ריחה וטעמה של הגויאבה
את יהושע קנז, קראתי בנעורי בספרו אחרי החגים, המספר על מושבה אחת בתקופת המנדט, הדומה לזאת שאבי נולד לתוכה, וגלה ממנה להיות פועל בחיפה, מה שגרם לו געגועים גדולים, למחוזות ילדותו, לאדמה ולאנשי המושבה. ערגה של מי שנעקר משורשיו, אך התקשה לטעת שורשים חזקים משלו. אבי כמעט לא נתן דרור לגעגועיו, היו אלו התחושות שניצבו בנינו, שתיקות ארוכות, ומעט סיפורים קטועים שסיפר על ילדותו, או גם עקבות שהותיר כרמזים לתחושותיו באמצעות מעט מספריו. לעתים הוא קרא ימים שלמים בספר אחד, כמו באחרי החגים של קנז - בו ערג לנופי ילדותו והתגעגע להם בבדידותו.
אבי הוריש לי, מבלי שרצה ומבלי שאני בקשתי, לא מעט מאישיותו המופנמת, בה הגעגועים והבדידות הם יסודות מעצבי חיים.
קריאה בספריו של קנז על המושבה של פעם, היא עבורי מסע לנופי אבי שעברו מהעולם, אותם הכרתי בילדותי, ומסע פנימי להבנת נפשו ונפשי. מסע כפול הקורם עור וגידים דרך סיפוריו האינטימיים והמכשפים של קנז ובשימוש בעברית היפה והמענגת שלו, הבוראת יופי נשגב, לתיאור הזיכרונות הנאחזים במגוון תחושות רחב, ריחות, טעמים, נופים ואנשים, השייכים לעולם שדהה ואבד בזיכרוני, השב לחיים. כעת אני מדמה לעצמי שיחות עם אבי, שמעולם לא הצלחנו לבטא בשלמות.
המושבה של קנז, מסופרת דרך עיניו של נער רגיש, באמצעות סיפורי חניכה, בהם הוא רוקח תערובת של כאב, שמחה, גאווה ורגעי בושה, אותם חווים גיבוריו, חלקם חיים בשוליה, כנחמה הזונה, כך כינו אותה ילדי המושבה, משום כמיהתה למעט חום ואהבה. בקצה השני של המושבה, מתגורר פסח, נער מתבגר הגדל בבית גווע בעוני וניוול, מתקשה בלימודיו ודחוי על ידי בני כיתתו. קנז מצליח להציג את צדדיו האחרים והיפים של ילד הפרא הג'ינג'י, לו עקרונות ותום לב. הוא יפגוש בנחמה, לרגעים ארוטיים מכמירים בעוצמתם, שרק קנז במילותיו יכול ליצור.
כניגוד למפגש עם נחמה, פסח יפגוש בנעמי המעט מגושמת, הקוראת בדד שירה מעציבה והמאוהבת בסתר באלי הספורטאי הנערץ על בני הכיתה, הלוחץ אקורדיון ומרקיד לצליליו את החבורה במנגינות רוסיות נוגות, ולבו נתון לאחרת. מפגשם של פסח ונעמי, הוא רגע חד פעמי, מכמיר המבטא ברגישות ועצמה את בדידותם ועצבותם הממארת של גיבורי קנז, הבאים אומנם ממושבה אחת, אך כמו המושג ישראל האחרת, מתקיים בה עולם אחר, בו חיים אלה שהם מושא ללעג, ואחרים ששווים פחות בעיני החבורה ובעיני עצמם. למרות שהם משתדלים, הם נשארים לשאת את כאבם בבדידות חונקת ומייסרת, שיש בה קורטוב גאווה מנחמת למי שהשלים עם גורלו.
קנז מעניק בתיאוריו סוג של חריפות מדגדגת, כמו ריחה וטעמה של הגויאבה, המשולבים עם רגישות ותובנות מעניינות על החיים והנעורים. באמצעות גיבוריו קנז שואל שאלה גדולה, באיזה אופן הורינו והאירועים שחווינו בנערנו, עיצבו את אישיותנו הבוגרת? את חלקן של התשובות הוא מותיר לנו.












![האיצחקיה [מהדורת 2025]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1026434.jpg?v=1772888315070)





