****




שנייה, קודם-כל נוריד מהשולחן את המובן מאליו - רון לשם יודע לכתוב. זה בטוח.

אהבתי מאוד את ״אם יש גן עדן״, והתפעלתי מ״מגילת זכויות הירח״, אבל גם תוך כדי הקריאה שלהם קיננה בי תחושה דקה מן הדקה של רגע, זה בכאילו. יש כאן משהו יותר מדי אותנטי. כל כך אקסטרימלי-אותנטי, שכבר ברור שזה לא באמת, ואז מתוך הגעשטאלט מתברר באופן שהוא מעל לכל ספק שנעשה פה תחקיר מדוקדק, עד העצם, שעובד עלינו עם מילים יפות מז׳רגון ספציפי ומנסה לסמא את עינינו מלהבין שרון לשם לא היה שם באמת, אלא רק ישב כמו קפטיין לשם מהשב"כ מול מתוחקר אחד, שניים, שלושה, עשרה, וחלב מהם את מה שהוא רצה לקבל, את ה״ג׳וס״ - איך אתם מדברים שם, בצבא, ביניכם החיילים, מה אמרתם שם, בטהרן, איך מדברים הילדים האלה, בני ה-18, ממה פחדתם, מה רציתם הכי בעולם.
אחר כך הוא לקח את כל המילים האלה, ובדיוק פנומנלי ישב ותפר מהן סיפור, שרובו לא היה בדיוק סיפור אלא בעיקר תיאור, תיאור ועוד תיאור ועוד אחד, וכמעט אין לך ברירה אלא ללכת שבי אחרי המילים האלה שמונחות בכישרון כה רב זו ליד זו, מתובלות בז׳רגון הנכון ובאווירה הנכונה, ולשכוח ש... מה בעצם רצינו להגיד? יא, איזה יופי הוא כותב. מדי פעם אתה מתעורר, נגיד אם היית שם באמת בריחן או בתל-שרייפה, בבופור או בדלעת, וחושב לעצמך, בוא׳נה, זה בולשיט. זה בכלל לא דומה. זה דחליל. אבל איזה יפה הוא כותב, ראבק.

****

הספר הזה מונח לי ליד המיטה כבר חצי שנה בערך. התחלתי, הפסקתי, התחלתי, הפסקתי. זו לא חוכמה, גם ככה אני בקושי קורא ספרים כבר. אין לי עצבים, אין לי סבלנות. תפסת אותי - תפסת. לא? יאללה. הלאה. החיים קצרים מדי. אין לכם מושג כמה.
התחלתי לקרוא אותו פעם, פעמיים, שלוש. כל פעם כמה עמודים, וואללה, כתוב יפה, וואללה, באמת יפה. אבל שוב ושוב הלכתי לאיבוד בין המילים והעמודים, בכתיבה הצפופה והמסחררת הזאת, בין הקדימה והאחורה בזמן, בין הדמויות הלא ברורות שמתקיימות בתחקיר המהודק-לעילא, ובסביבות המרהיבות האלה של ג׳ונגלים באמזונס והדיונות של גוש-קטיף טרום ההתנתקות. מה? מה הוא רוצה? להרשים אותי, כנראה. שאגיד, וואו, איזו מטאפורה. איזה יופי של מילים. איזה תיאור מפעים של מוות, של גורל, של טבע. אבל מה בסוף, מה? הקורא היעיל שבי שואל, הבנתי, אתה כותב מדהים, אבל מה הסיפור, באמא ׳שך, מה קורה כאן למען השם?

ואין לי. אין לי תשובה טובה. קראתי, עמוד ועוד עמוד, תיאור מבהיק ביופיו ועוד מטאפורה מטמטמת, עד שהתחוור לי שאני מתעניין יותר במספרי העמודים שצלחתי מאשר במילים שכתובות שם באמת, וזה לא עובד עליי יותר. אז די. עמוד מאה, משהו כזה, ולא יכולתי יותר. מקסימום, להתראות בספר הבא. אולי זה בכל זאת אני.

****

על מה אתה מספר? תעשה טובה, תבחר. רק תבחר. אי אפשר לנסות לספר על הכל.

את הספר אפשר לחלק לשני חלקים, שכמו באופנה ביום, משתלבים זה בזה למרות שקרו בזמנים שונים (תחשבו על זה רגע- מתי בפעם האחרונה ראיתם סדרה שאין בה פלאשבקים?).
החלק הראשון עוסק בהווה- והוא, סליחה, משעמם עד מוות ומנסה להיות מקורי ועמוק, מה שהופך אותו לעוד יותר משעמם עד מוות, ואפילו קלישאתי ומתיש.
החלק השני מתרחש בעבר, ודווקא מצליח לעניין. רק שהוא מנסה לגעת ביותר מידי נושאים, וזה מעיק.

על מה אתה מספר?
על ילדות וחברות ישראלית?
על שכול?
על חומת מגן?
על ההתנתקות?
על זיכרון?
על הטיול הגדול?
על מדע בדיוני?
על אהבה?
על חוסר מקום בעולם?
על ללכת לאיבוד?

איך אפשר לגעת בכל כך הרבה נושאים? אי אפשר. הכל שטחי בטירוף. אפילו התיאור של היערות שטחי ומנסה להיות מיוחד.

והאמת, שזה בעיקר מבאס, כי 'אם יש גן עדן' הוא פשוט ספר מעולה, ו'יפים כמו שהיינו' הוא פשוט ספר גרוע, עם דמויות גרועות ולא אמינות (מילא דמויות משניות. אבל דמות ראשית כל כך שטוחה? איך אפשר?).
ואני אפילו לא רוצה לדבר על כל האיזכורים המיניים שפשוט צצו ללא שום הקשר. באמצע תיאור של געגוע לים מופיעים איזכורים של איברים אינטימיים בפירוט שלא יבייש ספר עזר לגניקולוג המתחיל. בעיקר מעיד על כתיבה מתוך זרימה ואסוציאציות ולא מתוך מחשבה.

אז למה בכל זאת שלושה כוכבים?
כוכב אחד כי רון לשם אלוף בתיאור מלחמה, על כל המורכבות שלה.
כוכב שני כי הוא העז לגעת בתיבת פנדורה- ההתנתקות (בעיני, בתור מי שעוד זוכר את האווירה, זה מרוד ישטחי ולא ממצא, אבל בכל זאת, שאפו על התעוזה. מכירים כוד ספק שעוסק בהתנתקות? אשמח לשמוע)
וכוכב אחד כי הוא עוסק בחברות בין גברים, נושא שאני מאוד אוהב לקרוא עליו.

לפעמים, כשיוצא להגיע לספר לא קולח, אני מציצה בביקורות של אחרים, אבל ככה בקטן, רק באגף הכוכבים.
לרוב, "עקשנית שכזו", אני נשארת בשלי.

הפעם, הגעתי עד עמוד 86 (מתוך 272 בתצורה דיגיטלית) וכל מה שעבר לי בראש, חזר, עבר וחזר, הייתה שאלה אחת, לא מכובדת במיוחד, שמשלבת פראפרזה על שם ספרו הקודם של רון לשם, 'אם יש גן עדן, איך זה שנגזר עלי לקרוא את הספר המשמים הזה?'.

מדובר בספר שכתוב כיומן מסע שהשתבש (היומן, או המסע, תחליטו אתם) ואולי הוא בכלל טקסט סטייל 'אופיום להמונים', מלא במשפטים שכבר קראתי, משולבים בכאלה שעדיף היה שלא אקרא.
אבל הבקורות מהללות, המבקרים שואגים 'רון לשם חזר' ואני, שבכלל לא ידעתי שהלך, המשכתי בקריאה. תראו מה קרה.

במקרה של אסון...
היא רעידת האדמה שלו "הבנתי שנורה מרעידה את האדמה שלי", הוא יהיה אולי מקור המים שלה "אני משפרת את עצמי ומתאמצת להיות הר יציב, מנסה להיות נהר צלול, לזרום" ואני מעדיפה לחפש את המרכז הקרוב לטיפול באסונות טבע, כי נראה שזה מה שהולך ליפול עלי בספר המדובר (אם לא נפל כבר).

טרחנות יסודית
אם לא בשל דברים אחרים, ניתן ללא ספק לפאר את הטקסט הזה, באופן היסודי בו הוא בוחר אלמנטים טרחניים, מצחיקים-בכאילו, על מנת למלא את הדפים.
ביטויים כמו "הייתי בעיניו היצור הכי פנטזיונר שהוא הכיר, עם הכי הרבה רגליים על הקרקע", "את מי נשכתי בחיים שלי? חוץ מבחורות שביקשו, כמובן" והומור פופוליסטי-נמוך, גרמו לי לעקם את הפרצוף לכיוון המחמיא פחות (ולהיות נגועה בפופוליזם, גם אני יכולה).

עלילה...לה...לה
הסיפור ההכרחי, לצערי, טרם נמצא וה'עלילה בכאילו' שמוגשת כאן במסווה של ספר רגיש ופילוסופי, נעה בין משהו חצי עכשיוי, לבין זכרונות מילדות חולית ונפש מיוסרת ללא סיבה ממשית. העיקר שתהיה סיבה טובה לקטר את נפשנו הלאה.

עברית 'למה ככה'
'יפים כמו שהיינו' כתוב בסגנון ילדותי 'מתנחמד' ובשפה מאולצת, שעושה מאמצים להיות מיוחדת עד מעוותת, לצורכי העברת מסרים של חוסר בגרות, רגישות נפשית וחופש בלתי נשלט (לדמויות ולכותב).

"הסקס הרחיף", "מחלים לי שאני אוכל המבורגר" (מלשון חלום), ו"...נשאר בודד גם אחרי שהתחתן והוליד ילדים והנכיד נכדים...", הן רק מעט דוגמאות לאילוץ השפתי שמקורו, כך נראה, ברצון להיות מיוחד עד משעשע (רצון שלא התקבל בהבנה).

זאת, בנוסף לעובדה המצערת, שהספר עמוס בקטעי דו-שיח שמופיעים ללא גרשיים, מה שמחייב את הקורא להבין לבד ולקוות לטוב. ושוב נראה כי כללי השפה מתוייגים לעתים ב'יפים כמו שהיינו', בהתאם לביטוי 'אלא לראותם בלבד'וביטויים כמו "התפייד ממנה" ואחרים, לא תרמו גם הם לרמה השפתית הכאילו משוחררת של 'יפים כמו שהיינו'.

הטיפול של כולנו
תגידו 'טיפול' ומיד תגלו שאני יותר מבעד. אבל הזמנה לצפיה בטיפול פסיכולוגי משמים, שאין לי עניין לקחת בו חלק היא עניין שונה בתכלית (ומיותר כמובן).
דמויות בכייניות, כמו גם הצורך להתרברב במיסכנות, תוך ציפייה שאצא מרותקת מהאירוע, היא דרך נפלאה לאבד אותי כקוראת (וככל הנראה גם לאבד תקווה).
לצערי, לאורך המעט שצלחתי מבין דפי הספר הזה, התקשיתי להשתחרר מהתחושה שיותר מכל, מדובר ביצירה שבאה לנסות ולהוכיח, שכשהכותב מוכר, שוק הספרים יבלע בשמחה כל ניסוי ספרותי שיוגש באמצעות הוצאה מכובדת מספיק.

במאמר מוסגר ובמידה ויש פה איזו גאונות יוצאת דופן שפרחה מעיני, אני יותר ממוכנה לקחת על עצמי את תפקיד הגולם במעגל.
אבל באותה מידה ממש, בהחלט יתכן שמדובר כאן בסוג חדש וספרותי של 'בגדי המלך החדשים', אם תרצו.

"אני פשוט חושב שכל דבר שאני אישית מסוגל לשפר בעולם, עשרות מיליוני אנשים מסוגלים לשפר אותו בדיוק כמוני. אני לא מיוחד בשום דבר מיוחד" וכמה טוב שלא אני אמרתי...

נותר לי רק להצטער שהפעם, משהו לא עבר לי טוב בקנה.

שיהיה לכולנו בהצלחה.
לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/

שוב רון לשם עושה את זה, כותב ספר מעניין שאני לא מצליח להוריד מהידיים. הספר מספר על דניאל בשתי תקופות בחייו במקביל, באחת הוא נער מתבגר שמחפש את דרך חייו תוך כדי הדילמות שנופלות עליו ובשנייה הוא כבר בוגר, בטיול של אחרי הצבא. לאט לאט, כל פרק בסיפור חייו המוקדם מסביר וחושף את ההתנהגות בפרקים של חייו המאוחרים. עד ההתנגשות הסופית בין שני חלקי חייו לקראת סוף הספר.
אם אהבתם את "אם יש גן עדן", תפנו לעצמכם זמן לקרוא גם את הספר הזה. הוא שונה, הוא לא סובל מתסמונת העלילה החוזרת שהיום הרבה ספרים וסופרים נופלים בה.
הוא מעניין, מחדש עם רעיונות שיגרמו לכם להרהר על מה אתם הייתם עושים בסיטואציות שונות. בקיצור, מומלץ!

כמי שחוטאת בכתיבה בעצמה ספרים כמו זה של רון לשם תמיד גורמים לי להתלבטות. אין ספק שהוא כותב כשרוני ובעיקר בולטת היכולת שלו לתאר סצנות מלחמה, מה שכמובן התבטא בספר הקודם שלו. מאידך הסיפור עצמו הרבה פעמים הביא אותי למקומות שרציתי לצרוח "תפסיק לבלבל את המוח עם השטויות האלו."
אני גם מוצאת את הכתיבה שלו צפופה מידי(אין לי מילה יותר מתאימה כרגע), ומעייפת מאד.
אני מצרפת אותו לרשימת הסופרים שכל כך מתפעלים מיכולתם לשחק במילים ששוכחים שבכתיבה יש משהו מעבר לזה. אפשר להגיד בפשטות דברים עמוקים מאד.

ספר לא שגרתי שמשאיר איזו תחושת 'וואו'. עבר והווה, מציאות יפה בצד אכזרית, מדע ודמיון.
סגנון מיוחד, חסרון אחד-יש חלקים ארוכים מדי, מיותרים.על חלק עברתי מהר,בלי להתעמק.
ילדותו ונעוריו של דניאל בגוש קטיף ויתמות בגיל צעיר.נועם מגורי,חבר קרוב כאח המלמד אותו על מהות החיים. חיים ליד הים עם טיפוסים הזויים וחוויות גלישה עם שפה משלהם. שירות קשה בצנחנים בשיא האינתיפאדה, ישראל מדממת ומבכה את המתים. תיאורים נוקבים של הווי צבאי קשה- צפיפות, אימונים קשים, גיבוש וחברות, גיהינום השנאה והטרור והמלחמה בו. הליכה מפרכת לשטח עם ציוד במשקל עשרות קילוגרמים (מזכיר את 'אם יש גן עדן'), מעצרים, הקפצות ולחימה קשה בשומרון כולל מחנה הפליטים בלאטה בסמטאות צרות מול המון עויין. דניאל עובר הכשרה כצלף במטרה אחת-'להוריד' חמושים ממאות מטרים בלי רגש. אתם תתעסקו איתנו, נבלות? תחטפו, וקשה. הוא אוהב לראות את העולם דרך הכוונת. One shot, one kill
"רשאי. היכון היכון.אש.פספוס.רשאי.אש.יפה,נפל.או,או,הנה הוא מתרומם, קשוח.תן לו להתרומם.הוא עומד! רשאי.חטף.נפל.פגע?פגע,אחי,בטח פגע,יפה מאד.הנה עוד אחד פותח את הדלת, הנה.הוא שלך, רשאי.נפל.אללה אכבר,אללה אכבר,אללה אכבר".

בבוליביה-בהווה- מציאות מטורפת והזויה יותר. מסע מפרך עם חבר ישראלי המכונה 'סטייק' בשל התמחותו בשחיטה וגופת נורה-מדענית עמה יצר קשר מיוחד- בתקווה למצוא את אחותה אמילי ולהביאה לקבורה. טרם מותה סיפרה לו על פיתוח שהיתה חלק ממנו- תודעה המונית, מאגר זכרונות- האוקיאנוס. אחרי שהגיעו איכשהו לבירה לה-פאז שסועת הקרבות- גיהינום של מלחמת הכל בכל, טירוף ואנרכיה, כוחות צבא ומחסומים- מאתרים את אמילי והם נחושים למצוא את 'האוקיאנוס'.

המסע בעבר ממשיך בפינוי גוש קטיף הטראומטי. מסע לקמבודיה בה הוא שומע ממקור ראשון על התופת שעברה תחת משטר האימים הפסיכוטי של הקמר רוז'.
בהווה- הוא, סטייק ואמילי יוצאים עם הגופה במסע מטורף דרך דרום ומרכז אמריקה לארצות הברית, למצוא את איש המפתח לחידה.
"שמונים ושישה מיליארד תאי עצב במוח, כל אחד מהם קשור בכאלף קשרים סינפטיים. מחשבה היא דפוס של תאים, זיכרון הוא רשת אדירה של קשרים".
הסיום נקרא בנשימה עצורה כשהעבר וההווה מתלכדים באופן מצמרר ודמיוני.
דניאל מוכן למסעו האמיתי.
"שלוש, שתיים, אחת...."

"מהיום שאני זוכר את עצמי חיכיתי להיות מלח הארץ. רציתי להיות רשג"ד מצטיין בשומר הצעירף מדריך בחוגי סיור. להיות לא רע בבגרות חמש יחידות לימוד בפיזיקה, ונאמן למישהי שתהיה מלח הארץ בעצמה ותמשיך איתי לשנת שירות בכפר נוער. מישהי שתחכה לי בשבתות כשאחזור. דמיינתי את עצמי מתבגר כלוחם צנוע אבל נועז, עם עיניים בורקות מאושר ומערכים ומאהבה לחברים, לאחים לנשק. להמשיך לקצונה, לפקד על מחלקה, להנהיג, לעשות את אמא גאה" (עמוד 192).

"יפים כמו שהיינו" (הוצאתכנרת זמורה-דביר, 2019), ספרו החדש של רון לשם מתאר את חייו של דניאל, למן ילדותו בצל מלחמה, ועבור בחוויותיו מן השירות הצבאי כצלף בצנחנים, ומן הטיול הגדול בדום אמריקה בו הוא בוחן מחדש את חייו, מהיכן בא ולאן יילך. עיקר הספר הוא מסע מטורף, הזוי שדניאל עורך בבוליביה בחברת גופת, שוחט נודד ומתנדבת בחוות פרפרים.

לשם, שפרץ לתודעה הציבורית עם ספרו המונומנטלי "אם יש גן עדן", אודות צוות לוחמים בפלחה"ן גבעתי בלבנון, בחר לקרוא לספרו החדש בשם שמתכתב עם המשפט הראשון מהספר שקנה לו את תהילתו. "לעולם לא נהיה יפים יותר מעכשיו" נכתב שם. כמו ב"אם יש גן עדן" בחר לשם לתאר מערכה סזיפית ונשכחת בה לחם צה"ל מן הזווית של הלוחם הפשוט. אם בספרו הראשון היתה זו הלחימה בדרום לבנון, הרי שהפעם מדובר באינתיפאדה השנייה. 

גיבור הספר, דניאל, התגייס לצנחנים ואף שעבר טירונות ב"בסיס טירונות צנחנים הישן סנור" (עמוד 182), ואני התגייסתי לחטיבה מחזור אחרי שהבסיס עבר לבסיס זמני בנבי מוסא, הבנתי היטב את תיאוריו אודות ההכשרה. "לו"ז, קליעה ורימונים. לו"ז מע"רים, כלמור, ממגישי עזרה ראשונה, ואב"כ ושדאות" (עמוד 183). בהמשך עבר דניאל "אימון מתקדם בבא"ח. לחימה בשטח פתוח. לחימה בשטח בנוי. לחימה ברכבי שטח, האמר. קורס צניחה, מסע כומתה, תשעים קילומטר. קו, ארבעה חודשים" (עמוד 206). משם המשיכו הוא והצוות להכשרה ביחידות החטיבתיות. "בצבא קראו לנו צנפים. צנחנים פלצנים. היינו צהובים. היינו גאים, כי מתוך חמש מאות מלש"בים שהשתדלו לשרוד גיבוש שנמשך ארבעה ימים, סיימנו אנחנו, רק מאה וחמישים" (עמוד 207).

את הפעילות המבצעית בשכם במחנה הפליטים בלאטה באינתיפאדה השנייה הכרתי גם כן. גם אני, כמו המספר, זוכר כיצד "יצאנו בהתרעה של שעה וחצי, כמעט ללא הכנה, אחרי שבוע נטול שינה, גס, פראי, ומטושטש, אל רבע קילומטר רבוע, ששלושת אלפים נושאי נשק פלסטינים הצטופפו בו בין עשרים אלף תושבים. דחפנו לכיסים מחסניות ורימונים שיספיקו לנהל וייטנאם קטנה בגוב האריות, וכמה שיותר חבילות ופלים ותחמושת" (עמוד 201). ותחושת הפחד ההיא, שהתאמצנו כל כך להסתיר, זכורה לי עד היום.

 לשם כותב מוכשר והספר כתוב טוב (כפי שהיו ספרו הראשון והסדרה "תא גורדין" שיצר, מהם נהניתי), אבל ויש אבל... שכן למרות שהמחבר הוא יודע לספר סיפור, וכי הספר כמעט שאינו ניתן להנחה מן היד, משהו חסר. יתכן (והדבר הפריע לי גם ב"אם יש גן עדן") והעובדה שלשם לא חווה את הדברים על בשרו, בשירות קרבי, מביאה לכך שהתיאור שלו חסר את מה שהצליחו לתפוס סופרים שכן עשו זאת. דומה כי בישראל, בשל ההוויה כאן, שירות החובה והיות צה"ל כה מרכזי בשיח הלאומי (למרות מוטיב השחיקה המכרסם לאורך השנים), נדרש ממי שכותב רומן על חיילים קרביים גם לחוש את המציאות הקרבית דרך הרגליים, כפי שעשו לאורך השנים אלו שחיברו רומנים על חיילי צה"ל ובהם ס. יזהר, יורם קניוק, אורי אבנרי, עפר שלח, אביחי בקר, רון זהר, הרב חיים סבתו ועוד. יתכן אגב והסיבה שבספרו הראשון, הקטע שהכי נגע ללבי הוא דווקא מונולוג אמיתי מפי אלוף משה קפלינסקי, שחווה את האירועים על בשרו, ולאו דווקא מילותיו של לשם.

אין ספק שהספר משאיר רושם עז. אופייני לספריו של רון לשם. אך הפעם היה קשה לי להתחבר לחלק מהסיפור בערך שליש כל החלק בחול.לכן דרגתי אותו כך.

יפים כמו שהיינו הוא ספר שמעז. אמיץ! איזה עלילה אדירה!