבות והערכים האישיים שלנו, לסולידריות היהודית, האם היא חזקה מהפחדים, או מהנאמנות לארץ אליה אתה שייך כעת, ומה הם בעצם הערכים הליברלים של אמריקה, עליהם רומז מלמוד, בשעה שבארצות הברית עצמה, נרדפו מי שהיו חשודים בקומוניזם.
הסיפורים של פליקס, נארגים לתוך הסיפור המרכזי, משלימים אותו, מהדהדים לתוכו, ויוצרים דואט ספרותי בו מושמע קולו של פליקס אל מול קולו של הרביץ, בטכניקה של סיפור בתוך סיפור, בה פגשתי בספרה של מאיה ערד, אמן הסיפור הקצר, והתמוגגתי ממנו, כולל מהשבת הכבוד האבוד לסופרים הכותבים גם סיפורים קצרים. בקריאת סיפוריו של מלמוד חוותי חוויה דומה, של סיפורים מקבילים, המותירים סופים פתוחים, שחייבו אותי הקורא לחשוב, מהו הסוף, הלקח, ומה זה אומר עלינו בני אדם בשר ודם?











![האיצחקיה [מהדורת 2025]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1026434.jpg?v=1772888315070)





